ברוריה שילון (62) משדרות מכירה את מציאות החיים תחת אש הקסאמים כבר 20 שנה, והבינה מיד שמשהו אחר קורה בבוקר של אותה שבת. איתה בבית היו אמה רחל (80), ובתה אורי (23) משוחררת טרייה משירות קבע.
"שמענו יריות, גם היו נקישות בדלת, בזמן שאמרו לכולם לא לפתוח", היא משחזרת. "אני אדם מסורתי ואמרתי לקדוש ברוך הוא: 'תן לי סימן מה לעשות, איך אני מגינה?'. בשבריר של שנייה החלטתי לעקור את התנור מהמקום וחסמתי את דלת הבית. עקרתי את הסד של הספה והכנסתי בין התנור לדלת, דחפתי שם גם שולחן מתקפל וישבנו בשקט, התפללנו תהלים".
כמה זמן הייתן ככה?
"עד יום שלישי, כשהתפנינו. כל הזמן היה בעיר קרב עם מחבלים".
ופחדת?
"אני טיפוס שלא מפחד. אני פוחדת כשהכול מסתיים, אבל כשזה קורה אני לא מרשה לעצמי. כל הזמן חשבתי איפה להחביא את הילדה. יש לנו ספה נפתחת שאפשר לאחסן בה שמיכות, אז בלגנתי שם את הכול וחשבתי שאחביא אותה שם ואם ייכנס מחבל הוא לעולם לא יחשוב שיש שם מישהו. אמרתי לה 'אורי, יהיה מה שיהיה. ברגע שאני אומרת לך להיכנס, את לא מתווכחת איתי, את לא חסה עליי ולא חושבת עליי, את פשוט נכנסת פנימה'. הבטחתי לה שגם אני אצליח להסתתר".
מה הצלחת לקחת איתך כשפינו אתכן?
"כמעט כלום. ליוו אותנו שוטר ומג"בניק. הם אמרו לנו 'מהר, מהר'. הכנסתי את היד לארון והפלתי דברים למזוודה, מה שיכולתי, ויצאתי. כשהגעתי למלון, הבנתי שאין לי כלום, הכול פיג'מות, שום בגד. רק מה שהיה לגופי - טייץ, חולצת טריקו ונעלי ספורט. מה שאני לובשת עכשיו זה באדיבות עם ישראל, עם כל הטוב שלו.
"בהתחלה הגענו לדירה של מישהו שעשה חסד והציע מקום לכל משפחה שרוצה לצאת מהבית שלה. הבית היה ריק ובזכות דברים שאנשים תרמו, הצלחנו להסתדר. רק אחרי שהרגשנו בטוחות, הצלחתי לשכנע את הילדה שלי לעשות סיבוב ולקנות משהו".
"יש לנו ספה שאפשר לאחסן בה שמיכות, אז בלגנתי שם הכול וחשבתי, שם אחביא את הילדה"
את מחכה לחזור הביתה?
"בטח. הכול בראש. יש פחדים, זה לא יהיה אותו הדבר, אבל דבר אחד אני יודעת – אין לי ברירה. אין לי ארץ אחרת, אין לי בית אחר. אני אומרת, החיים הם כמו מוניטור, אני לא רוצה לראות קו ישר. קו ישר זה מוות. אז שיהיו פיקים - פעם למטה, פעם למעלה, פעם קסאמים, פעם שקט. זה הבית שלי, ואם יגידו לי לחזור הביתה, אני חוזרת בלי היסוס".
"ממי, יש חדירת מחבלים, לא לצאת מהממ"ד"
אורי שילון מצאה את עצמה באותה שבת ארורה מטיילת ברחובות שדרות עם הכלבה שלה, בתחושה מבשרת רעות. "באותו יום משהו פנימי אמר לי, 'תחזרי הביתה, לא צריך להמשיך'.
"חזרתי הביתה, לא הספקתי להניח את הראש על הכרית ושמעתי אזעקות. חלפו כמה דקות, שמענו יריות ונכנסנו לממ"ד. אני יודעת לזהות קול ירי, הייתי בצבא. אנחנו גרים רחוב אחד אחרי תחנת המשטרה בשדרות. הכביש שממנו נכנסו המחבלים עובר מתחת לבית שלנו. הרמתי טלפון למשטרה, ולא ענו. אז הבנתי שזה אנחנו והשם, זהו. בן הזוג שלי עובד במשטרת נתיבות, הרמתי אליו טלפון וסיפרתי לו שאני שומעת יריות. הוא אמר לי, 'ממי, יש חדירת מחבלים, לא לצאת מהממ"ד'.
"לא יצאנו משם המון זמן, מלבד לרגע למטבח או לשירותים, ומיד חזרנו. גם כשהצבא הגיע, עדיין היו הרבה מחבלים באזור".
מתי פינו אתכן?
"רק ביום שלישי. בהתחלה לדירה, שנידב איש עסקים מצרפת, וכשהתחיל הפינוי הרשמי, עברנו למלון 'פרימה' בתל־אביב".
אורי: "אם הייתי גרה באזור אחר בשדרות, שלא הגיעו אליו מחבלים, הייתי מרגישה פחות את תחושת החילול"
מה הצלחת לקחת איתך?
"כמעט כלום. יצאנו בליווי משטרה וחיילים, ומיהרנו בגלל שהיה חשש למחבלים באזור. הספקתי לקחת תיק, הכנסתי תחתונים, שמלה, טייץ וחולצה. אמא הכניסה יד למדף ולקחה את מה שיצא, בעיקר כותנות לילה, וסבתא לא לקחה כלום. אחר כך קניתי קצת וחלק לקחתי מיריד יד שנייה שהיה בדיזנגוף סנטר".
איך אתן מסתגלות למצב?
"היה לי קשה, לא רציתי לצאת מהמלון, פחדתי. לקח לי זמן להתרגל לרעשים, ואני לא בחורה פחדנית. עברתי צבא בשטח, אבל מה שקרה היה הפחד הכי גדול שחוויתי בחיים.
"אנחנו נתקלות בהרבה חסדים ואחדות. אמא שלי עד עכשיו בוכה מרוב התרגשות. אנשים התנדבו להביא לסבתא תרופות. אומרים שאנחנו עם אחד, אני אוהבת להגיד שאנחנו דם אחד".
את רואה את עצמך חוזרת הביתה?
"בכנות, לא. אם הייתי גרה באזור אחר בשדרות, שלא הגיעו אליו מחבלים, הייתי מרגישה פחות את תחושת החילול הזאת. אבל אני מנסה לא לחשוב על זה, אני מדחיקה. אם נחזור ואצטרך להוציא את הכלבה, שוב אראה אותם – את הטנדר והמקלע עליו. זה מעורב לי, אני מרגישה שניצלתי לצד פחד גדול נורא".
והאם ברוריה מוסיפה: "אורי היא כל החיים שלי. מאז השבת הזאת והתקופה שעברנו יחד, החיים נראים אחרת, הקשר בינינו העמיק והשתפר. הבנתי מה משמעות החיים, הבנתי שבכל רגע נתון דברים יכולים להשתנות חלילה, ושאסור לבזבז את הזמן על כעסים".
