כל אחד עם ההרגלים שלו. לי יש כוס פרטית שבה אני אוהבת לשתות את ה"תה עם חלב" שלי בבוקר (כן, תה עם חלב, למדתי את זה באנגליה). על הכוס הזו אני שומרת מכל משמר, ואף אחד אחר לא שותה ממנה. היא שלי. כמו שאמרתי, איש איש ושיגיונותיו. ולמה אני כל כך אוהבת את הכוס הזו? כי הכיתוב שעליה מתמצת תחושה שאני מהלכת איתה בשנים האחרונות. וזה מה שמודפס עליה:
Monday
Tuesday
Wednesday
Thursday
Blink
Monday
יום שני, שלישי, רביעי, חמישי, מצמוץ, יום שני.
בטור הקודם כתבתי על כך שהחיים כבר נספרים בעשרות שנים. מאליה עולה השאלה - האם אותן שנים עברו מהר או לאט?
הבית שלנו הוא בית מארח. כמעט בכל שישי מתארחים אצלנו לארוחת ערב, שאליה אנחנו מתחילים להתארגן - קרי קניות, בישולים ושאר עניינים - כבר בחמישי. מגיעים לארוחת שישי ולפעמים נשארים עד שבת בערב. לא פעם, בימי שלישי, אלי ואני מסתכלים אחד על השנייה ולא מאמינים: מה, כבר יום שלישי? כלומר, עוד מעט חמישי, והופס, שוב מתארגנים לאירוח. "אבל הרגע הם היו פה", אנחנו תמהים יחדיו.
הזמן רץ, ניגר לו, נוזל בין האצבעות. זה לא היה כך כאשר היינו צעירים. וכאשר היינו ילדים, אז בכלל, הייתה תחושה שהזמן הוא אינסופי. שנת הלימודים הייתה מתארכת ונמשכת, והיינו רק מייחלים שיבוא כבר החופש הגדול.
להרגשה שהזמן חולף במהירות גדולה יותר בגיל השלישי יש סימוכין מחקריים. אובייקטיבית מקצבי הזמן שווים. בשעה תמיד 60 דקות, שנה תהיה תמיד בת 12 חודשים בין אם אתה צעיר ובין אם הנך מבוגר, גם אם אתה גר בישראל או באוסטרליה.
אבל יש לנו גם שעון פנימי, תחושתי, וככל שאנחנו מתבגרים המטוטלת שלו נעה מהר יותר, כך שבעצם תחושת הזמן היא לגמרי סובייקטיבית.
כשאתה ילד בן חמש, יש לך הרגשה שהזמן עומד לרשותך לנצח כי שנה אחת עבור ילד בן חמש מהווה 20% מהחיים. המון זמן. אבל שנה בחייו של בן מאה היא אחוז אחד מהחיים, ומה זה אחוז אחד? חלקיק קטן, מצמוץ וזה איננו, הסוף של סליל ההקלטה, הגרגירים האחרונים בשעון החול. רגע הם כאן, רגע כבר לא.
כדי להבין עד כמה תחושת הזמן היא סובייקטיבית די אם ניזכר עד כמה מהר חולף הזמן כאשר אנחנו מתענגים ונהנים. כשטוב לנו, הזמן חולף במהירות, לפעמים במהירות בלתי נתפסת. תחשבו על הפעם ההיא שעשיתם מסאז׳ נהדר או אכלתם במסעדה חלומית, או סתם ישבתם באיזה ערב משגע עם חברים. נכון שהזמן עף? (אני יודעת, מאז 7 באוקטובר כל הדברים הטובים הללו די נעלמו לנו מהחיים, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת).
לעומת זאת, יש מצבים שבהם הזמן עומד מלכת. למשל, בפקק נוראי או אצל רופא השיניים, סיוט שנמשך ונמשך. ולפעמים הזמן לא זז גם במשהו נחמד ויומיומי רק משום שכבר עשיתם אותו אלף פעם.
נניח שאני בגן שעשועים עם הנכדים (ואני משוגעת על הנכדים!). אבל הנה אני שוב מנדנדת ילדונת בנדנדה בפעם המי יודע כמה. "סבתא, נדנדי יותר חזק", נד נד, נד נד, עלה ורד. ועוד פעם עלה ורד. עליתם וירדתם לסוף דעתי?
