הפלה שלא הייתה: היא נכנסה להיריון במסגרת הנישואים, ובעלה דרש שתעשה הפלה. כשסירבה הוא עזב אותה, ובהסכם הגירושים לא נקבע דבר על הקשר העתידי שלו עם הילדה.
אחרי הולדת הבת: האב רצה להיות בקשר עם בתו, ודרש שגרושתו תסיע אותה בקביעות לביתו – מרחק של 100 ק"מ. האישה הסכימה לעשות זאת פעם בשבוע, ולא יותר מכך. כשהילדה הייתה בת שלוש האב הגיש תביעת משמורת מלאה בבית המשפט לענייני משפחה, והצדדים הופנו לפסיכולוג לשם מתן חוות דעת בנוגע למסוגלותם ההורית.
חוות דעת תמוהה: באופן מפתיע, הפסיכולוג שכתב את חוות הדעת גיבש דעה שלילית על האם ותמך בהעברת הילדה למשמורת מלאה אצל האב.
כשהאישה הגיעה אליי: היא כבר הייתה לקראת סופו של הליך משפטי שבו יוצגה על ידי שני עורכי דין והתחננה שאסייע לה. זה היה רגע לפני דיון הוכחות ופסק דין, והמצב היה קשה, משום שבתי המשפט נוהגים לפסוק לרוב בהתאם להמלצות הפסיכולוג. הסכמתי להיכנס לתמונה, כי המקרה היה מקומם. הבנתי שמדובר באם אוהבת שמטפלת בבתה היטב ולא מונעת קשר עם אביה, אלא לא מעוניינת – בצדק – להעביר אותה למשמורת מלאה אצל אביה ולטלטל אותה בדרכים כמה פעמים בשבוע.
באופן מפתיע, הפסיכולוג גיבש דעה שלילית על האם. חקרתי אותו במשך יותר משעתיים
בדיון ההוכחות: חקרתי את הפסיכולוג במשך יותר משעתיים. בסוף החקירה הוא הודה מפורשות כי ייטב לבת אצל אמה, וזאת בניגוד לחוות דעתו הראשונית. השופט, שהבהיר לנו כבר בתחילת הדיון כי בכוונתו להעביר את הבת לאביה, נסוג בו.
בסופו של דבר: התיק הסתיים בפסק דין בהסכמה שלפיו הצדדים יקיימו הורות משותפת, ומרכז חיי הילדה יהיה אצל האם.
מה למדנו:
כשמדובר בתיקי אחריות הורית / משמורת ילדים וזמני שהות, חשוב לקבל מעורכ/ת הדין הדרכה צמודה ומדויקת לפני המפגש עם אנשי הרווחה והפסיכולוגים.
כשמנסחים הסכמי גירושים, חשוב להתייחס בפירוט למרחק בין הצדדים ולסידורי ההסעות של הילדים.
גם כשהמצב נראה אבוד, יש סיכוי, בפרט כשהצדק עמכם.
