בשבוע שבו יצא לאור רומן הביכורים שלה, "קצוות שרופים" (הוצאת "שְׁתַּיִם"), שגיבוריו הם אישה לביאה, בן זוג אדיש ותינוקת שנעלמה, טסה מיכל קרייטלר עם בן זוגה רון לניו־יורק, לחגוג 30 שנה לקשר שלהם. "אנשים שאלו אותנו, 'מי נוסע לניו־יורק לחמישה ימים?', אבל מעולם לא עשינו מה שאנשים אחרים חושבים לנכון ולא היינו כבולים ל'מה יגידו'. נסענו, טיילנו שלובי זרוע, פגשנו חברים, אכלנו במסעדות שאנחנו אוהבים, נהנינו מכל רגע וחזרנו", אומרת מיכל. "רגע, אני גם הלכתי לאופרה!", מעיר רון קרייטלר, בן זוגה. "אני משוגע על אופרה ומיכל לא אוהבת, ואף אחד מאיתנו לא מכריח את השני לעשות מה שאינו רוצה רק בגלל ה'לא נעים'. אז התפצלנו. אני הלכתי בפעם המי יודע כמה ל'אאידה', ומיכל נפגשה עם חברה, ואחר כך חלקנו חוויות", הוא מסביר, והיא מהנהנת בחיוך.
ככה זה ביחסים ביניהם, שעוגנו בהסכם מפורט עוד בטרם מיסדו את היחד שלהם: כל אחד מהם בחר מראש במה הוא רוצה לעסוק בחייהם המשותפים ובמה לא, וזוכה לגיבוי ממשנהו לכל אורך הדרך. כך, כשהיא השתוקקה להיות אמא והוא תהה "בשביל מה זה טוב, ילדים?", הוחלט ביניהם שהיא תהיה האחראית הבלעדית לילדים שייוולדו להם, והוא לא יצטרך לנקוף אצבע בנושא האחריות עליהם, שלא לדבר על הטיפול בהם - החלטה שגררה וגוררת הרמת גבות מאז ועד היום.
"גדלתי כבן יחיד להוריי, ובסביבתי הקרובה לא היו אפילו בני דודים קטנים שיכולתי להתנסות איתם. מימיי לא החזקתי תינוק, וכשיונש (יונתן), בננו הבכור, נולד כשהייתי בן 32, הייתי בטוח שתינוק הוא כמו חתול, שיכול לקפוץ לי מהידיים. זה היה המודל שלי והוא היה די מפחיד", מסביר רון קרייטלר (52), מוסמך בפסיכולוגיה משפטית בהשכלתו, יזם ומנהל חברת נדל"ן בעיסוקו. הוא בנם של פרופ' הנס ז"ל ופרופ' שולמית קרייטלר - זוג פסיכולוגים שהכירו כמורה וסטודנטית שצעירה ממנו ב־22 שנים, נישאו, שיתפו פעולה באופן מקצועי לאורך עשרות שנים, והניבו יחד מחקרים פורצי דרך, עד לפטירת האב בגיל 77 בשנת 1993.
"היינו משפחה מאוד קרובה וחמה, ואני הייתי ילד חנון ושמח", אומר רון, שבגיל שמונה הקים את "האגודה לזכויות הילדים" אשר הוגדרה על ידי האו"ם כארגון עולמי ראשון לזכויות הילדים והייתה פעילה כמה שנים.
"אמרו לי שאצטרך לבחור בינו ובין אמא שלו"
מיכל (51) גדלה בחולון כבת בכורה במשפחה בת שלושה ילדים, שהתנהלה במודל המסורתי, להגדרתה: אבא חבר אגד, שיצא השכם בבוקר וחזר הביתה בלילה ואמא שעבדה בחצי משרה כמנהלת חשבונות וניהלה את הבית והמשפחה. "הסידור הזה נראה לי הגיוני מאוד, אבל כשאבא שלי התחיל להגיד לי שמורה זה מקצוע טוב לאישה, כי היא יכולה להיות בחופשות עם הילדים, התמרדתי. רציתי מקצוע שיהיה לי מעניין ושיעשה הבדל בעולם", היא משחזרת. אחרי שירות צבאי בממר"ם נרשמה לבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל־אביב ללימודי ייעוץ חינוכי ("כי ייעוץ נראה לי מקצוע משנה חיים") והחוג הנוסף שבחרה היה פסיכולוגיה.
הבחירה הזו היוותה נקודת מפנה בחייה. בשנת הלימודים השנייה למדה אצל פרופ' שולמית קרייטלר, שהייתה המרצה שלה לפסיכולוגיה קוגניטיבית. "ישבתי בשיעוריה בפה פעור. זה היה כל כך מרתק!", היא אומרת, כשאנחנו נפגשים בביתם המרווח בצפון הישן של תל־אביב, ביום שבו חזר הזוג מניו־יורק. "את לא שמעת את ההרצאות של אבא שלי. הוא היה מרצה בחסד עליון", אומר רון ומוסיף מיד: "מה שכמובן לא מוריד מאמא שלי, שגם אותה שמעתי כסטודנט בקורס החובה בפסיכולוגיה קוגניטיבית".
בחופשת הסמסטר נפטר בעלה של המורה הנערצת. בערב לזכרו שהתקיים במלאת חודש לפטירתו התיישבה מיכל בפינה מאחור, "שלא ישימו לב אליי". אבל, מישהי בכל זאת הבחינה בה. ביציאה מן האולם התקרבה אליה פרופ' שולמית קרייטלר, חיבקה אותה והודתה לה על בואה. שבוע לאחר מכן ניגשה אליה בסוף השיעור ושאלה אם תרצה להיות עוזרת המחקר שלה. "התגשמות חלום!", אומרת מיכל בעיניים בורקות.
אלא שזה רק חלקו האחד של הסיפור. במקביל להצעה, שהייתה אמורה להתממש כעבור כמה חודשים, הכירה מיכל את רון, אז סטודנט לפסיכולוגיה כמוה. "חברה משותפת נהגה לשמור לנו מקום משני צידיה, ובאחד הימים, כשלא הגיעה, רון שמר לי מקום. בתום השיעור הוא הזמין אותי לקפה, אחר כך טיילנו ברחבי האוניברסיטה שבעצם גדל בה כשהיה ילד, ומשם המשכנו לארוחת צהריים. זה היה לפני 30 שנה, ב־27 באפריל 1993, התאריך שחגגנו עכשיו בניו־יורק".
מיכל: "אני עשיתי עסקה טובה יותר. המשימות שלי הצטמצמו ושלו נשארו. הילדים גדלו, הם כבר אוכלים לבד, אין חיתולים, אבל עדיין יש כביסה, כלים וקניות, ומי עושה את כל אלה? מי שתמיד! בסיכום - ניצחתי"
כבר בתחילתו של הקשר הבינה מיכל שהסתבכה בין נשוא אהבתה לבין אמו, שהציעה לה להיות עוזרת המחקר שלה. "היה לי מאוד לא נעים משניהם, אז לא אמרתי כלום - לא לו ולא לה. חברה ששיתפתי אותה בדילמה אמרה שעליי להחליט מה אני רוצה יותר, כי אי־אפשר את שני הדברים יחד, מאחר שזה עלול ליצור בעיות, אבל אני בחרתי בשניהם ובשתיקה. אחרי כמה חודשים זה התגלה איכשהו, ולי זה היה מביך מאוד. אבל הקרייטלרים לא נבוכים מכלום", צוחקת מיכל, שהמשיכה לעבוד עם פרופ' שולמית קרייטלר קרוב ל־20 שנה, גם כשהפכה לחמותה ולסבתם של ילדיה - בתחילת הדרך כעוזרת מחקר ובהמשך כאחראית על מחקרים בתחום הפסיכואונקולוגיה באיכילוב ובשיבא (תל־השומר).
פרופ' (אמריטוס) שולמית קרייטלר, בשנות ה־80 לחייה, ממשיכה ללמד במשרה מלאה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, כמו גם לחקור, להנחות סטודנטים ולהשתתף בכנסים בחו"ל. "היא פשוט מדהימה!", אומרת כלתה, כיום דוקטורנטית בפסיכולוגיה רפואית, החוקרת (ביחידת ההפריה החוץ־גופית באיכילוב) מאפיינים פסיכולוגיים של נשים שמצליחות בטיפולי פוריות.
הבחירה שלה ברון לא עברה חלק בסביבתה הקרובה. "כשאבא שלי הכיר אותו הוא אמר לי, 'בואי, אכיר לך חבר אגד נחמד!'", היא צוחקת. "ראו בזה בחירה לא שגרתית. אבל כשאני מחליטה ללכת על משהו שמתאים לי - והוא התאים לי מהרגע הראשון ("זה הדדי", הוא מעיר) - כולם יכולים לעמוד על הראש. כך בכל דבר, כולל בנושא צורת החיים הייחודית שלנו".
"אני תומך ברפורמה, היא מתנגדת"
הם נישאו ב־1999, שש שנים לאחר היכרותם, כשהוא היה בן 29 והיא בת 28. "תוך שנה ידענו שנתחתן, אבל היינו סטודנטים ולא רצינו לחיות על חשבון ההורים. חיכינו שנסיים שנינו תואר שני". בטרם הנישואים החליטו להביא לכדי הסכם (שלא קיבל תוקף משפטי כחוזה) את צורת חייהם המשותפים בעתיד.
"אנחנו עושים תיאום ציפיות על כל דבר משמעותי", אומר רון. "זה מתחיל בדברים קטנים, כמו מתי קמים בבוקר, וממשיך בנושאים גדולים ומשמעותיים. במקום להגיע לרגע האמת ולגלות שאנחנו חושבים אחרת, הכול ידוע מראש. שנינו דנים בדברים, וכשהכול מסוכם מראש, לא מגיעים לאכזבה ולפיצוצים. אנחנו יכולים לא להחזיק באותה דעה ולא להסכים, אבל לפרגן לבן הזוג שדעותיו שונות. דוגמה עכשווית: הרפורמה המשפטית. מיכל מתנגדת נמרצות, אני תומך נמרצות. אנחנו דנים בדברים, אבל לא רבים בגללם".
כך, כאמור, היה גם בנושא הילדים. "כבר בגיל ארבע הייתי שמה כרית על הבטן, עומדת מול הראי ומדמה את עצמי בהיריון עם ילדה. מאז ומתמיד היה לי ברור שיהיו לי ילדים", אומרת מיכל. "ואני, שגדלתי כבן יחיד והיה לי טוב בזה, לא הבנתי למה צריך ילדים. האמנתי שזה יפריע לנו בחיים", אומר רון. "לא אמרתי למיכל במפורש שאני לא רוצה, פשוט לא התלהבתי".
"כשהתחתנו, אני רציתי מיד להרות, והוא אמר: 'רק התחתנו - מה קרה?'. אז סיכמנו שבשנת 2000 נתחיל לעבוד על ילד, וכשהגיע 1.1.2000 אני כבר הייתי מוכנה ומזומנה, אבל חיכיתי שזה יגיע ממנו, כי סיכמנו. בסופו של דבר, אחרי שלושה ימים יצאנו לדרך", היא מספרת.
רון: "מה שהפריע לי היו הדברים הטכניים שכרוכים בטיפול בילד קטן. ככל שהילדים גדלו הקשר התפתח, השתנה, התקרב"
אבל, במציאות התברר שלא היה די בהחלטתם. ההיריון לא הגיע בקלות. "עברנו דרך לא פשוטה של טיפולי פריון", אומרת מיכל. "אכזבה רדפה אכזבה. לא היה פשוט".
באיזשהו מקום נראה כאילו היקום עזר לרון שלא שש לילדים.
מיכל: "אבל היה לנו סיכום והוא עמד בו על כל פרטיו ודקדוקיו. הוא לא קיטר, עשה מה שצריך, הלך איתי לכל טיפול - היה מהמם. הוא עשה הכול בשבילי, כי אני רציתי. זה הרבה יותר הקרבה", היא אומרת, והוא מתערב: "זו לא הקרבה. החלטנו על הבאת ילד לעולם וזה היה הפרויקט המשותף שלנו - לא משנה אם קודם רציתי יותר או פחות".
"אנחנו לא אנשים שרבים"
כשנולד יונתן בכורם באוגוסט 2002, הופעל סעיף משמעותי בהסכם ביניהם. "רון אמר שהוא לא יודע לטפל בתינוקות, ובשבילי זה היה סבבה. אני רציתי לטפל בהם. לעומת זאת, הוא אמר שייקח על עצמו את כל הדברים האחרים".
"אני שר הכביסה!", מפרט רון. "אני עושה כלים וקניות וגם אחראי על העוזרת ובעבר גם על הבייביסיטר".
איך ההסכם התבטא בפועל?
מיכל: "לפי הסיכום בינינו, כל מה שהיה קשור בילדים - עליי. הוא לא רחץ, לא הלביש ולא האכיל אותם. הכביסה והכלים שהוא תמיד עשה, כללו כמובן גם את הדברים שלהם. חזרתי לעבודה מחופשות הלידה אחרי 12 שבועות כפי שהיה נהוג אז, והילדים נשארו עם מטפלת או במשפחתון עד שנכנסו למעון בגיל שנה. לא היה מצב שרון נשאר עם מי מהם לבד. לא היה מצב שמישהו מהם בכה ולא קיבל מענה, כי אני תמיד הייתי שם איתם. אני התעסקתי עם יונתן, ורון עם כל השאר. הוא מעולם לא החליף לילד חיתול (רון: "זה היה קו אדום!") וגם לא לתמרה, שנולדה שלוש שנים אחר כך.
"פעם, כשיונתן היה בן שנה וחצי, קפצתי לקומה השנייה, ויונתן היה בנדנדת תינוקות ליד רון שישב בכורסה. באיזשהו שלב הילד התכופף ולא יכול היה להתיישר, ורון החזיק אותו ביד אחת ואת הנדנדה ביד שנייה והם היו ככה עד שחזרתי להציל אותם.
"האינטראקציה הממשית בינו וביניהם החלה כשהם התחילו לדבר. אם הם ביקשו ממנו משהו, הוא תמיד עשה, אבל זה כבר היה בגיל שהם יכלו לבקש, וזה משהו אחר. הוא כן הקפיד ללכת לאספות הורים מגיל הגן עד סוף תיכון ולקנות להם את האוכל שהם אוהבים".
3 צפייה בגלריה
"לגישתי הם אמורים להחליט בעצמם, ללמוד ליפול ולקום". עם הילדים יונתן ותמרה
(צילום: יריב כץ)
רון, בדיעבד היית מוותר על ילדים?
"בחיים לא! זה אושר!", ממהר רון להגיב, ומיכל אומרת: "אבל הוא לא ידע את זה אז!". רון: "המהות של ההסכם הייתה חשובה כשהם היו תינוקות. מה שהפריע לי היו הדברים הטכניים שכרוכים בטיפול בילד קטן שלא ידעתי ולא רציתי לעשות. ככל שהילדים גדלו, התפתחו תחומי העניין המשותפים ביני וביניהם. לימדתי אותם דברים, היינו יחד בחופשות משפחתיות, הקשר התפתח, השתנה, התקרב. תמיד ידעתי כל דבר שקורה עם הילדים והייתי מעורב".
איזה אבא אתה היום?
"אני לא יודע להגדיר. אני חושב שאני אבא מכיל. התפקיד שלי כאבא הוא להדריך וללמד, אבל לא לכוון. לגישתי, הם אמורים לטעות ולקבל החלטות בעצמם, וגם ללמוד ליפול ולקום".
מיכל, קרה שהיה ביניכם פיצוץ כשהוא לא הושיט יד לעזרה עם הילדים?
"אף פעם! אנחנו לא אנשים שרבים, מה גם שהוא עמד בדיוק בהסכם שקבענו. אני רציתי ילדים ורציתי לגדל אותם, וזה מה שקיבלתי".
אחרי 30 שנה ביחד אתם עדיין מאמינים שההסכם שעשיתם אז נכון לכם?
רון: "בהחלט. ההסכם בינינו היה מאוד פייר: חלוקה שוויונית לגמרי!".
מיכל: "החוכמה היא לא מה שהיה בעבר. בסיכום, אני מרוצה מאוד מההסכם ומרגישה שעשיתי עסקה טובה יותר. המשימות שלי הצטמצמו ושלו נשארו. הילדים גדלו - יונתן (21) הוא סטודנט להיסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב, ותמרה (18) היא חיילת (ואופה עוגות נהדרות!). הם כבר אוכלים לבד, אין חיתולים, אבל עדיין יש כביסה ויש כלים וקניות ועוזרת, ומי עושה את כל אלה? מי שתמיד! בסיכום - אני ניצחתי!".
"זה אנחנו מול העולם"
בימים אלה, כאמור, יצא לאור "קצוות שרופים", רומן הביכורים של מיכל קרייטלר, המספר על תינוקת שנעלמה יום לאחר לידתה והתגלתה 16 שנים לאחר מכן (לא מדובר בספוילר!), דרך עיניה של אמה־יולדתה שמעולם לא השלימה עם היעלמה.
מיכל, מאיפה הרעיון לספר?
"לפני שנתיים, ביום שתמרה הייתה בת 16, פתאום חשבתי לעצמי מה היה אם לא היה לי אותה. איזה עולם שלם היה נגזל ממני. הרי היא משמעותית מאוד בחיי! כתבתי סיפור קצר ונתתי אותו לקריאה לתמרה, לרון ולאמיר אחי, שאמר לי ש'זה בוקס בבטן!'. זה הביא אותי להחלטה להרחיב את הסיפור ולהפוך אותו לספר. שלושתם היו קבוצת תמיכה שקראה את החומר במקביל לכתיבה, אבל לא נתתי להם להשפיע עליי. הודעתי שהיא - כלומר, אתי אמסלם, האם - תחליט איך העניינים יתנהלו. וכך היה. אחרי שלושה חודשים של כתיבה הוחלט שהחומר בשל לפרסום. התקשרתי להוצאת 'שתים', וכעבור יומיים קיבלתי ווטסאפ מהעורכת אורנה לנדאו שהן רוצות את הספר".
אתי אמסלם, הגיבורה, היא ספרית - לכאורה לא מהמילייה שלך. גם השפה שלה רחוקה משלך.
"לא בחרתי כך. היא נהייתה כזו וככה היא מדברת. היא אישה שווה ואינטליגנטית, כמו נשים רבות כמוה, שלא מקבלות את ההערכה שמגיעה להן. אני יכולתי להיות היא בקלות, אבל אותי שלחו לאוניברסיטה".
הגיבורה שלך מסתובבת כבר 16 שנה עם רגשי אשמה קשים על שלא שמרה על בתה היטב. גם את כזאת?
"כל הזמן! יונתן, למשל, נולד במשקל 2.04 ק"ג בניתוח חירום, ולגביו יש לי רגשי אשמה מתמידים. לא החזקתי אותו ברחם עד הסוף כי יש לי קרישיות יתר, אז זו אשמתי, לגמרי. לגבי תמרה אין משהו ספציפי, אבל, לתחושתי, התפקיד שלי הוא להיות צמר הגפן שעוטף אותם, ואני מרגישה תמיד שאני לא עושה מספיק. אני חושבת שאצל כל האמהות יש פער בין התפיסה של המושלמות ובין מה שאנחנו באמת, ואלה רגשי האשמה האימהיים".
בספר מופיעה דמותה של החמות, הביקורתית, הלא מפרגנת. מה אמרה על כך חמותך האמיתית?
"היא קראה והייתה מאוד משועשעת, כי אין אדם יותר רחוק מזה ממנה. היא דמות מאוד משמעותית בחיי. בניגוד לחמותה של אתי, שולמית דווקא חושבת שאני מצוינת לבן שלה. היחסים בינינו מעולים. לפעמים חושבים שהיא אמא שלי".
כשכתבת את הספר, חשבת איך בעלך היה מגיב על סיטואציה מזעזעת כזו שמונחת בבסיס הספר?
רון: "בטוח חשבת על זה מתישהו. בטח זה עבר לך בראש".
מיכל: "אני בטוחה שרון היה איתי בכל הדבר הזה, כמו בכל דבר אחר. כל הביטחון שיש לי היום בא ממנו, כי הוא נותן לי גב מוחלט. אני אף פעם לא לבד, כי אני יודעת שהוא מאחוריי, תומך בי ויעזור לי להשיג כל מה שארצה. זה ממש לא מובן מאליו, וזה קיים אצלנו".
רון: "זה באמת כך אצלנו. אין אני מול מיכל ולהפך. יש אנחנו. אין לנו ניגודי אינטרסים. כל מה שחשוב לי אוטומטית נעשה חשוב גם למיכל ולהפך. זה מעבר לתמיכה. זה לא אחד מול השני, אלא אנחנו מול העולם".
