לפני חודש, כשפורסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תחקיר בדבר התעלמותה של גרמניה מהתראות על פיגוע טרור במשחקים האולימפיים במינכן 1972, קראה שלומית ניר־טור את הדברים בלסת שמוטה. באותה אולימפיאדה היא הייתה שחיינית מבטיחה, צעירה תמימה בת 19, ולא ידעה דבר. והנה, גם בחלוף 50 שנה, היא מבינה שנותרה תמימה. "הרבה מהדברים לא ידעתי עד פרסום התחקיר הזה", היא אומרת היום. "לא היה לי מושג שגם המוסד קיבל התראות, לא רק הגרמנים, אבל לכולם היה נוח להעלים עין".
אז על מי את כועסת היום?
"על הגרמנים, חד־משמעית. בעיקר כי הם לא היו מוכנים לקבל עזרה כשגולדה מאיר הציעה להם את סיירת מטכ״ל. אני, בדמיון שלי, הייתי בטוחה שישראל תתערב. כמה חודשים קודם סיירת מטכ"ל חילצה את החטופים ממטוס 'סבנה', וחשבתי שבטח גם הפעם סיירת מטכ״ל תגיע לחילוץ. הייתי אופטימית ללא תקנה".
"הרבה מהדברים לא ידעתי עד פרסום התחקיר הזה. לא היה לי מושג שגם המוסד קיבל התראות, לא רק הגרמנים, אבל לכולם היה נוח להעלים עין"
משפחות הנרצחים דרשו וקיבלו הגדלה של סכום הפיצויים מגרמניה.
"אני לא חשבתי מעולם שמגיעים לי פיצויים. אני שמחה שיצאתי בשלום ובניתי חיים טובים ויפים".
משלחת בלי אבטחה
לא היה קל לשלומית ניר־טור (70) לשוב אל הרגעים המצמררים ההם, אבל ב"מינכן", סדרה דוקומנטרית חדשה שתשודר השבוע לציון 50 שנה לרצח 11 הספורטאים הישראלים, היא תצפה בעצמה מופיעה בקטעי ארכיון שנותרו מאז, בראיונות שנערכו לאחר האירוע וגם בראיונות מהתקופה האחרונה.
"מינכן", שעולה השבוע, כוללת שלושה פרקים (תשודר בימי רביעי בשעה 21:15 ב־HOT8 וב־HOTVOD), עשויה היטב ומספרת את הסיפור באמצעות עדויות ספורטאים (שביניהם אסתר רוט שחמורוב), בני משפחה (בהם אייל שפירא, בנו של המאמן עמיצור שפירא שנרצח במינכן), העיתונאי דן שילון, שסיקר את האירוע בשידור חי, אהוד ברק והיסטוריונים אמריקאים שמנתחים את הסיבות לכך שטבח כזה התאפשר על אדמת גרמניה 36 שנה לאחר אולימפיאדת ברלין שאירחה גרמניה הנאצית. הסדרה, שמשלבת קטעי ארכיון מרתקים, הופקה בשיתוף SIPUR ,HOT8 וחברת ההפקות TELEPOOL (של וויל סמית' וג'יידה פינקט סמית').
מה את זוכרת מהימים הראשונים בגרמניה?
"הנחיתה הייתה נעימה. ארבע שנים קודם לכן שחיתי בכפר האולימפי מקסיקו־סיטי, ומינכן הייתה שונה לגמרי. הרגשתי שהגרמנים מנסים להראות גרמניה אחרת. הם יצרו כפר אולימפי ללא מכוניות, כולן נסעו מתחת לכפר. הלכנו בין מדשאות פסטורליות, והייתה אווירה פתוחה ומקבלת. מארק ספיץ שחה שם, אולימפיאדת מינכן הייתה ההישג הגדול שלו, שבע מדליות אולימפיות. זה היה חשוב, כי זה מישהו מהעם שלנו. בכלל, היה חשוב לי לייצג את המדינה, כי גדלתי בבית ציוני".
נסעתם לביקור במחנה הריכוז דכאו. מה הרגשת שם?
"זה היה ביקור קשה, ובעקבותיו החלטתי שאני לא מבקרת יותר במחנות. יכלו להיות לי סבא וסבתא, והם נרצחו על ידי הנאצים. חשבתי איך אמא שלי חוותה בגיל 15 אובדן הורים וגידלה אותנו בשפיות ובטוב".
הפיגוע קרה בארבע לפנות בוקר של 5 בספטמבר 1972. חוליית מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" חדרה למתחם של המשלחת הישראלית, השתלטה על מגורי הספורטאים והמאמנים, החזיקה 11 מהם כבני ערובה ודרשה לשחרר מהכלא הישראלי 1,000 מחבלים. שתי הנשים של המשלחת, האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית ניר, לנו בבניין נפרד.
"אני כבר הספקתי להתחרות", נזכרת ניר־טור, "בעצם השלמתי את המשימה שלי ודי רציתי לחזור הביתה. לא היו לי כרטיסים לצפות בשאר המשחקים והעברתי את הזמן בלי לעשות כלום. רציתי לחזור להתכונן לחתונה שלי, והיה רעיון שיוסף רומנו (אלוף ישראל במשקל קל ובינוני בהרמת משקולות, אמ"ר) יחזור מוקדם כי הוא נפצע, וראשי המשלחת אמרו, 'את תלווי אותו לארץ'. לא הספקנו לחזור. ערב קודם היינו בהצגה 'כנר על הגג' שבה שיחק שמואל רודנסקי באולם תיאטרון במינכן. חזרנו, וכל אחד הלך לישון".
הייתה שם איזושהי אבטחה? הרי האולימפיאדה התקיימה אחרי חטיפת מטוס "סבנה" והטבח בשדה התעופה לוד.
"הייתה גדר גבוהה מסביב לבניינים שלנו, אבל לא הייתה שמירה. זאת אחת הפשלות הגדולות של הגרמנים. גם לא נסענו עם מאבטחים. אחרי מינכן כל המשלחות כבר יצאו עם אבטחה, אבל לפני 50 שנה ההתנהלות הייתה אחרת".
11 ארונות בבטן המטוס
הידיעה על השתלטות המחבלים על מגורי הספורטאים הישראלים תפסה אותה בשבע בבוקר. "יצאתי מהחדר, אם הבית סימנה לי לבוא לחלון ואמרה: TERROR, ARAB. בחוץ כבר ישבו שריוניות עם חיילים, איש לא ידע אם יש עוד מחבלים. הלכתי להעיר את אסתר (שחמורוב), אבל היא לא רצתה לקום כי התכוננה לגמר שלה, 100 מטר משוכות, שנועד ליום למחרת. היא לא הספיקה לרוץ בגמר, המאמן שלה נרצח. כשהיא התעוררה, ראש המשלחת הגיע ולקחו אותנו לבניין הכי גבוה בכפר, קומה תשיעית, ושם ישבנו וצפינו בטלוויזיה בדיווח על המו"מ שהמחבלים קיימו עם הגרמנים. כן ידענו שנהרגו שניים - משה וינברג ואחריו יוסף רומנו, שניסה להתנגד עם הקביים והם ירו בו. אחר כך, בניסיון החילוץ, נהרגו עוד תשעה. הייתי שבר כלי, לא ידעתי איך חוזרים הביתה.
"התמונה האחרונה שראיתי הייתה הכי קשה: זה היה ב־11 בלילה, כשהגרמנים הסכימו להעמיד שני הליקופטרים כדי שהמחבלים ובני הערובה יוכלו לטוס לשדה התעופה הצבאי ומשם ללוב, כפי שהמחבלים ביקשו.
"זו הייתה התמונה הכי קשה: מאוטובוס אחד ירדו ארבעה ספורטאים כבולים אחד לשני ובעיניים מכוסות, ומהאוטובוס השני חמישה. ראינו אותם עולים להליקופטרים. בשתיים לפנות בוקר בישרו לנו את הרע מכל"
"הגיעו שני אוטובוסים אל משטח דשא ענק, למעלה שכבו צלפים. מאוטובוס אחד ירדו ארבעה ספורטאים כבולים אחד לשני ועם עיניים מכוסות, ומהאוטובוס השני חמישה. יכולתי לזהות כל אחד מהם. היינו בסך הכל משלחת של 22 איש. ראינו אותם עולים להליקופטרים ומשם הם המריאו לשדה התעופה הצבאי. ראש המשלחת אמר לנו: 'לכו לישון', אבל מובן שלא יכולנו להירדם. בשתיים לפנות בוקר בישרו לנו את הרע מכל, כל בני הערובה נרצחו".
את סוחבת איתך טראומה?
"כשישבנו בקומה התשיעית, כל אלה שניצלו, הגיע המתאבק גד צוברי, שהצליח לברוח מהמחבלים דרך החניון התת־קרקעי. הסיפור שלו נחרט בזיכרוני. כשחזרתי לארץ הייתה לי שנה שלמה של סיוטים וחלומות זוועה שאני בורחת ממחבלים שרצים אחריי בחניון ושאני מרגישה אותם בגב שלי. אחרי שנה הבנתי שאני חולמת שוב ושוב אותו חלום. מתישהו זה עבר".
איך טיפלו בך?
"לא חשבו אז שצריך לטפל במישהו. היו זמנים אחרים. היום מבינים שאנשים סוחבים טראומה מאירועים כאלה. אני גרה היום בבית קומות, ואני חונה רק בחוץ. אני לא אוהבת להיות בחניונים. זו הטראומה שנשארה בי".
בסדרה "מינכן" את אומרת שלא האמנת שגרמניה המשיכה במשחקים האולימפיים אחרי הטקס לזכרם של הספורטאים שנרצחו.
"בזמנו חשבתי, מה זה? העולם מתנהג כרגיל? איך זה יכול להיות? בדיעבד הבנתי שזה היה נכון כי אחרת הטרור היה משיג את מטרתו. זה היה טוב שהמשיכו לשחק, אבל לחזור ארצה עם 11 ארונות בבטן המטוס ולפגוש את המשפחות, אלה רגעים שקשה לשכוח. די מהר החלטתי שאשמר את זכרם, ואני הולכת ומספרת על כך לספורטאים צעירים וגם בצה"ל, בבתי ספר ובכל מקום שרק אפשר. זו מורשת הספורט הישראלי. זה לא עוד אירוע שקרה".
איך הצלחת אחרי זה להתכונן לחתונה?
"הכי רציתי לפגוש את מנחם, בן זוגי. הייתה בינינו אהבה גדולה. הוא חיכה לי בשדה התעופה. אגב, אסתר שחמורוב התחתנה יום לפניי. התחתנתי בבית העם של הקיבוץ שלי, איילת־השחר, והגיעו כ־800 אורחים. לא הייתי עוד אחת, אלא סמל. מודל לחיקוי. גולדה מאיר הגיעה לחתונה שלנו. אביו של מנחם היה הרופא שלה, הוא נפטר כשמנחם היה בן 17, והיא ביקשה ממנחם, 'כשאתה מתחתן, תזמין אותי', והגיעה עם הליקופטר".
מה שעברת השפיע על הדרך שבה גידלת את ילדייך?
"לא גידלתי את הילדים בצל הטראומה. גם לא בתקופת רצח רבין, כשהיו פיגועי האוטובוסים. ידעתי לשחרר את הילדים שלי. משהו בדרך שבה גדלתי אמר לי, קדימה, ממשיכים הלאה".
אמא אמרה: "לא נתנהג כקורבנות"
היא בת למשפחת לנדסמן מקיבוץ איילת־השחר. בתם השלישית מבין ארבעה של גילה מאיר ואסף ניר, שהיה הנכד הראשון של הקיבוץ ובנו של אחד מששת המייסדים. אמה גילה, שעלתה ארצה ב־1938 לבדה מגרמניה, נחתה בקיבוץ גבעת־ברנר ואחר כך הגיעה לאיילת־השחר והתאהבה באסף.
אל השחייה הגיעה שלומית במקרה, כשהייתה בת 11, ולקיבוץ הגיע מאמן שחייה מתל־אביב, יצחק יחזקאל. זמן קצר אחרי כן כבר הייתה אלופת הארץ בקבוצת הגיל שלה. ב־1969 ייצגה את ישראל במקסיקו־סיטי. באותה תקופה, כשאחיה הבכור עודד התגייס לשייטת, הוא עיברת את שמו לניר. כשהפכה לשחיינית והתחילו לטעות באיות שמה, פסק אביה "גם אנחנו נחליף לניר".
כמה טעונה הייתה הנסיעה למשחקים האולימפיים במינכן בשל הרקע שלך?
"יש משהו בחינוך שקיבלתי מאמא, שלא עסוקים כל הזמן בלהיות קורבן. נכון, הוריה ואחיה נספו בשואה, אבל לא הרגשתי בבית עצב כל הזמן או תחושה שחרב עולמה. היא אמרה תמיד, 'אני פה בשביל אלה שחיים'".
"אמא שלי אמרה לנו: 'אין דבר קשה יותר מלאבד ילד, אבל אני פה בשביל החיים'. זה היה חזק מאוד, ההתנהלות שלה. היא השרישה בנו את הלך הרוח הזה, קורים דברים איומים בעולם אבל ממשיכים בדרך"
אמה התכוונה לכך גם כשנהרג בנה עודד בספטמבר 1969 ב"מבצע אסקורט" (מבצע להטבעת ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ, שבו נהרגו שלושה מלוחמי שייטת 13). "זו הייתה טראומה קשה. אמא שלי אמרה לנו: 'אין דבר קשה יותר מלאבד ילד, אבל אני פה בשביל החיים ואנחנו לא נתנהג כקורבנות'. זה היה חזק מאוד, ההתנהלות שלה. היא השרישה בנו את הלך הרוח הזה, קורים דברים איומים בעולם אבל ממשיכים בדרך".
מה את זוכרת מאח שלך?
"לא גדלתי איתו כי הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים ולמד באפיקים. כבר בגיל 14 הוא עזב את איילת־השחר. אבל מובן שהייתי גאה בו שהוא בשייטת. הוא היה אומר לי, 'אל תשחי כל כך הרבה, יהיו לך כתפיים רחבות', הערות שוביניסטיות שהיו מקובלות בזמנו. עודד היה יפה תואר. ממש אלן דלון. כשהוא נהרג כבר היה גרוש עם ילד בן שנתיים וחצי, שעליו הכאב הגדול שלי, שהוא גדל ללא אבא. הוא הפך לאיש מרשים, ואנחנו בקשר טוב".
בהלוויה של אחיה פגשה שלומית ניר את מנחם טור מפתח־תקווה (בנו של פרופ' מרדכי טור המנוח, שהקים את מכון הלב בבילינסון). "מנחם, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל, הכיר את אחי דרך בנות הזוג שלהם, שהיו אחיות. ראיתי אותו והייתי בהלם, כי הוא היה דומה לעודד כשתי טיפות מים. כל הקיבוץ חשב כך.
"בהלוויה לא דיברנו מילה. רק הסתכלנו זה על זו, וכל אחד חזר לביתו. כשהגעתי לגיל 18 נפתחה בריכה אולימפית חדשה בווינגייט והלכתי להתאמן בה, וגם למדתי שם הוראת חינוך גופני. הייתי חברה של מאמן השחייה שלי, והראש שלי היה בספורט. שם למד גם בחור מפתח־תקווה, שסיפר עלינו לחבריו. מנחם, שהיה חבר שלו, שמע ומסר לי דרישת שלום. בתחילה לא זכרתי מיהו, אחר כך הסכמתי לצאת איתו, ואחרי כמה מפגשים התאהבנו.
"התארסנו וקבענו תאריך לחתונה, 7 בנובמבר 1972. אגב, עוד לפני שטסתי למינכן ידעתי שאני לא ממשיכה עם השחייה. הספיק לי, מימשתי את עצמי. בעודי שוחה החלטתי שאני פורשת".
האישיות של נועם, הנחישות של קרן
הזוג הצעיר עבר לחופית, שם הקים בעלה מכוורת. היא עבדה עשר שנים בהידרותרפיה עם נכי צה"ל בבית הלוחם בתל־אביב. "היו שם נכים משותקים בארבע גפיים, ודרכם למדתי איך מתמודדים".
במרוצת השנים נולדו שלושת ילדיה: מודי (45), אדריכל שחי בלונדון, נועם (39), שמנהל את המכוורת של אביו ועוסק גם בהידרותרפיה, חי עם קרן פלס ואב לשניים ויעל (35), שגרה בחופית, נשואה, אם לשניים ובהיריון שלישי, בעלת שירותי משרד לעסקים קטנים ובינוניים.
באמצע החיים אחד מילדייך התפרסם.
"זה לא היה מאוד זר לי כי אני תמיד זכיתי לפרסום, כך שאהבתי את זה שנועם בחר לעשות תוכנית שהוא אוהב (העונה הראשונה של "הישרדות"). הוא הלך כדי לחוות חוויה מיוחדת והפך לכוכב, כי האישיות שלו יצאה ואנשים התאהבו בו. הקשר שלנו מאוד חזק. אנחנו לא צריכים לדבר הרבה. בבית הייתה אהבה לים, תמיד היינו על סירות וגלשנים, וזה חיבר בינינו, ונועם עד היום סקיפר וגולש בכל העולם".
"אני מעריכה את העובדה שקרן הולכת עד הסוף עם המוזיקה שלה. כשיש כישרון כזה, הוא צריך תמיכה מסביב. חשוב שאישה תעשה את מה שהיא חולמת עליו, ולכן אני מקבלת את זה שהיא מאוד עסוקה"
גם הכלה שלך, קרן פלס, מפורסמת.
"אני מעריכה את הנחישות של קרן, את הכישרון ואת העובדה שהיא הולכת עד הסוף עם המוזיקה ועם האמת שלה. היא יוצרת בלתי רגילה. יש לה שירים שכשהיא פותחת את הפה, אני ישר בוכה. וכן, כשיש כישרון כזה, הוא צריך תמיכה מסביב. חשוב שאישה תעשה את מה שהיא חולמת עליו, ולכן אני מקבלת את זה שהיא מאוד עסוקה".
איזו סבתא את?
"הרגע אני חוזרת משש שעות סבתאות אצל יעל בתי. אני סבתא במשרה מלאה, שאוהבת את זה. אני קשורה לנכדים והם אליי. למדתי מאמא שלי להיות אמא וסבתא שמפרגנת ומכבדת ומשתוללת ונהנית איתם. הנכדים תמיד יכולים לספר לי הכל. אני מאלה שפחות עושות קציצות, אבל עכשיו קיפלתי שתי מכונות כביסה".
אהבה בפרק ב'
בגיל 52 התגרשו שלומית ומנחם טור. עד מותו של מנחם, לפני שמונה שנים, שמרו על קשר. "אפשר להתגרש בטוב", היא אומרת. "נפרדתי ממנחם כשעדיין אהבתי אותו כאדם, כי החלטתי שאני רוצה חיים חדשים. זה לא היה פשוט. כל פרידה היא לא פשוטה. ברגע שידעתי שיש לי משאבים לקנות דירה, קניתי אחת מול הים בנתניה. עבדתי באותה תקופה במשרד התרבות והספורט וידעתי להסתדר לבד. לימים אמרתי למנחם שיש מישהי שמסתכלת עליו כבר הרבה זמן, והוא הלך לפגוש אותה. הם היו זוג במשך עשר שנים".
בשש השנים האחרונות את בזוגיות.
"די הרבה שנים חייתי לבד בבית שלי והרגשתי ממש בסדר. היו לי ידידים, אבל בן זוג לא היה ואפילו לא רציתי. אחרי כעשר שנים אמרתי, יאללה, גברת, זה הזמן למצוא בן זוג, והבנתי מחברות שהדרך להיפגש היא באינטרנט. יש לי עשרות חברים וחברות, ומעולם אף אחד לא הציע לי לפגוש מישהו. זה תמוה. אז החלטתי לעשות את זה לבד. נכנסתי לאתר היכרויות לאקדמאים, ראיתי את תמונתו של תולי יעקובוביץ, בן זוגי היום, וכתבתי לו, 'יש לך חיוך מקסים'. "כשנפגשנו, הרגשתי שיש לאיש הזה את האקס פקטור. משהו נעים זרם בינינו, והחלטנו שיש טעם להמשיך את הקשר. הוא היה בא אליי לסופי שבוע ולעתים נסעתי אליו לחיפה. בקורונה הרגשנו שנינו שאנחנו צריכים להיות ביחד ושהסידור של סופי שבוע לא מספיק. הוא עבר לחיות איתי ואנחנו מאושרים. הוא איש שעוסק במוזיקה, יושב עם הגיטרה, וכשהוא עם הנכדים שלי, אני הכי מתאהבת בו".
תובנות לפרק ב'?
"לבוא עם לב פתוח ועם הידיעה שאת לא הולכת לשנות אף אחד. תולי הולך לישון בשתיים וקם בעשר, אני משכימת קום. יש בקשר מקום של חופש ושל נתינה. יש לי פרלמנטים שהוא בכלל לא מכיר. כמה חברות טובות שהן לא בזוגיות כבר אמרו לי, 'תעזרי לי למצוא את התולי שלי'".
שנים רבות נהגה לשחות בים מוקדם בבוקר. לאחרונה חזרה לשחות בבריכה במכון וינגייט, שבה התכוננה לאולימפיאדה. במרוצת השנים, כשהציעו לה להשתתף בתחרויות של שחייני עבר, סירבה.
"המסר הוא שחשוב לשלב בנות צעירות בספורט, לא לבחור עבורן רק חוגי ריקוד, כי הספורט נותן כלים לחיים"
"זה לא מדבר אליי, אני צריכה את הספורט שלי לבד. זה הזמן שאני מתמסרת למחשבות. כששחיתי בים זה היה לבד עם הגלים ועם השקט. היום אני בבריכה, ולפעמים יוצאת לבד להליכה. אני אפילו לא אוהבת ללכת עם חברות".
נשארת בכושר כל השנים?
"כן, גיליתי שאם אני קמה בבוקר ולא יוצאת להליכה, מצב הרוח שלי לא משהו, ואחרי הליכה אני חוזרת פנתרה ובמצב רוח טוב. אני מבשלת, אוכלת הרבה סלטים וירקות. משבע בערב אני מפסיקה לאכול ורק בעשר בבוקר אני חוזרת לאכול".
מאז שיצאה לפנסיה מתפקידה כמנהלת המחלקה לקידום נשים בספורט במשרד התרבות והספורט, שם עבדה במשך 25 שנה, היא ממלאת את זמנה. היא יו"ר עמותת "הליגה לידידות" שמקרבת בין יהודיות לערביות ("הספורט הוא כלי לקירוב לבבות, בין נשים בעיקר. אנחנו רוצות להקטין את העוינות בין שני העמים"); חברה בעמותת "ספורט גשר לחינוך" שמקדמת ספורט לנוער בסיכון בפנימיות; בארבע השנים האחרונות הייתה דירקטורית במכון וינגייט, והיא גם מעבירה בפני תלמידים וספורטאים את ההרצאה האישית שלה, "שוחה נגד הזרם".
מה המסר של ההרצאה?
"המסר הוא שחשוב לשלב בנות צעירות בספורט, לא לבחור עבורן רק חוגי ריקוד, כי הספורט נותן כלים לחיים. בזמני הקמתי במשרד התרבות והספורט, בעידודה של השרה דאז לימור לבנת, תוכנית לאומית שהיום מתוקצבת במיליונים ומטרתה להגדיל את מספר הילדות בספורט. אני רוצה לתת להן הזדמנות שווה. מעצם היותי ספורטאית רכשתי את השאיפה למצוינות, לנחישות, להתמדה, לעבודת צוות ואת היכולת לצלוח משברים, כשעוברים תחרות רעה ולמחרת בבוקר ממשיכים. הצלחה בספורט היא חינוך להצלחה בחיים".
