את התקופה שאחרי ההכרזה על הקידום המטאורי שלה לתפקיד ג'נרל מנג'ר בקבוצה הבת של קליבלנד קאבלירס מה־NBA, העבירה לירון פנאן בדרך לא צפויה: היא התרוצצה בין אטרקציות לילדים בתל־אביב עם שלושת האחיינים שלה. "כן, אני הדודה המגניבה מאמריקה", היא צוחקת.
"זה קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לקבוצת NBA. זה קשה גם לגבר אמריקאי, ובטח לאישה. את צריכה לעבוד קשה מאוד כדי להתקדם"
פנאן (45) נחשבת לאישה הזרה הראשונה בארצות־הברית שמחזיקה בתפקיד הזה (ולאישה הרביעית בסך הכול שנושאת את התואר הזה, בתולדות הכדורסל האמריקאי). היא מתראיינת במהלך ביקור בן שבועיים בארץ, שנועד לסייע בפרויקט של ארגון ״אתלטים למען ישראל״, שבמסגרתו שחקני קולג' אמריקאים מגיעים כדי לשחק כאן כדורסל ולעשות הסברה לישראל. מכאן היא תטוס לצפות בכמה משחקים בלאס־וגאס כדי לעשות סקאוטינג (איתור כישרונות) ובסוף אוקטובר תתחיל את העונה, ויש ממנה ציפיות גבוהות. "עכשיו זה המאני טיים שלי", היא אומרת בלי שמץ בהלה. "ההצלחה של החבר'ה הצעירים היא עליי וזה מרגש מאוד".
קיבלו אותי כמו כוכבת
הסבר קצר למי שאינן מומחיות בכדורסל אמריקאי: ליגת הפיתוח, שמוכרת בכינוי G League, היא ליגת כדורסל מקצוענית המקדמת כישרונות צעירים, ומשמשת מקפצה לליגת ה־NBA. לכל קבוצה ב־NBA יש קבוצה בת מליגת הפיתוח, וקאנטון צ'ארג' היא הקבוצה הבת של הקליבלנד קאבלירס (ה"קאבס"). לשידוך הזה יש משמעות רבה: השחקנים בקבוצה הבת מתוכננים להיות בעתיד שחקנים של הקבוצה הגדולה. "השחקנים שלי עולים לשחק במגרש של ה'גדולים' כשהשחקנים הבכירים חולים או נפצעים, ויכולים לפרוץ", מסבירה פנאן.
היא הצטרפה אל ה"קאבס" לפני חמש שנים, לאחר נטישתו של לברון ג'יימס ושחקנים נוספים, במטרה לבנות את הקבוצה מחדש. תחילה שימשה סקאוט של הקבוצה ומנהלת פיתוח שחקנים של קאנטון צ'ארג'. לאחר שנתיים קודמה לתפקיד העוזרת של ברנדון יו, הג'נרל מנג'ר של קאנטון צ'ארג'. כאשר הבוס שלה קודם והמשבצת התפנתה, החליט קובי אלטמן, הג'נרל מנג'ר של ה"קאבס", לתת לה את תפקיד ניהול הקבוצה הבת, שממוקמת במשרדים ובמתקן האימון של הקבוצה הגדולה.
"זה קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לקבוצת NBA", היא מסבירה, "זה קשה גם לגבר אמריקאי, ובטח לאישה. את צריכה לעבוד קשה מאוד כדי להתקדם. עשיתי את זה בעזרת שנים של קשרים ועבודה בארצות־הברית, גם כסוכנת של עמרי כספי ועוד לפני כן בפרויקטים של ליגת הקיץ של ה־NBA. בהתחלה עשיתי הכול בהתנדבות, רק כדי להכניס רגל ל־NBA".
פנאן, שגדלה בצפון תל־אביב, היא בתם הבכורה של שרון ומוני פנאן, לשעבר מנהל קבוצת מכבי תל־אביב בכדורסל, ששם קץ לחייו ב־2009, לאחר שניהל במשך שנים בנק השקעות פרטי לעולם הכדורסל ונקלע למצוקה. לאחר מותו נותרו אשתו וילדיו נטולי אמצעים, פגועים משלל השמועות סביב מות אביהם.
"כבר לא עניין אותי להיות בישראל. הרגשתי צפוף, קטן, מלחיץ. אחרי תשע שנים שנלחמתי, היה לי ברור שאם אני לא עושה עכשיו את הצעד הזה אמא שלי תגור ברחוב"
כשעמרי כספי, היום חבר קרוב, חתם ב־NBA ביוני 2009, היא החליטה לעזוב את מכבי ולייצג אותו. "לא הרגשתי שאני מוערכת מספיק", היא אומרת, "לא היה לי סיכוי כאישה לקבל מנכ"לות ולא ראו בי דמות שיכולה לקבל תפקיד בכיר, וקלטתי את זה. אולי היום הדברים הם אחרת".
פנאן פתחה סוכנות וקראה למתן סימנטוב, שחקן כדורסל לשעבר, להצטרף אליה. ארבעה חודשים אחר כך אביה שם קץ לחייו. בתוך האבל הגדול החלה פנאן להסתער על העבודה במטרה לשרוד כלכלית, והחלה לקבל פניות משחקנים נוספים. "גייסתי שחקנים מארצות־הברית ונסעתי כל הזמן לעמרי", היא מגלה.
מתי הבנת שאת רוצה לעזוב את הארץ?
"לפני שש שנים הרגשתי שאני רוצה משהו אחר. עמרי היה לקראת סוף הקריירה שלו, והרגשתי קצת תקועה פה בארץ. אמרתי למתן שאני נוסעת לכמה חודשים לאל־איי. הגעתי לעיר והתחלתי לדפוק על דלתות. חיזקתי את הקשרים שלי. הראיתי את הפרצוף שלי בכל מיני משחקים, דיברתי עם אנשים. כסוכנת, הייתה לי גישה אחרת לאנשים בכדורסל האמריקאי. בניתי רשת קשרים במשך שנים. זה לא שהגעתי פתאום והתחלתי מההתחלה".
4 צפייה בגלריה
"אין גבול למה שאני רוצה ומאמינה שאני יכולה להיות"
(צילום: רותם לבל, סגנון: שירה בן יהודה)
מה הייתה נקודת המפנה?
"אחרי שהסתובבתי חודשים באל־איי ונסעתי לניו־יורק, פניתי למנכ"לים של קבוצות, אנשים שהכירו אותי. אמרתי שאני בדרך החוצה מהסוכנות שלי ואני מחפשת עבודה. אמרתי 'אם יש לכם משרות פנויות, הנה הרזומה שלי'. קיבלתי כמה ראיונות עבודה. לא שמעתי אף 'לא'. אנשים הבינו את היתרון בלהכניס מישהי כמוני, שיש לה ניסיון בינלאומי של סוכנת ושל מישהי שעבדה במכבי, קבוצה ביורוליג. תוך חודש הייתי בראיונות אצל שש קבוצות. שלוש מהן לא הספיקו לחזור אליי, כי לקחתי את העבודה בקליבלנד קאבלירס".
למה דווקא שם?
"כי שם הרגשתי שיהיה לי מעניין מאוד. זו הייתה הנהלה קטנה, מה שאומר שיכולתי מהר מאוד לצמוח, ללמוד המון, להיות בתוך קבלת ההחלטות. בדיוק לברון ג'יימס עזב והם הלכו לבנייה מחדש. זה עניין אותי. היה לי קשר קודם וטוב מאוד עם קובי, המנכ"ל של הקבוצה, מפרויקטים שבהם עבדתי. וכשאת בחירה של המנכ"ל, את במקום טוב".
ברור שאת טסה ביזנס
במסגרת התפקיד פנאן טסה לא מעט ברחבי ארצות־הברית כדי לחפש שחקנים מבטיחים. תחתיה עובדים היום במערך עתיר תקציב כ־30 אנשים, מאמנים, אנשי שיווק ומנהלה, ויש לה שני עוזרים אישיים.
את עובדת היום בתנאי עבודה אחרים לגמרי ממה שהורגלת בכדורסל הישראלי.
"אין בכלל מה להשוות. כשהתחלתי במשא ומתן עם קליבלנד קאבלירס ביקשתי לדעת מה התנאים מבחינת מעבר דירה, ואפילו שאלתי ברצינות אם טיסות בינלאומיות הן בביזנס או במחלקת תיירים. בארץ אלה תנאים שצריך להילחם עליהם. קובי הסתכל עליי מופתע: 'ברור שאת טסה ביזנס'. בהתאם גם רמת המלונות שאנחנו ישנים בהם והאופן שבוטחים בי. תשמעי, הגעתי ומיד קיבלתי כרטיס אשראי של החברה. כשאת לא צריכה להילחם על כל דבר, את יותר מרוכזת בלעשות את העבודה שלך. המערכת נותנת לי משאבים לצמוח".
מצד שני, יש ממך ציפיות גדולות.
"אני לא נלחצת. אני עסוקה בעבודה, בלעשות את הכי טוב שאני יכולה".
פנאן, נכון להיום, היא תושבת ארצות־הברית בהליך לגרין קארד. אין לה תוכניות לחזור. כשאני שואלת אם עזבה את ישראל גם בגלל המשקעים שהותיר מותו של אביה, היא עונה בשלילה. "הרי הייתי פה עוד תשע שנים אחרי שזה קרה. לא ברחתי. שרדתי פה תשע שנים. הרמתי את עצמי".
"אני רוצה לאמץ. רוצה מאוד. אני לא רואה את עצמי חווה תשעה חודשי היריון, אין לי סבלנות. יש נשים שזה לא מתאים להן ואני לא מתביישת להגיד את זה"
כך הרגשת? שאת בהישרדות?
"כן, יש מישהו שלא נלחם פה? לחיות במדינה הזו, זה הישרדות. היום, כשאני לא חיה בארץ, אני מבינה את זה יותר. עם כל הדברים הטובים שיש לנו פה, אנחנו יכולים להמשיך להגיד שזה המקום הכי טוב לגדל בו ילדים, אבל היום אני כבר לא בטוחה בזה. חייתי פה בסיר לחץ לא הגיוני".
למה?
"כי למרות שעבדתי קשה כל כך והיה לנו עסק נהדר, היה לי קשה מאוד לשרוד כלכלית. כעצמאית, אחרי מס הכנסה וביטוח לאומי, כבר לא נשאר לך כלום. תוסיפי את שכר הדירה שהוא לא הגיוני לעומת מה שאת מרוויחה ואת מוסר התשלומים פה. היו קבוצות שהחתימו שחקנים שלי, ולפעמים קיבלתי מהן את הכסף חצי שנה אחרי כן".
מה היה הקש ששבר את גב הגמל וגרם לך להחליט לחפש את דרכך בחוץ?
"רציתי להרים את הראש מעל המים. כבר לא עניין אותי להיות פה. הרגשתי צפוף, קטן, מלחיץ. ותמיד ידעתי שאני חייבת לעשות משהו עם היכולות והקשרים שלי ב־NBA. אחרי תשע שנים שנלחמתי פה, היה לי ברור שאם אני לא עושה עכשיו את הצעד הזה אמא שלי תגור ברחוב, חד־משמעית, כי היא נשארה בלי כלום והיא לא נהיית צעירה יותר. אין לי פה משפחה וילדים, אז יאללה, קדימה, להסתער על המטרה. זו הייתה נקודת מפנה. אמא אמרה: 'את לא צריכה להיות פה' ודחפה אותי, למרות שידעה שתתגעגע אליי".
"רק אחרי שאבא נפטר הבנתי כמה עוצמתית אני וכמה חוזק יש בי", היא אומרת. "אני חושבת שהוא ראה את המקום שאני אהיה בו היום, בלי שאבין ובלי שהוא הכין אותי לזה. הייתי צריכה לעזוב לארצות־הברית מוקדם יותר. ההתעסקות שלי אחרי ההתאבדות שלו בלכעוס על אנשים, רוקנה אותי אנרגטית. הייתי צריכה לשחרר את זה. היום אני מסתכלת על זה אחרת. שחררתי. אני חיה את חיי, עסוקה בלהתפרנס וליצור לאמא שלי עתיד טוב יותר ולא רוצה לחזור לארץ. העתיד המקצועי שלי לא נמצא פה".
בעבר אמרת שעל אבא את לא כועסת.
"אני לא יכולה לכעוס עליו. עצוב לי שהוא ויתר והלוואי שהוא היה בא אלינו ואומר לנו שהוא במצוקה. היינו יכולים לפתור את זה. הוא כנראה לא רצה לצער אותנו. הוא לא רצה להיות נטל עלינו או להראות את הצד החלש שלו, והתבייש בו".
מה עזר לך להרים את עצמך מהשבר?
"העובדה שלא היה לנו כלום גרמה לנו לקום כל בוקר, לצאת למלחמה הזו, להבין איך אנחנו מרימים את עצמנו ולאן אנחנו יכולים להגיע. זה הסוד. ברגע אחד כבר לא היינו עשירים. היינו צריכים לשרוד. אם אבא היה משאיר אותנו עם כסף, לא הייתי יוצאת מהבית לפחות שנה מרוב דיכאון ועצב, אבל לא היה לי זמן להתאבל. אנחנו משפחה קרובה מאוד, אני, אמא שלי ואחי".
מה אבא היה חושב על התפקיד שקיבלת?
"אבא מבסוט ממני. הוא מוחא לי כפיים מלמעלה".
כרגע אני בכיף שלי
בשנים האחרונות ניהלה פנאן כמה קשרים זוגיים, וביניהם מערכת יחסים בת שנה וחצי עם שחקן כדורסל לשעבר. נכון לעכשיו, היא לבד. "בעצם גם העתיד האישי שלי נמצא באמריקה. אין לי עם מי לצאת בישראל. חייתי בארץ רוב חיי הבוגרים והייתה לי רק מערכת יחסים אחת עם ישראלי. רוב מערכות היחסים שלי היו מעבר לים, בשלט רחוק".
למה, בעצם?
"לא כל כך הצלחתי עם ישראלים. יש פה המון בחורים שאוהבים בסתר בחורות מלאות, אבל לא יֵצאו איתן בפומבי. אלה בחורים שהיו יכולים לשלוח לי הודעות באינסטגרם או בפייסבוק, אבל לצאת איתך ממש הם לא יֵצאו. היו גם בחורים שהרגשתי שהם בעניין שלי אבל פחדו לעשות את הצעד הזה, אולי כי אני אישה חזקה מאוד. זה היה לפני שנים. היום זה לא מעניין אותי בכלל.
"כשהייתי בת 30 ואבא נפטר כן הייתה לי זוגיות, והייתי אז בנקודה שהייתי בשלה להתקדם להקמת משפחה, ואז קרה מה שקרה עם אבא והזוגיות נגמרה קצת אחר כך. הייתי אז עסוקה במלחמת הישרדות ובלהקים את העסק שלי. זוגיות בכלל לא הייתה על הפרק. אחרי שנתיים, כשהסוכנות התחילה לפרוח, גם היו לי מערכות יחסים".
היית רוצה היום זוגיות?
"כן. כל הזמן קורים אצלי דברים. אני חיה חיים דינמיים מאוד".
"הייתה לי רק מערכת יחסים אחת עם ישראלי. יש פה המון בחורים שאוהבים בסתר בחורות מלאות, אבל לא יֵצאו איתן בפומבי. בארצות־הברית המראה שלי הוא לא משהו שצריך להתבייש בו, אלא להפך"
למה את מחייכת?
"כי נורא כיף לי. אני כל כמה ימים בעיר אחרת, ויוצא לי להכיר המון גברים. אני שמחה להגיד שבארצות־הברית המראה שלי הוא לא משהו שצריך להתבייש בו, אלא להפך. בחורים לא נרתעים להתחיל איתך. פונים אליי הרבה ורוצים להכיר לי, ואין גבול. כרגע אני בכיף שלי.
"היום אני כבר לא צעירה, אני בת 45. מעולם מערכות היחסים שלי לא נבעו ממקום של ׳אני רוצה עכשיו ילד׳. כמובן, אם הייתי נכנסת להיריון בשנים האחרונות, סביר להניח שהייתי מחזיקה אותו. זה לא קרה, אבל זה לא נושא שאני לא ישנה בגללו בלילות".
ויתרת על ילדים?
"לא. אני רוצה לאמץ. רוצה מאוד. תמיד רציתי לאמץ. אני לא בעניין של היריון, לא רואה את עצמי חווה תשעה חודשים של היריון, אין לי סבלנות, זה דבר לא קל. נשים אומרות, 'אה, איזה יופי, היריון'. לא. יש נשים שזה לא מתאים להן ואני לא מתביישת להגיד את זה. אני רוצה ילדים ועכשיו, כשהגעתי לתפקיד הזה, אני יכולה להתחיל לחשוב על זה. לא רציתי לאמץ כשאין לי עזרה. אם אני יכולה לתת לילד או ילדה חיים טובים יותר, אין לזה מחיר".
הראיון המלא עם לירון פנאן מתפרסם בגליון "לאשה", השבוע בדוכנים
איפור ושיער: גילי אלגבי, במוצרי סופר־פארם, ע' איפור ושיער: נוי נחשון ל־Beauty Crew
- בגדים: אוסף פרטי; חולצה לבנה וחולצת ג'ינס: זארה; סריג: סאקס
