סיפורה של נגה ראובן, 70, נשואה, אם לחמישה, סבתא ל־11, בעלת מכוורת "פרחי הגליל", גרה במושב מנות.
"עד גיל 33 לא ראיתי כוורת במציאות. נולדתי וגדלתי בקיבוץ גבת, ובגיל 21 התחתנתי עם רפאל ראובן, עיתונאי ב'על המשמר', ועברתי איתו לקיבוץ עין־המפרץ. כשלמדתי ביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה הקדשתי את עבודת הגמר לנושא 'השעון הביולוגי של הדבורה' ובהמשך נרשמתי לקורס 'הביולוגיה של הדבורה' בפקולטה לחקלאות ברחובות, כך שידעתי הרבה על דבורים, אבל רק בתיאוריה.
כשהגיעה הצעה מהקיבוץ לעבוד במכוורת, קפצתי על זה. המפגש עם הדבורים היה מרתק. נפלא לראות איך כל דבורה יודעת את התפקיד שלה ואיך הן מתקשרות זו עם זו בצורה מושלמת. אנשים נוטים לזלזל בתרומתן האדירה של הדבורים לעולם, אבל חשוב לדעת שהעולם לא יכול לשרוד בלעדיהן. הדבש זה החלק הקטן של הסיפור, התפקיד העיקרי של הדבורים הוא האבקת הגידולים החקלאיים. ללא האבקה לא תהיה צמחייה ולא יהיה מזון לבעלי החיים ולאנושות.
"כשלמדתי ביולוגיה הקדשתי את עבודת הגמר לנושא 'השעון הביולוגי של הדבורה', כך שידעתי הרבה על דבורים, אבל רק בתיאוריה. כשהגיעה הצעה מהקיבוץ לעבוד במכוורת, קפצתי על זה. המפגש עם הדבורים היה מרתק"
החלטנו לעזוב את הקיבוץ כשהייתי בת 43. בהתחלה בעלי לא הסכים לשמוע על זה, אבל אני התעקשתי. למרות שנולדתי וגדלתי בקיבוץ, חיי השיתוף לא עשו לי טוב כי אני אינדיווידואליסטית באישיות שלי. בהתחלה רק אני עזבתי, ובאיזשהו שלב הצלחתי לשכנע אותו שיהיה לנו טוב בחוץ.
בשנת 2000 הגענו למושב מנות שבגליל המערבי והחלטנו להקים כוורות משלנו. בנוסף לייצור הדבש עסקנו גם בתיירות חקלאית, בשירותי האבקה ובגידול מלכות לתעשיית הדבש. עבדתי גם עם משרד החוץ, נשלחתי מטעם המשרד כמה פעמים לאפריקה להדריך בנושא הדבורים, ועד היום מביאים אלינו למכוורת קבוצות מאפריקה ללמוד דבוראות.
טיפחתי את הכוורות שלי במושב במשך 20 שנה בעבודה פיזית קשה, מסביב לשעון, בחום הלוהט של הקיץ, בתוך החליפה הכבדה, וגם בקור ובגשם, אבל אני לא מהמתפנקות. יש לי כוורות של דבש וכוורות של גידול מלכות וביחד בסביבות אלף כוורות שמפוזרות במקומות שונים. אני נהגת המשאית היחידה בצוות, אז כשצריך אני מעבירה כוורות בלילה, כשכל הדבורים כבר בתוך הכוורת, כדי לא להשאיר אף דבורה בשטח. אני בכושר טוב והעבודה הפיזית לא מפריעה לי.
בעלי תומך בי ועוזר, אבל מרחוק. לכוורות הוא לא מתקרב, הוא בכלל אלרגי לדבורים. מתברר שזה לא נדיר שמישהו מבני המשפחה של מגדלי הדבורים אלרגי, לא ברור למה, הם כנראה יותר חשופים לנושא. הרבה אנשים לא יודעים שהם אלרגיים עד שהם לא נעקצים, ואם יש לך דבוראי במשפחה, מן הסתם אתה נעקץ יותר.
"בעלי לא מתקרב לכוורות, הוא אלרגי לדבורים. מתברר שזה לא נדיר שמישהו מבני המשפחה של מגדלי הדבורים אלרגי"
לפני כתשעה חודשים, באוקטובר 2020, בלילה שבין שבת לראשון בשעה שלוש לפנות בוקר, המכוורות שלי עלו באש בשריפה. צוותי הכיבוי נאבקו בלהבות במשך יותר מתשע שעות. להערכתי נשרפו באותו לילה כ־15 טון דבש. כל עמלי ופרנסתי נהרסו, לבי נשבר. עד היום אף אחד לא יודע מה קרה שם - אם זו הייתה תאונה או הצתה מכוונת. גם לא חקרו יותר מדי.
באותו הרגע חשבתי שזה אובדן שאי־אפשר להשיבו, אבל החלטתי להמשיך. זו הייתה החלטה לא פשוטה. בפסק הזמן הזה שהחיים נתנו לי בדקתי עם עצמי אם אני רוצה בכלל, בגילי, לבנות הכל מחדש. המשפחה דווקא רצתה שאוריד הילוך, שיהיה לי יותר זמן לנכדים, אבל לבסוף החלטתי שהדבורים הן חלק יותר מדי חשוב בחיי מכדי שאעזוב אותן.
מרגע שהחלטתי להמשיך קיבלתי עזרה אדירה מהמון אנשים שלא נתנו לי ליפול. חברים באו לעזור ותרמו לי כסף, עמותת העטלף מהשייטת, חברים של אחי יואב ז"ל שנהרג בפשיטה על האי גרין ב־1969, הגיעו ועזרו לי פיזית לבנות את הכל מחדש וגם תרמו כסף, אין לי מילים בכלל. בזכותם התרוממתי כל כך מהר. הייתי חייבת להקים את הכוורות במהירות, בתוך חודשיים־שלושה, כדי שבאביב הכל יעמוד והדבורים יוכלו לעשות את פעולתן, ולא היה לי כלום. הייתי צריכה להשיג תקציב ויצאתי בגיוס המונים בהדסטארט.
עם ישראל תרם בהמוניו. אספנו כ־400 אלף שקל והפסקנו באמצע הגיוס, כשהבנתי שיש לנו מספיק. היום הכוורות שלי פעילות במלוא המרץ, וכבר יש לי מספיק דבש לראש השנה. החנויות שאני עובדת איתן הרבה שנים חזרו לקנות ממני, ואני אשתתף השנה בפסטיבל הדבש של מועצת הדבש. אני בן אדם אופטימי, וזה מה שעזר לי לשקם את הכל בתוך זמן כל כך קצר.
אגב, אין לנו סוכר בבית. קפה או תה אני שותה רק עם דבש. כל היום אני אוכלת דבש ומלקקת את האצבעות".
שורה תחתונה: "גם אם אתם נמצאים בסיטואציה קשה, תוכלו למצוא בה דברים טובים להיאחז בהם".
