ערב אחד, כאשר איתן ורטהיימר כבר היה על ערש דווי, ללא יכולת לדבר, נכנסה בתו מאיה ורטהיימר למיטתו בבית החולים, והניחה על אוזניו את הפלייליסט שהכינה עבורו: קובץ שירים של פול סיימון, הזמר האהוב עליו, וגם קצת שירי ארץ ישראל. כשלפתע עלתה לה מחשבה.
״אמרתי לו, 'בוא נעשה דיל'״, היא נזכרת בהתרגשות. ״'אם יש חיים אחרי המוות, אני רוצה ש...' והוא התחיל לחייך. אמרתי, ׳חכה רגע, תן לי לסיים. אם יש באמת חיים אחרי, מה אכפת לך להשאיר סימן?׳", הוא כתב בחיוך, ׳סבבה, תעזבי אותי׳".
״חודשיים אחרי שאבא נפטר, הלכנו איזה ערב בסנטרל פארק בניו־יורק, אני, אסף ואסיה. פתאום אסף מצביע על איש שהולך לידנו, ואומר לי, ׳את יודעת מי זה? זה פול סיימון׳. לא ברור איך הוא זיהה אותו, הולך עם אדי, בת הזוג שלו. אני מסתכלת ולא מאמינה. מה הסיכוי? הרי הפלייליסט של אבא זה הכל פול סיימון. מה הוא עושה בסנטרל פארק בשש בערב מול העיניים שלי?"
"פניתי אליו בעדינות, ׳אקסקיוז מי, פול׳, אני מצטערת להפריע, אוכל להיות חצופה ולבקש איתך תמונה?׳ הוא אמר, ׳מצטער, לא׳. אמרתי, ׳אני לגמרי מבינה. רק רציתי לומר תודה על המוזיקה. לפני חודשיים אבא שלי נפטר, לפני מותו הוא לא יכול היה לדבר, וכל מה שעשינו היה להאזין לך והוא חייך כל הזמן בזכותך׳. הוא הסתכל עליי ואמר, ׳אני יכול תמונה איתך?׳"
רגע מרגש.
"התחלתי לבכות. אסף הצטרף לשיחה כשאני כולי מפורקת ודיבר איתו על ישראל. ישבתי רגע להירגע. אסיה ניגבה לי את הדמעות בממחטה ושאלה למה אני בוכה. עניתי: 'אני בוכה בגלל סימן טוב'".
3 צפייה בגלריה
"אניי שואפת להיות במקום של חשיבה חיובית כי כך אבא שלי היה רוצה"
( צילום: שי יחזקאל, סגנון: תומר אלמוזנינו)
לצאת מאזור הנוחות
זה לא סוד שהיא עוברת את השנה המאתגרת בחייה, אם לא מחשיבים את תאונת הפגע וברח שעברה בגיל 17. מאז אפריל האחרון, אז נפטר אביה, התעשיין והיזם איתן ורטהיימר, ממחלת הסרטן בגיל 71, היא נעה בין אבל כבד לעשייה שמקהה את העצב. ״אני שואפת להיות במקום של חשיבה חיובית כי כך אבא שלי היה רוצה״, היא אומרת, ״אבל השנה הזאת מתחה את הגבולות. אבא שלי נפטר, וארבעה ימים אחר כך סבתא שלי, כך שמצב הרוח שלי מאוד תלוי ביום ובשעה שאת תופסת אותי".
הריאיון איתה מתקיים במהלך עוד גיחת עבודה של שבועיים בישראל. לפני שנה היא ארזה את הפקלאות ואת אסיה בת השנתיים, לאחר שאסף זמיר, בעלה, מונה על ידי יאיר לפיד לתפקיד הקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק. זמיר נחת בתפוח הגדול בקיץ 2021, והתמקם בדירת ארבעה חדרים מול סנטרל פארק. ורטהיימר, שבדיוק הצטלמה לסדרה חדשה ולריאליטי בהנחייתה, נחתה בניו־יורק עם אסיה בקור המקפיא של ינואר, ארבעה חודשים אחריו. ״היה אז מינוס חמש מעלות ואני בן אדם של קיץ״, היא נזכרת, ״היה קשוח. היה לי מפחיד מאוד לעבור לשם".
"כשאני בארץ, המרחק מאסיה זה כאב פיזי. אני באמצע הלילה לוקחת את הבגדים שלה מהארון ושמה אותם איתי במיטה רק כדי להריח אותה"
למה?
"את מכירה מישהו שסבבה עם שינויים? פחדתי מניו־יורק, איך אני אתנהל ואסתדר ומה יהיה. אני אדם שאוהב את אזור הנוחות שלו, אבל החיים מכריחים אותי לצאת ממנו לפעמים. הניסיון שלי הראה לי שגם כשאת לא יודעת מה הולך לצאת, החיים מפתיעים אותנו ויוצאים דברים מופלאים, את רק צריכה לבוא בגישה שאת רוצה".
כדי לתחזק קריירה בארץ, מפעילים בני הזוג ורטהיימר-זמיר מודל שוויוני: אחת לשבועיים היא כאן, מתפעלת עוזר אישי שמנהל לה את היומן ועובדת ללא הפסקה. ורטהיימר, שגדלה בקיסריה לאחת המשפחות העשירות בישראל, הצליחה - עם הומור עצמי מושחז - להיות אהובה גם כשחקנית וגם כמשפיענית רשת, עם למעלה מחצי מיליון עוקבים באינסטגרם. אין לה שום כוונה להיעלם בגולה, וטוב שכך. ״אני חיה חיים מקבילים בין ניו־יורק לתל־אביבֿ״, היא מאשרת. ״אני שמחה להראות להמון זוגות שזה ממש אפשרי ששני בני הזוג יגשימו את עצמם. אסף התגייס מאוד למטרה הזו. הוא עושה בבית הרבה ושונא אותי קצת, עכשיו כשאני פה, אבל הוא אבא מדהים. אני בזוגיות שוויונית ומעריכה ומוקירה את זה. הוא מביא את אסיה לגן בבוקר, לוקח אותה אחר הצהריים. למה לא? בגלל נורמות חברתיות? זו בחירה שלנו".
3 צפייה בגלריה
"אני חיה חיים מקבילים בין ניו־יורק לתל־אביבֿ"
( צילום: שי יחזקאל, סגנון: תומר אלמוזנינו)
אסיה בעצם לא מצטרפת אלייך לנסיעות ארצה.
"התייעצתי עם אנשי מקצוע כדי להבין מה הדבר הכי טוב עבורה, ולכן אני לא מביאה אותה איתי. צריך לשמור על השגרה שלה. היא בגן יהודי מדהים במרכז מנהטן, והיא עפה. אנחנו כמובן מדברות בווידיאו כל היום. רשמתי אותה לגן באנגלית בארץ עוד לפני שאסף קיבל את התפקיד, אז היא למדה קצת אנגלית כבר שם".
"כשאני מגיעה למסעדה בארץ תמיד אראה חיוך. בניו־יורק המארחת תגיד לי, ׳אם אין לך הזמנה אין לנו מקום׳ גם אם המסעדה ריקה. אף אחד לא סופר אותך"
איך את מתמודדת עם המרחק ממנה?
"זה כאב פיזי. זה נשמע מקריפ, אבל אני באמצע הלילה הולכת מתוך שינה, לוקחת את הבגדים של אסיה מהארון ושמה אותם איתי במיטה רק כדי להריח אותה. אני קמה בבוקר וכל המיטה מלאה בגדים, זה מטורף. הרגשתי שאני קצרה יותר לאנשים וזה בגלל שחלק בי חסר. יש משפט שאמרו לי בניו־יורק: 'ברגע שחצית את האוקיינוס, את אף פעם לא בצד הנכון'. מהרגע שאת עוברת לגור בארץ אחרת, תמיד משהו חסר. אני כל הזמן מרגישה קצת חצויה. המשפחה שלי פה והמשפחה שלי שם".
מה הבנת על זוגיות בשלט רחוק?
״אומרים שזה מאחד או מפרק. אותנו זה איחד. כשאנחנו בניו־יורק, מגיע סוף שבוע, וזה אנחנו. לא הולכים להורים שלו או שלי ואין את החברים מהארץ. זה אני והוא מכירים עולם חדש ושנינו בתוך החוויה הזו ביחד, יד ביד".
אני במטריקס
בניו־יורק ורטהיימר למדה להיות אנונימית. לא תמיד זה קל. ״יש איזו חוויה מורכבת עבורי שם, כי אני במטריקס, אחותי. בארץ אני בת של ואני אשתו של. לא פעם אני מרגישה שמגדירים אותי ככה ורגע, אני יותר מזה, יש לי גם אישיות ודברים להגיד. אבל בארץ המקום שלי מוגדר, ושם אני נובאדי. נניח שאני מגיעה למסעדה, בארץ תמיד אראה חיוך, 'יא, איזה כיף, מה נשמע?'. שם המארחת תגיד לי, ׳אם אין לך הזמנה, אין לנו מקום׳, גם אם המסעדה ריקה. אף אחד לא סופר אותך. אני מגיעה עם הרבה חוסר ביטחון לניו־יורק. מצד שני, אני מרגישה שם צורך להוכיח את עצמי, וזה מכניס פלפל בטוסיק, מרענן ונותן סטירה ופרופורציות.
כמה ימים לפני שוורטהיימר התעופפה שוב למנהטן, היא קראה כמו כולנו את הכותרת על הסגירה הצפויה של מפעל ״טכנולוגיית להבים״ שהקים סבה, סטף ורטהיימר, ושנמכר לפני שמונה שנים לתאגיד אמריקאי. "זה מאוד מאוד עצוב, אלה עובדים שנתנו את החיים שלהם. אני עצובה על כל מפעל שנסגר ועל כל עובד שהולך הביתה", היא אומרת.
"הכאב הזה משתק אותי. לפעמים אסיה עוזרת לי לקום בבוקר. לפעמים אני מצליחה לזכור שהחיים די קצרים ולכן אני חייבת לעשות אותם משמעותיים. הם לא חזרה גנרלית"
בתקופה הקרובה היא עומדת להציף את המסך: בינואר תעלה בכאן 11 הסדרה "מלאך משחית" בהשתתפותה; בקרוב תעלה העונה השלישית של הריאליטי "אהבה חדשה" בהנחייתה, ברשת 13; היא משחקת גם בקומדיה "השגרירות" שתעלה בקרוב באותו ערוץ וגם בסדרה חדשה של גיורא חמיצר. "הכל קרה בבת אחת, בתקופה הכי מאתגרת, תוך כדי המחלה ופטירתו של אבא, תוך כדי הנסיעה של אסף לניו־יורק. חתיכת דרמה".
מה את זוכרת מהשיחות האחרונות עם אבא?
"הוא אמר, ׳חייתי כמו שבעה אנשים והגשמתי את כל החלומות שלי׳. הוא לא אהב שאני בוכה. הוא רצה שנהיה שמחים ואמר לי, ׳אני מאוד גאה בך׳. מאוד חבל לי ועצוב לי שהוא לא פה. הכאב הזה משתק אותי ומרתק אותי למיטה. בא לי לא לזוז ורק לשכב במיטה כל היום. לפעמים אסיה עוזרת לי לקום בבוקר. לפעמים אני מצליחה לזכור שהחיים די קצרים ולכן אני חייבת לעשות אותם משמעותיים. הם לא חזרה גנרלית. כשקורה דבר כזה, צריך לאחות את השברים. אני בת מזל שזכיתי לקשר טוב עם אבא, ואני מתבאסת שהוא לא זכה להיות יותר סבא. אסיה לפעמים שואלת איפה סבא איתן, ואני עונה שהוא בלב שלי ושלה".
הריאיון המלא של מאיה ורטהיימר מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
פורסם לראשונה: 07:49, 19.12.22
