סיפורה של יפעת אנג'ל (52), נשואה ואם לשניים, תושבת אבן־יהודה, מעצבת פנים ובלוגרית:
"החלטתי לעבוד מהבית כשבתנו הבכורה הייתה בת שש. רציתי לשלב את האימהות עם ניהול העסק שהיה לי אז, שיווק של מוצרי מוזיאונים. מכרנו את דירתנו בכפר־סבא ורכשנו בית באבן־יהודה. הקבלן הבטיח שהבנייה תסתיים בזמן, אבל נוצר הפרש של שבועיים בין פינוי דירתנו ובין קבלת המפתח. הוריי הציעו שנתגורר איתם זמנית, ארזנו את כל הבית והעסק, הכנסנו הכל למחסנים של חברת ההובלות, והשארנו לנו רק מעט בגדים, מחשב, מצלמה ובובה לילדה. המינימום שבמינימום. כעבור שלושה ימים התקשרה אליי מישהי מחברת ההובלות: 'תשמעי, קרה מקרה מצער'. היא סיפרה שהחברה הביאה רתך לבנות קומת גלריה למחסנים, עפו גיצים, וכל המחסן נשרף לעפר ואפר.
המוח לא הבין. 'מה זה אומר עפר ואפר?', שאלתי, והיא ענתה: 'שלא נשאר כלום'. נסערת, התקשרתי לבעלי, ונסענו לשם. עד שלא ראיתי את השרידים המפוחמים לא שיערתי את ממדי האסון. זה נראה כמו סרט של סוף העולם.
"עברנו דירה והכנסנו הכל למחסנים של חברת ההובלות. כעבור שלושה ימים התקשרה אליי מישהי מחברת ההובלות וסיפרה שהחברה הביאה רתך לבנות קומת גלריה למחסנים, עפו גיצים, וכל המחסן נשרף לעפר ואפר"
במשך חודשים רק בכיתי. חייתי על כדורים, היו לי דלקות עיניים מהבכי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שחזרתי את הדברים היפים שרכשנו בעשר שנות נישואינו ואיבדנו שם, ולא יכולתי להתנחם. מה גם, שחודש לפני, אבא של בעלי - ניצול שואה מסלוניקי - נתן לי תמונות משפחה בלויות כדי שאסרוק אותן, ואני בטיפשותי ארזתי גם אותן. התמונות ששרדו את השואה לא שרדו אותי.
בינתיים עברנו לביתנו החדש, שתוכנן לפי הרהיטים שאינם. הלכתי עם אמי ודודתי לקנות ריהוט, מצעים, מגבות, כלי מטבח ומה לא. בהתחלה הבית נראה כמו מלון, בלי שום דבר אישי, בלי מזכרות. רק לבת שלי הקפדתי לרכוש את אותם צעצועים, מצעים וספרים, כדי שתרגיש שהיא בסביבה מוכרת.
"חודש לפני השריפה, אבא של בעלי - ניצול שואה מסלוניקי - נתן לי תמונות משפחה בלויות לסריקה, ובטיפשותי ארזתי גם אותן במחסן. התמונות ששרדו את השואה לא שרדו אותי"
כולם מסביבי היו נהדרים. חברים ובני משפחה סרקו את המחשבים ושלחו לנו צילומים מטיולים ואירועים, אבל לא יכולתי לשחזר את כל הדרוש להקמת העסק שלי מחדש. עבודה של עשור נעלמה לי. הייתי מיואשת. ואז בעלי אמר לי: 'במקום לחשוב על שחזור העסק, אולי תלמדי משהו חדש, שתמיד רצית, ותקימי עסק אחר?'.
כשחשבתי על הצעתו, ידעתי שאני סוחבת איתי חלום רחוק שהדחקתי: לעסוק בעיצוב בתים. החיים פשוט לקחו אותי למקומות אחרים.
גרתי בשווייץ במשך שלוש שנים וחצי כשהייתי ילדה. אבא שלי, פיזיקאי, עבד שם במאיץ החלקיקים הגדול בעולם. ספגתי המון תרבות, מוזיקה, אמנות ומוזיאונים. אחד הדברים שאהבתי היה לעקוב אחרי עבודת הדקורטורים שעיצבו את הדירות שלנו, שהיו תמיד מתוכננות ומעוצבות להפליא. מז'נבה חזרנו לחיפה. אחרי שסיימתי את בית הספר הריאלי ואחרי שירות צבאי כקצינת קשר במודיעין, נרשמתי ללימודי אדריכלות בטכניון ולכלכלה וניהול באוניברסיטת תל־אביב, ומאחר שהיה לי חבר בתל־אביב, בחרתי בתל־אביב, ולימודי האדריכלות נזנחו. בהמשך גם עשיתי תואר שני במינהל עסקים, אבל לא ויתרתי על עיסוק באמנות. ב־1999 הקמתי עסק למוצרי מוזיאונים, כלומר, מוצרים שנמכרים בחנויות המוזיאון בהקשר לתערוכות שמתקיימות בו. יצרתי קשרים עם מוזיאונים בארץ ובאירופה ואהבתי מאוד את עיסוקי, עד שהכל נשרף.
בגיל 39 התחלתי מחדש. בשנת 2008 למדתי עיצוב פנים בבית הספר של ברברה ברזין ורקפת שוהם. כשסיימתי, הגיעה אליי הלקוחה הראשונה: שכנה שביקשה את עזרתי בתכנון דירה בכפר־סבא. מרוב התרגשות נקבתי בסכום מצחיק, מה שהביא אליי מהר מאוד עשרות לקוחות. בשנה הראשונה במקצוע כבר היו לי 86 לקוחות. עבדתי בלי סוף, ההורים שלי ובעלי סייעו לי המון.
"עבודה של עשור נעלמה לי. הייתי מיואשת. ואז בעלי אמר לי: 'במקום לחשוב על שחזור העסק, אולי תלמדי משהו חדש, שתמיד רצית, ותקימי עסק אחר?'"
העיסוק היצירתי עשה לי טוב. ב־2011 פרסמתי ספר ('סודות עיצוב הפנים למבולבלים'), ב־2017 הייתי בין מייסדי העמותה 'איגוד מעצבי הפנים בישראל' ושנתיים אחר כך פתחתי בלוג (DESIGNLIFE). אני כותבת בו על תערוכות עיצוב בעולם, מסעדות, סיורים, פארקים ואתרי מורשת. היום אני מחברת בין שני הדברים שאני הכי נהנית מהם - עיצוב פנים וכתיבה בבלוג. בדיעבד, למעט הזיכרונות שצובטים בלב, אני מרגישה שהשריפה, שבזמנו הייתה אסון וטרגדיה, הזיזה אותי למקום הנכון שבו הייתי צריכה להיות מלכתחילה".
שורה תחתונה: "אם אתם עוברים טראומה, כדאי שתעצרו לרגע ותנסו לראות למרחוק. אולי מה שנראה טרגדיה יהווה זרז למהפך שיביא אתכם למקום הרבה יותר טוב בחייכם".
