ננו שבתאי לא מכחישה שההשראה לספר הילדים החדש שלה, "הלטאה" (כתר ספרים), הגיעה מהפצע הגדול של חייה, גירושי הוריה. אמה קולין ואביה, המשורר אהרן שבתאי, התגרשו כשהייתה בת 12. זו רק התחלת הקשר בין הספר לסיפור המשפחתי. גיבור הספר, הילד יוני, מבוסס על דמותו של אחיה הקטן, אוד, והספר השנון, הפרוע והמקסים מוקדש לו. יוני נקרע בין נאמנותו לבית האם הירושלמי (מוכר, אהוב, מוזנח מעט, עם גינת הבר שעל עציה הוא מטפס) ובין בית האב בתל־אביב (חדש, מצוחצח ומעוצב, כמו חברתו החדשה).
"כשההורים נפרדו, אוד היה בן שנה, הקטן מבין שישה אחים. בגיל הזה עדיין לגיטימי לבכות ולצעוק, כמו שיוני עושה בספר", מסבירה שבתאי. "לי לא היה מקום לעשות את זה. הייתי ילדה טובה, מאופקת. שמרתי הכול בפנים. בכל הילדות שלי לא התבטאתי, ובטח שלא בשבר של הגירושים. הייתי ילדה הורית, זו שלקחה את האחים הקטנים לביקורים בבית החדש של אבא בתל־אביב. בביקורים התאמצתי לשמור על האחים, לגרום להם להרגיש טוב. לא היה לי פנאי לחשוב על הרגשות שלי. דרך יוני אני מבטאת את הכאב שלי מהפרידה".
עוד כתבות בערוץ לאשה
לא רק שלקחת השראה, הדמויות של משפחתך אוירו בספר.
"הראיתי למאייר איתי בקין תמונות של בני המשפחה שלי וביקשתי שהדמויות יהיו דומות למקור. הבעיה היא שבכל פעם שיוצא משהו משפחתי - סרט דוקומנטרי של אחי, הצגה שכתבתי, שירים של אבא שלי וכמובן כתבות שעוסקות במשפחה - טוקבקיסטים כותבים: 'נמאס כבר ממשפחת שבתאי'. האמת היא שגם לי נמאס לדבר על משפחת שבתאי".
מה נעשה שהחלטת לעסוק בפצע המשפחתי של הגירושים?
"אני תמיד כותבת בהשראת משהו שקיים בי, שנוגע בלב שלי. משם הדמיון לוקח את זה לכל מיני מקומות. אני לא אומרת לעצמי, 'עכשיו אכתוב על גירושים'. לא מעניין אותי להעביר מסר דידקטי או ללמד ילדים שהחיים מורכבים. אני רוצה לספר סיפור שמביא עולם עשיר עם רגשות סותרים. אני רוצה שהספר יעניין ויצחיק. לא אכפת לי שיתייגו את 'הלטאה' כספר לילדים שהוריהם התגרשו, אבל מבחינתי זה גם ספר על הסתגלות למצב חדש, על פיוס. זה יכול לדבר גם לילד שמגיע לכיתה חדשה או שיש לו קושי להתארח בבית אחר".
אח בפח
שבתאי (47) מתגוררת בתל־אביב, אמא לטמינה (11) שנולדה בהורות משותפת ולנוח (5) שנולד במסגרת קשר זוגי שנמשך ארבע שנים והסתיים כשהיה בן שנה. היא סופרת ומשוררת. ספר שיריה הראשון, "ילדת ברזל" (ידיעות ספרים), זכה בפרס אקו"ם. הרומן "ספר הגברים" (כתר) זכה לביקורות מהללות על המקוריות ועל השפה החדשנית, היה מועמד לפרס ספיר ותורגם לצרפתית. את ספר הילדים הראשון שלה, "אח זה לא דבר שזורקים לפח" (ידיעות ספרים), הוציאה לפני עשור: "הוא נכתב בהשראת האחיינים שלי ומספר על ילד שכועס כי נולד לו אח קטן שלוקח לו את אמא. הקטן מגיע לכוכב של זבל, והגדול מחלץ אותו משם. גם בספר הזה יש מהלך של כעס והשלמה".
היא בוגרת תואר ראשון במשחק ובימוי בסמינר הקיבוצים, וסיימה בהצטיינות לימודי תסריטאות ב"סם שפיגל". לאחר מכן כתבה את המחזה "להגיד מותר הכל", שביים גדליה בסר ושעלה בתיאטרון הרצליה. ההצגה מתארת את חוויית ההתבגרות המטורללת של שבתאי בצל סבתה, הפסיכולוגית המפורסמת איטה ברוצקוס שניצחה על מפגשי דינמיקה משפחתיים גם בבית. שבתאי ביימה מחזות של יונסקו ושל צ'כוב, פרסמה ספר מחזות, ובשמונה השנים האחרונות היא מבקרת התיאטרון של "הארץ".
"במאי העביר לי את המסר שאם לא אשכב איתו, המחזה שלי לא יעלה"
למה את כבר לא יוצרת תיאטרון?
"להיות במאית פרינג' זו עבודה קשה וסיזיפית. חוץ מזה, עברתי הטרדות מיניות, והחלטתי שאני לא משלמת יותר את המחיר הזה. זה עולם עם הרבה ניצול. כשאת כותבת מחזה ורוצה לדחוף אותו, את צריכה להיפגש עם מנהלי תיאטרון ובמאים. לא רק שחקניות צריכות להשתמש ברגשות שלהן, בגוף שלהן ולפעמים במיניות שלהן במסגרת התפקיד. גם כמחזאית יש טשטוש גבולות, כי את בדיאלוג מתמשך עם הבמאי ויש שם פתח גדול לפלישה ולניצול רגשי. עבדתי עם במאי לאורך זמן. כל אותה תקופה הוא היה עסוק בחפירות על האישיות שלי ובפולשנות מכל מיני סוגים. היה במאי שהעביר לי את המסר שאם לא אשכב איתו, המחזה שלי לא יעלה. ברור שניתקתי איתו את הקשר המקצועי. בשונה מעולם הספרות, שהוא עולם מסודר עם שלבים ברורים עד הוצאת הספר, עולם התיאטרון פרוץ".
הספר הבא של שבתאי יעסוק ביחסים רעילים ומתמשכים עם נרקיסיסט: "אני כותבת אותו כבר ארבע שנים והוא נמצא לקראת סיום. זו עבודת פרך לעשות זום־אין לתוך מערכת יחסים מתעללת. אני יוצקת לסיפור את מה שעברתי בעצמי", היא אומרת.
לכל אמא יש גיגית
כאמור, היא נולדה וגדלה בירושלים, בת למשפחה מיוחסת, לא רק בגלל אביה אלא גם בגלל הדוד, הסופר יעקב שבתאי ז"ל. "אמא שלי, קולין, מוכשרת מאוד. היא למדה פסיכולוגיה ועוסקת באמנות", מספרת שבתאי. "היא כל הזמן יוצרת ומציירת אבל לא עשתה מזה קריירה. היא בחרה לגדל ילדים. עד גיל 12 הייתי ילדה של אבא. הוא קצת העריץ אותי כי הייתי יפה ורקדתי בלט. הוא היה אבא מסור שהקריא לנו ספרים והמציא לנו שירים. היינו משפחה מאוד משפחתית. 'הפואמה הביתית' שלו היא כל כולה שיר אהבה למשפחתיות, 'אנחנו גבר ואישה בלתי מתגרשים', הוא כתב שם".
הגירושים של הורייך היו חוויה מכוננת בחייך. כולכם תיארתם אותה בהרחבה ביצירות שלכם ובראיונות משתפכים.
"כשההורים שלי התגרשו, החיים עברו טלטלה. זו הייתה טראומה לכולם. מאידיאליזציה למשפחה, קאט לעזיבה חטופה, ביקורים שמידלדלים ומעבר של אבא שלי לעיר אחרת. לא עשו לנו שיחה של מה ולמה. אולי אמרו לנו: 'אנחנו מתגרשים, כי אנחנו רבים ולא מסתדרים', אבל שיחה בין הורים לילדים צריכה להיות משהו מתמשך. זו הייתה התמוטטות קולוסלית של משפחה, התפרקות כל העולם שלנו. אבא שלי עבר לגור ברחוב סמוך לתקופה קצרה ומשם עבר לתל־אביב. הוא היה מנותק מאיתנו, מאוהב בחברה החדשה שלו.
"בסוף אותה שנה אחותה האהובה של אמי נפגעה בתאונת דרכים. סבתא שלי, שהייתה ראש המשפחה המטריארכלית ותמכה בנו כלכלית, לקחה קשה את הגירושים והתאונה. מהר מאוד היא הידרדרה והפכה לסנילית. אמא שלי, שהייתה אדם חולמני, נשארה לבד עם שישה ילדים. היא אף פעם לא העריכה סדר וניקיון, וחיינו בכאוס. הפכתי להיות אמא שנייה. אם עובדת סוציאלית הייתה מגיעה אלינו הביתה, היא הייתה חושבת שזה לא תקין".
כבר בילדות ידעת שתלכי בדרך של אביך ודודך ותבחרי במילים?
"מה שנהייתי לא היה מתוכנן מראש בשום שלב, נפלתי לזה. לא רציתי להתפלסף ולזיין את השכל כמו המשפחה שלי. יותר מזה, כשהבנתי שאין קשר בין מילים למעשים, הדבר האחרון שרציתי להיות הוא סופרת. כשהייתי ילדה ונערה רקדתי בלט קלאסי ורציתי להיות רקדנית. בגיל 19 הלכתי ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים. אחרי שהייתי ילדה מרַצה, סגורה, שלא חשבה שיש לה משהו מעניין לומר, התעורר בי הצורך לתת לעצמי מקום. רציתי ללמוד להוציא רגשות, להביע, לדעת מי אני. לשנה הזו היה ערך תרפויטי, אבל הבנתי שמשחק לא מתאים לי ועברתי למסלול בימוי".
אחרי שהצלחת לתפוס מקום בעולם, הודעת קבל עם וקהל קוראים שאת מתנתקת מאבא שלך.
"לא דיברנו שנתיים בתחילת שנות ה־20 שלי. אחרי שהכעס הגדול שלי עבר, חזרנו לאט־לאט להיות בקשר. זה היה כמו מרד מאוחר של גיל ההתבגרות. בשיחות הבוגרות בינינו הבנתי שגם הוא חווה כאב גדול על פירוק המשפחה. אנחנו, כילדים, לא ידענו את זה. היום אני בהשלמה איתו. הוא אבא וסבא חמוד. הוא תמיד מתפעם מהציורים של טמינה כמו פטרון אמנות".
"לא רציתי להתפלסף ולזיין את השכל כמו המשפחה שלי"
בעצם "הלטאה" זה גם הסיפור של הילדים שלך.
"ברור שזה מאוד רלוונטי לי. את טמינה עשיתי בהורות משותפת, בשמחה. לא הצלחתי למצוא בן זוג להקים איתו משפחה, ומרגע שהחלטתי ללכת על הורות משותפת הייתי שלמה עם זה. עם נוח רציתי את מודל המשפחה הקלאסית. לא מההיבט הבורגני, אלא כמשהו רומנטי, להביט יחד בפרי בטן שנולד מאהבה. במציאות זה לרוב לא מצליח, זוגות נפרדים. אבל אני לא יכולה לעקור מהתודעה שלי את המחשבה שחלום המשפחה הוא יפה. נוח שואל למה אנחנו לא ביחד. אני עצובה את העצב שלו ואת העצב שלי. זה כאב לב גדול".
עיצבת את הדמות של החברה של האבא כסקסית, ומולה האם עם גיגית כביסה. זה צורם.
"צריך לאפיין דמויות. יש שתי נשים בספר שברור שהן צריכות להיות שונות. אני עצמי העדפתי שנים להיות בתפקיד המאהבת המרגשת שכמהים אליה ובורחים אליה. חס וחלילה לא להפוך לעקרת הבית שמואסים בה ונוטשים אותה עם הילדים. הפנמתי את המבט הזה שלהיות אמא זה לא סקסי. היה לי חלום שיהיה לי בית עם זוגיות, הורות וגם תשוקה. כל אישה נתקלת בסתירה בין הביתיות לאלמנט המיניות והזרות".
כשהילד כבר מתרצה ומגיע לבית של אבא שלו וחברתו, לטאה קטנה מתגנבת לו לתיק. בלילה היא יוצרת חורבן שלם. היא אוכלת את קירות הבית עד שהוא קורס. זה מתפקע מסימבוליזם.
"הילד מורכב מאמא ואבא. כשיש פירוד, משהו בילד נחצה. הוא לא מודע לנסיבות הפרידה ועדיין לא מדבר בשפת המבוגרים, אבל הרגשות שלו ביחס לפרידה עזים לא פחות משל המבוגרים. פה נכנסת הלטאה. היא שליחה של בית האם, של החופש והטבע, של מה שהילד מכיר ואוהב. הלטאה מסמלת את העובדה שהילד לא נפרד מבית האמא כשהוא מגיע לאבא. היא מסמלת רגשות. היא הכעס והרצון להרוס. ברגע שרוצים לצנזר אותה, היא גדלה. היא סוג של מבחן: 'האם תאהב אותי גם אם אני אכעס ואהרוס?'. האבא עומד במבחן הזה - הבית קרס, הם בלב ים, והוא מרגיע את הילד שעוד מעט יגיעו לחוף. בחיים תהליך ההשלמה עם ההורים יכול לקחת שנים. מה שיפה בספרות, שהיא מזקקת ומתמצתת תהליכים".
