שבועיים לפני שהשחקנית והמוזיקאית הילי ילון עלתה על טיסה לתאילנד עם בתה התינוקת ובלי כרטיס חזור, היא הלכה לקנות קפה בעגלת קפה ליד ביתה במושב שואבה שבהרי ירושלים. כשחזרה למכונית שלה, גילתה שמישהו חסם אותה. "ראיתי את הבחור שחסם אותי עומד בתור לקפה", היא אומרת, "אמרתי לו שהוא חוסם אותי, והוא ענה, 'רגע, אני אקנה קפה ואזיז את האוטו', הסברתי שאני מאחרת לפגישה ושאני עם תינוקת. הוא התקרב אליי לאוזן ואמר, 'את בטח שמאלנית', ואמרתי, 'כן, אני שמאלנית, לסבית וחד־הורית ואני טבעונית'".
עוד כתבות בלאשה:
וואלה.
"לצערי אני לא טבעונית ולא לסבית, אבל תשמעי, כל אחד יכול להגיד לך מה שהוא רוצה. זה כמו חיצים בכל מקום. ואני חצי שנה אחרי לידה, הורמונלית. יום אחד חנו ליד הבית שלי משאיות למרות שביקשתי שלא יחנו, לא הייתי רחוקה מזה שמישהו יעשה סרטון 'טיסת השוקולד' שבו אני צועקת על נהג כשאני בגופייה ותחתונים, כי אני מהאנשים שנכנסים לעימותים. זה רע מאוד, כבר נהייתי ערסית מסוכנת במצבים כאלה".
"למי שאומר לי שאני אמיצה שאני מטיילת עם הילדה שלי, אני אומרת, 'איזה אמיץ אתה שנשארת בארץ'. כן, עבר פה נחש לפני כמה ימים, אבל אני מרגישה בטוחה"
בחודש שעבר הרגישה ילון (תכף בת 38) שהיא זקוקה לזמן אוורור מהסטרס הישראלי. בריאיון איתה, שמתקיים באמצעות פייס טיים, היא נמצאת בבקתה בקוסמוי, אשר לשם עברה אחרי זמן מה ששהתה בקראבי. "אני הכי ישראלית בעולם", צוחקת ילון, "אני שותה עכשיו קפה שחור ואכלתי אתמול חומוס, אבל בארץ היה לי ממש קשה. כאן יש לי בריכה בחצר, אני יוצאת ממנה ויכולה ללכת לים. וזה עולה לי 1,500 שקל בחודש".
אפשר להגיד שעזבת את הארץ?
"זה לא שהחלטתי לעבור לתאילנד, פשוט החלטתי לטייל עם גוני בעולם ואני לא יודעת מתי אחזור. כבר היה לי רע הרבה זמן וזה הלך ונהיה יותר ויותר דחוס. חשבתי, למה לי לגדל תינוקת באנרגיה הזו. עשיתי הכול כדי שאוכל ללכת. עבדתי הכי קשה שעבדתי בחיים וחסכתי כסף. גוני בת שישה חודשים וכבר הייתה פעמיים בסיני ועכשיו בתאילנד. ואני שואלת את עצמי, האם אני באפיסת כוחות או שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני. אני בת 38, יותר מחצי מהחברים שלי, כיתה שלמה מהתיכון, לא חיים בארץ. הרוב בברלין ויש כמה בניו־יורק, אמסטרדם או לונדון. אני ציונית ואוהבת את הארץ, אבל לא חושבת שהיא הולכת לכיוון כזה טוב. ניסיתי לדמיין באיזו מסגרת אשים את הבת שלי ואמרתי, אוקיי, אז אעבור לקיבוץ, אבל בדרך לקיבוץ, אם ארצה לשתות קפה בתל־אביב, איפה אחנה, ומה יהיה עם הצפצופים על הכביש והאדם שיחליט לדקור אותי? אנשים איבדו את זה לגמרי. אני כמובן מגזימה קצת, אבל גם אם נעזוב את המלחמה על הכביש, מה עם הכסף? אני לא יכולה לקנות כלום. גם ככה קשה להיות אישה, אמנית, חד־הורית, קחי את כל זה ונסי רגע לחיות כשאת שנייה קונה לעצמך משהו קטן והוא עולה 200 שקל. הדלק לכל מקום עולה לך 500 שקל. וזה עוד בלי דעות פוליטיות. אני רוצה להוריד את המתח ולגדל את הבת שלי בנחת. כל אדם שאומר לי שאני אמיצה שאני מטיילת עם הילדה שלי, אני אומרת לו, 'איזה אמיץ אתה שנשארת בארץ'. בתאילנד אני בטוחה יותר. כן, עבר פה נחש לפני כמה ימים כששכבנו על שמיכה בחוץ. אבל אני מרגישה פה שפויה".
"אני בת 38, יותר מחצי מהחברים שלי, כיתה שלמה מהתיכון, לא חיים בארץ. אני ציונית ואוהבת את הארץ, אבל לא חושבת שהיא הולכת לכיוון כזה טוב"
מה התוכנית להמשך?
"הייתי רוצה למצוא את המקום שלי בארץ, אבל כרגע יש בי המון שאלות. כבר גרתי בחו"ל, ואחרי שנתיים בלונדון חזרתי ונישקתי את האדמה בישראל, אבל אלה חיים לא הגיוניים כרגע. הגעגועים לאבא שלי קשים לי, אבל להגיד לך שאני יודעת איפה אגדל את הבת שלי? כרגע החלטתי קודם כול לנסוע ולהירגע.
"אנשים אומרים, 'יהיה לך קשה בכל מקום', סליחה, על מה אתם מדברים? ישראל זה לחץ מטורף. עזבי את מה שהיה לפני שנה, הבחירות ואז המלחמה בלוד והלינץ' בבת־ים. לא קשה בכל מקום".
בארץ יש בימים אלה הפגנות נגד הרפורמה המשפטית ונגד סגירת תאגיד השידור הציבורי.
"אני ב־FOMO מטורף על מה שקורה בארץ. הדבר הראשון שאני עושה ביום ראשון בבוקר זה לבדוק כמה אנשים הגיעו להפגנה. אני ברוחי מאוד שם, יותר ממה שהייתי בארץ. חבר טוב אמר לי שלא כדאי לי להגיד את הדעות הפוליטיות שלי כי זה מזיק להשכרה של הבית במושב, שאני משכירה כרגע ב־Airbnb. אין לי דעות פוליטיות חוץ מזה שאני נגד דיקטטורה או נגד שיסגרו את הערוץ הציבורי. כאן 11 זה הערוץ היחידי שהייתי רוצה לשחק בו. אני צמאה לאמנות ולעבודה".
"אני מקריאה לגוני את 'מעשה בחמישה בלונים' והספר הזה הוא בדיוק ללמוד לשחרר כשמתפוצץ בלון, לעזוב את הבית ולא לדעת לאן אני הולכת ולכמה זמן"
השתתפת בסדרה של התאגיד לפני כשנה, בדרמה המוזיקלית "הד קולך".
"זו סדרת מופת, אהבתי להיות חלק מזה. היום אני בוחרת את הפרויקטים שלי לפי האנשים שאני עובדת איתם, אני לא אעבוד עם מפיק שיצעק, 'יאללה יאללה קדימה' או עם אנשים שמלחיצים אותי".
את מצליחה להשאיר מאחור את הלחץ ולהתנתק באמת?
"אני מקריאה לגוני את 'מעשה בחמישה בלונים' והספר הזה הוא בדיוק ללמוד לשחרר כשמתפוצץ כל בלון, לעזוב את הבית ולא לדעת לאן אני הולכת ולכמה זמן".
כוכבת נוער: "לא מתגעגעת לזה, היה זוועה"
הילי ילון התפרסמה כשהשתתפה בסדרת הטלוויזיה "השמינייה", ששודרה מ־2005 למשך ארבע עונות. היא שיחקה גם בסדרות נוער נוספות ("חשופים", "ראש גדול", "יוני והמחוננים") ובקולנוע ("עץ לימון", "אלנבי רומאנס"). היא בוגרת ניסן נתיב, לימדה משחק וגם הוציאה שני אלבומים כזמרת. "הפרסום היה טראומטי", היא אומרת, "זוועות, לא מה שרציתי. גם לא רציתי את האמא שעוצרת בחריקת בלמים באלנבי כשאני עושה לק וצועקת, 'תביאי חתימה, מי את חושבת שאת? יא חתיכת סנובית'".
ילדים הם קהל נאמן שאוהב ללא תנאי.
"יש שחקנים שיכולים לעשות פסטיגל והופעות ענק בנוקיה. אני רציתי להיות כוכבת רוק, ובכל פעם שרצו שאופיע בדבר שלא אני כתבתי, לא הסכמתי. לא רציתי שיעשו ממני פרסומת למקדונלד'ס או צ'יטוס. עשיתי מוזיקה ורציתי לעלות על במות כיוצרת מוזיקה, ואת כל הכסף שיכולתי לקנות בו בית הוצאתי על הפקות מוזיקליות או על חיפושים רוחניים. מזל, כי מהמקום הזה לימדתי משחק ומה זה אומר להצליח. למעריצים שגדלו עלינו הצטיירתי כמזלזלת, ובעצם הייתי בהתקפי חרדה ובביישנות מטורפת. לא ידעתי שככה קוראים לזה".
באמת אין בך שמץ של געגוע לימים שבהם זיהו אותך ברחוב?
"ברור שלא. זה כמו שתשאלי אותי אם אני מתגעגעת לטראומה שלי. אם הייתי מקבלת תפקיד בהוליווד במיליון דולר ליום, הייתי מסרבת. אבל אם הייתי משחקת תפקיד אורח, שליש יום צילום, ב'קופה ראשית' בכאן 11, הייתי אומרת כן. בא לי קלילות. עכשיו שלחתי שני שירים חדשים שלי לארץ, ונראה מה יקרה עם זה".
"רציתי להיות כוכבת רוק, ובכל פעם שרצו שאופיע בדבר שלא אני כתבתי, לא הסכמתי. את כל הכסף שיכולתי לקנות בו בית הוצאתי על הפקות מוזיקליות או על חיפושים רוחניים"
לפני שש שנים עזבה את תל־אביב לטובת בית הוריה במושב שואבה. "ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת תשע. עברתי עם אמא שלי ועם האחים שלי לאזור שינקין, ואבא שלי עבר לירושלים. הבית במושב הוא בית עם שבעה חדרים, וכשחזרתי אליו זה היה מקום ריפוי לי ולאחרים. קראתי למקום 'בית - מרחב למפגשים', והבאתי אליו את מה שעשיתי בתל־אביב, טקסים שמאניים וניקוי, וגם את הסדנה 'כלים לחיים שעוזרים גם על הבמה', הפעם במסגרת של ריטריט בן שלושה ימים עם אימפרוביזציה ביער. הלימוד נתן לי סיפוק גדול יותר מאשר להיות על במה. אני אמשיך לעשות את הסדנאות האלה גם בעתיד. דמיינתי שהבית הזה יהיה הקן שלי ושאני אסתובב בו עם בן הזוג שלי ועם הילדים, והוא לא בא. עכשיו אני מאוד־מאוד רוצה אהבה, ואני צריכה לסמוך על בן זוג. אני עוד לא סומכת".
הורות יחידנית: "לא, לא קשה לי"
במקום לחכות לבן זוג שהיא סומכת עליו, החליטה להפוך לאמא יחידנית. "עשר שנים אני רוצה להיות אמא, ואז היה רגע של שעמום שאמרתי, זה או שאני מתה, או שאני מתרבה. כמה אפשר לעזור לאחרים, כמה אפשר לשחק, להעביר סדנאות? הגעתי לדד־אנד. אני חייבת את זה. הגוף שלי צרח את זה בכל הכוח. ולכי תמצאי עכשיו מישהו שרוצה להיות אבא ולטייל בעולם, ורגע, אם אני לא מסתדרת עם עצמי, איך אסתדר עם עוד בן אדם?".
תחילה ניסית עם חבר גיי.
"כן, הוא ממש רצה לתת לי מתנה זרע, וכשהלכנו לטייל הוא אמר, 'אבל את לא תעלי תמונה שלה לפייסבוק ואת לא תיסעי לסיני, נכון?', ושם זה נגמר. לא רציתי. חופש זה חופש, ורציתי שלגוני יהיה אבא ואולי עוד אחים, אבל זה לא הזמן. בשלב הבא הלכתי לבנק הזרע".
"הדבר הראשון שאני שומעת זה 'איפה האבא?' וכשאני עונה שאני אמא יחידנית, אומרים לי: 'אוי, סליחה'. למה סליחה? אני רציתי שזה יהיה כך"
לקח לך זמן להיכנס להיריון.
"ארבע שנים של טיפולים, שמתוכן שנתיים קורונה, והמון הורמונים ומצבים נפשיים לא סבבה, עד שהכרתי את פטריות המרפא הטבעיות (שמאושרות על ידי משרד הבריאות) שבזכותן זה קרה בשנייה. בגלל שהייתי בת פחות מ־40, הייתי צריכה קודם לעבור שלוש הזרעות ורק אז אישרו לי הפריות. אבל הרופא שלי התחשב בי, ההורמונים דפקו לי את הגוף והנפש, ואחרי שתי הזרעות אישרו לי שאיבה והפריה".
מי תמך בך בכל התהליך?
"אבא שלי, ויצרתי לעצמי עוד מעגלי תמיכה. אגב, אני מבינה אמהות חד־הוריות שקשה להן. כאלה שלא בחרו בזה. אם לא הייתי בוחרת אלא נפרדת מבן זוג או שמשהו היה קורה, זה היה נורא. אבל אצלי הכול בא מבחירה ורצון. אחד הקשיים שלי כאמא חד־הורית זה שאומרים לי, 'זה בטח נורא קשה'. לא, לא קשה לי, זה מה שבחרתי, ואני עוברת את הדבר הכי מדהים שיכולתי לבקש ויושבת ליד קסם הבריאה, המדהימה והמלאכית והסיבה שאני קיימת בעולם".
וכשהיא מתעוררת באמצע הלילה?
"היא לא. מרגע שהיא נולדה היא ישנה עד תשע בבוקר. אמרו לי לא להגיד את זה. מה אני אעשה? עכשיו יש לה כאבי שיניים אבל היא ילדה סופר־נוחה, בלילה התעוררתי והתבאסתי שהיא ישנה. תראי, אני מראש לא מצפה לעזרה מאחרים ולכן גם לא מתאכזבת. כשיש לידי עוד בן אדם והוא לא עושה את הדברים מספיק מהר ולא מבין שאני מיניקה, ישר יש לי תלונות. אגב, אתמול היא התחילה לאכול מוצקים, והיא גם שותה מי קוקוס ומי אבטיח. כשאני לבד איתה, יש לי הכול, אני מסודרת. כשנכנס עוד בן אדם, זה לא טבעי לי.
"יש נשים שחד־הוריות מבחירה מתאימה להן יותר מזוגיות. אני מושלמת כאמא יחידנית וזה נוח וטוב לי. אם לא הייתי מסתדרת, הייתי לוקחת נני. אולי אקח עזרה בשבוע הבא, כשאלך לשיעור יוגה.
"אני מפחדת להיות בודדה בתוך הזוגיות, כמו רוב החברות שלי. ראיתי נשואים, הורים, שלא יכולים לעזוב את הארץ בגלל הגרוש. נשבעת שזה היה שיקול לעשות ילד לבד"
"חשבתי למה אני עושה את הכתבה הזו, וזה בעיקר להעביר מסר לנשים שרוצות לעשות ילד לבד, לא לפחד. זה לא שאין קושי בחד־הוריות, אני לא מסתירה, יש רגעים לא קלים. הדבר הראשון שאני שומעת זה 'איפה האבא?', וכשאני עונה שאני אמא יחידנית, אומרים לי: 'אוי, סליחה'. למה סליחה? אני רציתי שזה יהיה כך, מתרומת זרע. ואחר כך אומרים לי, 'זה בטח נורא קשה להיות לבד, יש לך תמיכה?'. תשמעי, אחרי שילדתי, אני לא יכולה לתאר לך את כמות האנשים מהמושב שבאו לבקר אותי, שכנים, את חלקם לא הכרתי. הם הביאו כל כך הרבה אוכל, שזה לא נכנס במקרר. ממש הייתי צריכה שתהיה לידי מישהי על תקן מזכירה כדי לדלל את האורחים. אני יודעת שיש הרבה אמהות חד־הוריות מבחירה שאין להן אף אחד שיעזור להן, אצלי העזרה פשוט הגיעה, כולל קרובי משפחה שהלידה קירבה בינינו".
זוגיות: "הבחירות שלי מסוכנות"
האם היא בשלה לזוגיות? אין לה על כך תשובה חד־משמעית. "ברגע שנכנסתי להיריון הייתי רגועה ויכולתי להכיר חבר. לא הייתה לי זוגיות חמש שנים, מבחינתי זוגיות הייתה דבר מתפשר ומסוכן לי ולא נכון ומתאים. ודווקא בחודש השביעי להיריון הכרתי מישהו והקשר נמשך עד שגוני נולדה. כנראה אני לא בשלה לזוגיות. אני לא זאב בודד, אבל זהירה כי הבחירות שלי מסוכנות. והאימהות היא מסננת מצוינת ליחסים.
"בפרידה מהבחור האחרון חשבתי, לא בא לי להתבגר (צוחקת). אני לומדת ששום דבר הוא לא שחור או לבן, כמו שתמיד חשבתי. עכשיו אני אמא ואין דרמות יותר. אם לא הייתי יחידנית מבחירה, אולי היה לי קשה כי הייתי עסוקה בלהתאבל על הזוגיות שנגמרה. אחרי הזוגיות הזאת ציירתי עץ עם כל החברים הטובים שלי, ורובם נשרו. נשארו שניים. זה סבבה לי וזה כואב לי שניתקתי קשרים עם כולם. המטפלת שלי אמרה, 'זה שלכת, זה סתיו', אבל אני הרגשתי שהעץ נרקב. כל כמה שנים, וזה בסדר כאמנית, אני נותנת לעצמי שנייה למות ולהרכיב את עצמי מחדש. מצאתי חברים חדשים".
מה לדעתך מונע ממך זוגיות כרגע?
"אני מפחדת פחד מוות להתפשר, ואני מפחדת להיות בודדה בתוך הזוגיות, כמו רוב החברות שלי. יש לי עוד זמן להיות בזוגיות בריאה, אבל ללדת ילדה לא היה לי זמן אחר. חוץ מזה, היה לי עוד שיקול: ראיתי שהרבה חברים מתחתנים, עושים ילדים, מתגרשים ואז לא יכולים לעזוב את הארץ בגלל הגרוש. אני נשבעת לך שזה היה שיקול לעשות ילד לבד. מזעזע אותי לספר את זה. אני לא יודעת איפה ארצה לחיות, ולא רציתי שום דבר שיקרקע אותי למקום שלא נעים לי בו.
"חבר רצה לתת לי מתנה זרע, וכשהלכנו לטייל הוא אמר, 'אבל את לא תעלי תמונה שלה לפייסבוק ואת לא תיסעי לסיני, נכון?', ושם זה נגמר. לא רציתי. חופש זה חופש"
"אני נורא רוצה זוגיות, חום ואהבה, אבל תראי לי זוג אחד מאושר. אני מאחלת לעצמי זוגיות עם מישהו שיטייל איתי בעולם, ושאם יהיו בה דברים קשים אני אדע לעבור אותם. אנשים אמיצים הם אנשים בזוגיות כי יש להם אורך רוח לעבור משברים. הלוואי עליי".
איך אבא שלך עם המרחק מהנכדה?
"קשה לו מאוד. עם האחים שלי אני לא בקשר, ועם אמא שלי לא הייתי בקשר במשך תקופה ארוכה. דווקא היום אנחנו בקשר. מאז שהפכתי לאמא נפגשנו כמה פעמים, ועכשיו היא מדברת עם גוני בשיחות וידיאו. אם היית מראיינת אותי לפני שנה, הייתי אומרת לך, 'לכולן קשה עם אמא שלהן, אבל לי קשה במיוחד'. היום אני לא בטוחה בזה בכלל. אני מבינה שיש בעיות בכל משפחה. האימהות לא פייסה אותי עם המשפחה, אבל משהו קרה בתוכי. אין בי כעס. לפני הטיסה נפגשתי עם כמה אנשים שפגעו בי כדי לסגור מעגל. בא לי לכעוס ולצעוק ושאנשים ייקחו אחריות מלאה על איך שפגעו בי, אבל זה לא עובד כך. אני סולחת היום לכולם ממקום מבאס, כי מבאס להתבגר".
כלכלית את יכולה להסתדר תקופה בלי לעבוד?
"עבדתי הכי קשה שיכולתי כדי שתהיה לי היכולת לחיות פה עכשיו. אני חיה בבקתת במבוק ולא בריזורט מפנק. אני מלמדת משחק ועושה סדנאות ומפגשים עם אמנים, זו הפרנסה שלי בשנים האחרונות וזה נהדר. ברגע שיצאתי מהארץ מיד קבעתי עם חבר הקלטות בברלין. זה מזכיר לי את הפחד שכשיצאתי מתל־אביב חשבתי שלא תהיה לי עבודה, ובשנייה שיצאתי הופעתי בכל הארץ.
"כשאומרים לי שעשיתי דבר אמיץ, אני חושבת שזה אמיץ רק כי הלכתי על משהו שאני לא יודעת איך הוא יהיה, אבל יש לי אמונה שהכול יסתדר. זה גם עובד כך כלכלית. אני לא עשירה, יש לי תמיד את הסכום שאני צריכה, וזה תמיד מסתדר מעצמו. אני רק צריכה לזכור שאני עושה את מה שנעים וטוב לי, והקלישאה הישנה הזו עובדת לי".
