כשהייתה מוריה סיון בת שבע, אמה חלתה בסרטן. "אני זוכרת את אמא אומרת לי ולאחי הגדול שהיא צריכה ללכת לכמה ימים לבית חולים כדי לעבור בדיקות, ושלא נפחד. אבל ההידרדרות הייתה מהירה. אחרי שנה שבה היא לא הצליחה לתפקד, וסבתא שלי עברה אלינו כדי לטפל בנו ובאחינו הפעוט, אמא נפטרה", מספרת סיון (26), ילידת פתח־תקווה וכיום תושבת באר־שבע וסטודנטית שנה שנייה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון.
גם לפני מחלתה של האם, חייה לא שפרו עליה. הוריה נולדו באיראן ונפגשו בישראל לאחר שנישואיהם הקודמים הסתיימו. "הוא חיפש בחורה מהעדה והם התחתנו - אף על פי שהפרידו ביניהם 15 שנה - והקימו בית דתי. אני נולדתי 11 חודשים אחרי אחי, כנראה לא הייתי מתוכננת ותמיד הרגשתי את זה. הבנתי שאני צריכה להיות ילדה טובה שלא בוכה. אבל הבית היה קשה. אבא עבד בשוק, אמא שמאוד פינקה אותנו כל עוד יכלה והייתה הדמות הדומיננטית בחיינו, עזרה לו, ואנחנו היינו ילדי מפתח. ידענו שההורים עובדים קשה כדי להביא הביתה אוכל. לא פעם היו בבית התפרצויות זעם, וכילדה חשבתי שזה באשמתי, כי אני לא די טובה".
"אבא כבש את פניו ברצפה, ואף אחד לא אמר לנו במפורש שאמא נפטרה. בלוויה אחי צעק: 'תחזירו את אמא שלי!', ואני לא בכיתי. לא הסכמתי לקבל את העובדה שאמא מתה"
את ההודעה על מות אמה קיבלה בבית הספר. "אבא ואחיה של אמא הגיעו בהפסקה, ואני מאוד שמחתי לקראתם. אבא חיבק אותי ונכנסתי לכיתה, ואחרי כמה דקות קראו לי למנהלת, שם כבר היו אבא והדוד ואחי עם המחנכת שלו. ואז, התחילו לדבר על כך שכל אחד מאיתנו בא לעולם כפיקדון ומגיע היום שבו צריך להחזיר את הפיקדון. אבא כבש את פניו ברצפה, ובעצם אף אחד לא אמר לנו במפורש שאמא נפטרה. מהר מאוד לקחו אותנו ללווייה שלה. אחי צעק: 'תחזירו את אמא שלי!', ואני לא בכיתי. לא הסכמתי לקבל את העובדה שאמא מתה".
פגיעה מינית
כחלק מתהליך ההכחשה, לא סיפרה מוריה לחבריה לכיתה על מותה של האם, וגם במהלך השבעה המשיכה ללכת לבית הספר. "גדלנו על זה שיתומים ואלמנות הם מסכנים ושצריך לרחם עליהם, ולא רציתי שירחמו עליי. התנהגתי בכיתה כאילו לא קרה כלום".
כשהתייתמה, הייתה סיוון בת שמונה ואַחֶיה בני תשע ושלוש. "עם לכתה של אמא האור הלך מהבית. אבא הפסיק לתפקד, מחלקת הרווחה העירונית שלחה עוזרת שתנהל את הבית, אבל לא הסתדרנו איתה ועם האחרות שנשלחו אלינו. הן לא ידעו להתמודד איתנו ואנחנו איתן, וברווחה כבר דיברו על שליחתנו למשפחות אומנה. אבא סירב, ובהמשך הגיעה אלינו אחותו ואחריה עברה אלינו אמא של אמא, ואז התחילו הבעיות".
"הבעיות" הן ההגדרה שלה לפגיעה מינית מתמשכת שעברה מגיל עשר מצד אדם המבוגר ממנה בכמה שנים, שנהג להגיע לביתם. "בחדר שלי היה מחשב, ובאחד הימים הוא נכנס לחדר וביקש את עזרתי לגלוש בו. ואז, הוא הושיב אותי עליו, התחיל ללטף לי את השיער והריח אותו, אמר לי מילים טובות, תוך כדי זה שהידיים שלו נכנסות לי מתחת לבגדים וממששות. ניסיתי לקום, אבל כשלא הצלחתי, פשוט קפאתי. לא ידעתי איך להיחלץ. ואז סבתא שלי קראה לנו לאכול. לא אמרתי כלום, אבל העניין חזר על עצמו לעתים תכופות. פעם נכנסתי לחדר והוא כבר היה שם והסתיר את המסך. בדיעבד אני יודעת שגלש באתר פורנו. עשיתי כאילו לא ראיתי וניסיתי לצאת מהחדר, אבל הוא עצר אותי והתסריט חזר. הידיים שלו טיילו לי על הגוף, מתחת לבגדים, ואני קפואה ולא באמת נמצאת שם.
"בשלב מסוים, כדי לא לפגוש בו, נמנעתי מלחזור הביתה מבית הספר. הלכתי הרבה לחברות אחרי הלימודים, וסבתא ואבא כעסו עליי: 'מה, אין לך בית?', ואני לא סיפרתי לאף אחד. מצד אחד לא בדיוק הבנתי מה קורה. לא ידעתי מה זה פגיעה מינית, מעולם לא לימדו אותי להגיד 'זה הגוף הפרטי שלי!', מצד שני הרגשתי אשמה, התביישתי וגם לא היה לי למי לספר כי לא חשבתי שיאמינו לי".
"הידיים שלו טיילו לי על הגוף, מתחת לבגדים, ואני קפואה ולא באמת נמצאת שם. בשלב מסוים, כדי לא לפגוש בו, נמנעתי מלחזור הביתה מבית הספר"
כעבור שנה הסיוט פסק והפוגע הפסיק להגיע. "זה נגמר וכאילו שמתי את זה מאחוריי. אבל קצת אחר כך, בערך בגיל 13, התחלתי להיות עצובה ומשהו ביחס שלי לגוף השתנה. הסתכלתי על עצמי במראה וחשתי תחושת גועל. כשהתקלחתי הרגשתי כאילו שיש אנשים בחדר ורואים לי. לא הייתי מסוגלת להחליף בגדים ליד חברות. היום אני יודעת שמדובר בדיסוציאציה - ניתוק מהגוף".
פגשת את הפוגע בהמשך?
"פגשתי בגיל 15, באירוע. לכאורה הכל הודחק ולא זכרתי שום דבר מהשנה ההיא, אבל כשנכנסתי לאולם ופגשתי אותו, משהו בי שלח אותי ישר לבר המשקאות. אמרתי לברמן: 'תעשה לי וודקה רד בול, ושיהיה חזק!'. נשארתי על הבר, שתיתי כוס אחרי כוס והשתכרתי. האחים שלי לקחו אותי הביתה, וכשהגענו פתחתי את החלון ורציתי לקפוץ, הרגשתי שאני לא רוצה לחיות, אבל לא קישרתי את זה למפגש איתו".
זה היה המפגש הראשון שלך עם אלכוהול?
"ממש לא. בכיתה ח' עברתי מבית הספר הדתי לאולפנה. זה היה מעבר מעולם סגור לעולם פתוח יותר. הכניסו אותי לכיתה עם לימודים מוגברים ובנות מוצלחות. למרות שבבית הספר הקודם הייתי תלמידה טובה, כאן התקשיתי להדביק את הפער בלימודים. גם מבחינה חברתית לא היה קל. הבנות האחרות לא קיבלו אותי ל'חבורה', כי הייתי שונה. לבשתי בגדים של דוסית, ולא הייתי כמו כולן בתנועת נוער. מאחר שהייתי גם מופנמת ועצובה, לא כל כך התקרבו אליי, לא כיף להיות עם ילדה עצובה".
כדי למלא את החלל התחברה סיון לקבוצות של נערים ונערות בוגרים ממנה, חלקם פליטי ישיבות, והם קיבלו אותה בחפץ לב. "אלה היו חבר'ה שישבו בזולות, עישנו יחד נרגילות, שתו אלכוהול זול ושיחקו 'אמת או חובה'. הייתי בכיתה ט', וההתחברות איתם הפיגה לי את העצבות. התערבבתי עם העולם, התחלתי להיות פעילה בפייסבוק, הייתי מחביאה מכנסיים בארון החשמל, וכשיצאתי החלפתי את החצאית לג'ינס. הרגשתי 'כופרת'. באיזשהו מקום האמון שלי בדת נפגע, אבל בשלב זה עדיין המשכתי ללמוד".
אביך שם לב לשינוי שחל בך?
"אבא הכיר אז מישהי, ומה שהיה לו הכי חשוב זה שנלך לבית הספר. הציונים שלי עדיין היו טובים, והוא לא שאל איפה אני אחרי הלימודים".
סמים ואלכוהול
בתקופה ההיא גם פגשה את החבר הראשון שלה, בחור חילוני עם סיפור משפחתי לא פשוט. "הוא הסתובב במקומות שאנחנו הסתובבנו ואיתו ראיתי לראשונה איך מסניפים דבק מגע וגז מזגנים. לי היה טוב עם האלכוהול. אהבתי את הטעם ואת הסטלה, ומהר מאוד זה הפך להיות משהו שאני עושה דרך קבע. באותה תקופה התחלתי לעבוד אצל דוד שלי בשוק, ובכסף שהרווחתי קניתי אלכוהול. היו לי חיים כפולים: תפקדתי בבית, הכנתי אוכל לאחים שלי, ניקיתי, הלכתי ללמוד, נתתי את חלקי למשפחה, ומשעות אחר הצהריים חגגתי עם נרגילה ואלכוהול עם החבר'ה. כשאבא שלי נסע לחו"ל חגגתי במסיבות עד שעות הבוקר כדי להסיח את הדעת מהעצבות שהייתה ספוגה בקירות הבית שלנו".
עד מהרה איבדה שליטה על כמויות האלכוהול ששתתה, ובתיק בית הספר היה לה תמיד בקבוק וודקה. לא פעם איבדה את ההכרה ומצאה את עצמה בחדר מיון, לעתים הוטרדה מינית על ידי גברים בגילים שונים שניצלו את שבריריותה ואף נסחטה מינית לא אחת. באותה תקופה כבר התחילה להיעדר מבית הספר ותירצה זאת בצורך שלה לעזור בבית.
"לא היינו כמו הכת של גואל אבל ידענו אלה על אלה. הוא הסביר שבזמן שהוא שוכב עם נערה כמוני, הוא מעביר אליה את השכל שלו ועוזר לה להתגבר על הבעיות שלה"
בגיל 15 וחצי פגשה גבר מבוגר שהצהיר כי יש לו כוחות־על המאפשרים לו מחד לחשוף חולשות וצרכים של אנשים ומאידך לעזור לנזקקים כמוה. "הוא אמר שיוכל לעזור לי בבעיות עם החבר שהיה לי אז ושהוא ישמור עליי מהידרדרות, שפך דברים רעים על אבי ועל אחי וניסה לנתק אותי מהם, השתמש בדברים שקרו לי ונתן להם פירושים מוטעים, ואני האמנתי לכל שטיפות המוח שעשה לי. המעורבות שלו בחיי גברה גם כשהבנתי שאני לא היחידה אצלו ובמקביל יש לו נערות נוספות שהלכו שבי אחריו. לא היינו כמו הכת של גואל רצון שחיה כולה בבית אחד, אבל ידענו אלה על אלה. הוא הסביר שבזמן שהוא שוכב עם נערה כמוני, הוא מסוגל להעביר אליה את השכל שלו ועוזר לה להתגבר על הבעיות שלה. הוא לא הגדיר את הקשרים שלנו כקשר מיני אלא כעזרה. האמנתי לו והפכתי לחלק מהכת - 'הקבוצה שלו', כפי שקרא לנו".
ביום הולדתה ה־16 החלה להשתמש בסמים. "את הכסף גנבתי מאבא והשתמשתי גם במה שנשאר לי מהעבודה בחופש. היו חברים שעשיתי איתם סחר חליפין, לפעמים גם תמורת הגוף שלי. באותו זמן התרחקתי מהחברים שאיתם שתיתי. סמים ואלכוהול זה סוג אחר של אנשים".
בבית הספר ניסו להציל אותה מהידרדרות. "ראו פגיעה בתפקוד שלי, שאני לא מגיעה, שלאבא אין הסברים ושהמשפחה לא מתפקדת, והעבירו דיווח למחלקת הרווחה של עיריית פתח־תקווה. בפגישה הראשונה עם העובדת הסוציאלית סיפרתי רק מה שהיה לי נוח והכחשתי שימוש בסמים ובאלכוהול. הוצעה לי מסגרת לשעות אחר הצהריים, אבל אחרי כחודשיים פרשתי. בהמשך מצאה אותי המשטרה זרוקה ללא הכרה מחוץ למועדון בגלל סמים ואלכוהול, והועברתי למיון. ככה בגיל 16 וחצי אבא גילה שאני עמוק בסמים. הבטחתי לו שאפסיק מיד, אבל אחרי תקופה שבה גרתי בבית והמשכתי לגנוב לו כסף לסמים, הוא ביקש שאצא מהבית".
גמילה
לבית הספר הלכה לסירוגין. באחד הימים, כשהייתה תלמידת י"א, הגיעה תחת השפעה. "המנהלת שהכירה את סיפור חיי לא רצתה לוותר עליי ולא סגרה בפניי את השער, אבל הממונים עליה החליטו להעיף אותי מבית הספר והיא הביאה אותי ל'רטורנו', מרכז לטיפול ומניעה בתחום ההתמכרויות השונות".
שנתיים וחצי שהתה סיון במרכז הגמילה. "הייתה שם עובדת סוציאלית בשם נטלי שעשתה איתי תהליך מדהים. ממנה, לראשונה בחיי, שמעתי הסבר על המשמעות של כת ושל שטיפת המוח שעברתי, וגם הבנתי מדוע היה קל לצוד אותי ולהשתמש במצוקה שלי. הרגשתי שאכפת לה ממני, וזה עזר לי לשתף פעולה, אבל השהות שם לא הייתה קלה. לא פעם ברחתי. באחת הבריחות סוממתי ומצאתי את עצמי נעולה במקלט. כשנחלצתי והגעתי הביתה, אבא שלי הרים לה טלפון. היא הפנתה אותי ל"חדר אקוטי" בהדסה עין־כרם, שמטרתו לסייע לנפגעות פגיעה מינית, והייתה איתי לאורך כל התהליך שהיה עליי לעבור. במהלכו לראשונה נזכרתי באירועים הפוגעניים שעברתי בגיל 11-10. נטלי הייתה האדם הראשון שסיפרתי לה, והיא גילתה לי שקוראים לזה פגיעה מינית והייתה הזרז העיקרי להצלחה שלי. היא ראתה אותי. בכל הסיפור המסורבל הזה אני מדברת על ילדה שאף אחד לא רואה אותה. היא נפגעת בבית ואף אחד לא יודע, שותה אלכוהול, משתמשת בסמים, מידרדרת, מנהלת יחסים עם מנהיג כת מפוקפק - ואף אחד לא רואה אותה. והנה, נטלי מסבירה לי שאני לא אשמה בכל מה שקרה, בבדידות, בריקנות ובתחושות ששלחו אותי לאלכוהול ולסמים, שבעצם לא היה לי למי לפנות ועשיתי ככל יכולתי כדי לשרוד".
היא לא ויתרה עלייך בשום שלב?
"לא, ולא עשיתי לה חיים קלים. הערצתי אותה אבל רציתי גם להישאר עם הסמים שעזרו לי לשכוח, חידדו לי את החושים והתודעה, סיפקו לי מציאות אחרת ושמו פלסטר על הבעיות שלי. זו הייתה מלחמה מול עצמי, אבל לנטלי הייתה המון סבלנות אליי".
בגיל 20, כשנה וחצי אחרי שיצאה נקייה ממרכז הגמילה "רטורנו", הצטרפה מוריה לשירות לאומי, ולאחר שהוכשרה במד"א, שירתה שנתיים מלאות כ"פרח רפואה" בבית חולים.
שמרת על קשר עם נטלי, העובדת הסוציאלית?
"בשמונה השנים שעברו מאז לא הייתי איתה בקשר. היא הייתה מאוד משמעותית בפרק מאוד חשוב בחיי, אבל פתחתי דף חדש. רציתי לשכוח מה שהיה, כולל ב'רטורנו', ולהמשיך הלאה".
2 צפייה בגלריה
"בניגוד לטיוח ולסוד, הגילוי והדיבור על זה הוא חלק מתקשורת בריאה"
(צילום: חיים הורנשטיין)
שיקום
לקראת השחרור מ"רטורנו", יצר איתה קשר איציק, עובד סוציאלי מהרווחה, ושילב אותה במסגרת שנקראת "צעירות לפני שירות", ובמקביל ל"עלם", עמותה לנוער במצבי סיכון, ליווה אותה במהלך השירות הלאומי. "עד היום אנחנו נפגשים אחת לשבוע והוא מסייע לי בכל התחומים", היא אומרת.
בסיום השירות הלאומי, בגיל 22, הצטרפה סיון, ביוזמת מחלקת הרווחה, לפרויקט "מדריכי ספורט בקהילה" המתקיים בווינגייט במסגרת פנימייה, וכעבור שנה סיימה כחניכה מצטיינת. "גם שם הייתה עובדת סוציאלית שסייעה לי. בקורס השתתפו בנים ובנות, ואני התקשיתי לחשוף את הגוף שלי, גם כדתל"שית שהייתה מכוסה תמיד וגם כמי שעברה פגיעה מינית. העובדת הסוציאלית מצאה לי פתרונות מתאימים ועזרה לי בכל בעיה שצצה. בסוף הלימודים היא שילבה אותי בדיורית - מעון לנערות חסרות עורף משפחתי בתל־אביב".
בהמשך השלימה סיון בגרויות, עברה מבחן פסיכומטרי, ובעידוד משפחה מאמצת, שמלווה אותה בארבע השנים האחרונות, החלה ללמוד עבודה סוציאלית. "כל הדמויות שהערצתי בחיי היו עובדים סוציאליים ובזכותם הגעתי לכאן. קיבלתי מהם כל כך הרבה, והגיע הזמן שלי להחזיר".
"בן הזוג שלי יודע שסיפור חיי לא פשוט. הקשר שלנו התחיל כחברים ללימודים והתחזק באחרונה"
היום היא מתגוררת בבאר־שבע בדירה שכורה עם שותפה, לומדת שנה שנייה בחוג לעבודה סוציאלית ומנהלת זוגיות עם סטודנט מהפקולטה. "הקשר שלנו התחיל כחברים ללימודים והתחזק באחרונה", היא אומרת.
הוא מכיר את הסיפור שלך?
"הוא יודע שסיפור חיי לא פשוט, כולל העובדה שעברתי פגיעה מינית. הוא עצמו עבר קורס במסל"ן (מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב - צ"ר) ואפילו העביר בבית הספר סדנה על מיניות בריאה. בעיניי זה דבר חשוב מאין כמותו. בניגוד לטיוח ולסוד, הגילוי והדיבור על זה הוא חלק מתקשורת בריאה".
שמחה שבחרת בעבודה סוציאלית כמקצוע?
"אני מאוד מאמינה בו. מניסיון חיי אני יודעת שהחברה שלנו צריכה אותנו, ולכן אני פעילה ב'עו"סים שינוי' - עמותה ארצית המאגדת את כלל הסטודנטים והסטודנטיות לעבודה סוציאלית"
האם יהיה לך יתרון לעומת עובדים סוציאליים אחרים בגלל הרקע האישי שלך?
"אני יודעת שאני יכולה לראות את עצמי בנעליים של הפונה, כי הייתי שם. בעצם, אני עדיין שם".
יצא לך להתעמת עם מי שפגע בך מינית?
"עדיין אין לי מסוגלות לזה. לפני כשנתיים ראיתי אותו בלוויה והרגשתי רע. הוא ניסה לחבק אותי, אבל התחמקתי ממנו, והמשכתי לשתוק. לפחות אבא והאחים שלי יודעים מה הוא עשה לי, ויותר מבינים את מה שעבר עליי ומה גרם להתנהגויות שלי בהמשך".
המאבק המקצועי מתחיל כבר באוניברסיטה
"עו"סים שינוי" היא עמותה ארצית המאגדת את כלל הסטודנטים והסטודנטיות לעבודה סוציאלית בישראל, מתוך גישה שהמאבק המקצועי של העובדים הסוציאליים צריך להתחיל כבר במהלך הלימודים. העמותה פועלת לשיפור מדיניות הרווחה בישראל, לקידום המקצוע ולהעלאת המודעות לחשיבותו. בין השאר, פועלת העמותה לשיפור תנאי ההעסקה של העובדים הסוציאליים, כולל שכר, תקינה, עומסי עבודה ואיוש של תפקידים בכירים במשרד הרווחה. לדבריהם, שיפור מצבם של העובדים הסוציאליים יביא לשיפור גם במדיניות הרווחה של ישראל.
