זה לא קרה ביום שהוא יצא מהבית. גם לא כשהחברות התקשרו שבוע ברציפות לשאול איך אני. ההכרה שזהו, שמעכשיו אני לגמרי לבד, הגיעה רק חודש אחרי הפרידה. בצורה הכי מפחידה שיש.
בתי הייתה אז בת שנתיים, עדיין ישנה במיטת התינוק, צמודה למיטתי. באמצע הלילה התעוררתי מכאב חד בצד האחורי של הראש. הנחתי שזה חלום, חזרתי לישון. אבל הכאב המפלח העיר אותי שוב ולא הרפה. התיישבתי במיטה, הסתכלתי על בתי הפעוטה ישנה בשלווה, ואז הלב החל לפעום בעוצמה. "מה אם חלילה יקרה לי משהו?", תהיתי. "מה יעלה בגורלה? היא תתעורר בבוקר, תקרא לי, אבל אני לא אוכל לגשת אליה. כמה זמן יעבור עד שמישהו יגיע אלינו? כמה זמן ילדתי הקטנה תישאר בוכה ומפוחדת כלואה במיטתה? שעות? ימים? הרי אין לי בעל שתכף ייכנס הביתה. אין לי בעל, שגם אם הוא במילואים או בחו"ל - מתקשר אחת לכמה שעות לבדוק מה שלומי.
לקח לי עוד כמה רגעים להרגיע את עצמי. נזכרתי שבערב, בזמן שניסיתי לתקן את המדיח לבדי (טעות!), התכופפתי והרגשתי מתיחה נוראית באזור הצוואר. "כנראה שפשוט נתפס לך שריר", אמרתי ודחפתי לעצמי אדוויל. הכאב עבר, אבל התחושה המבהילה הזו, שמעכשיו - אלה רק אני ובתי לבד בבית - המשיכה לרחף.
לשמחתי, ככל שבתי גדלה, התחושה דעכה לחלוטין, אלא שלאחרונה נזכרתי בה שוב, אחרי שסיפרתי לגיסתי על עוד בחור שנפרדתי ממנו כי הפריעו לי כך וכך דברים. היא נתנה בי מבט מיואש ואמרה: 'את חייבת לשנות את הגישה שלך כי בסוף תישארי לבד'. כשהסברתי לה שאין לי שום בעיה להישאר לבד כל עוד אני שלמה עם הבחירות שלי, שהחיים שלי מלאים ומאושרים גם ככה - היא ענתה: "כרגע. אבל מה יהיה כשתזדקני?".
לרגע נבהלתי. חשבתי: "אולי באמת כדאי להתפשר? ולו רק כדי שיהיה מישהו שילווה אותי ליום בו אקשיש? מה יהיה אם אחליק אז באמבטיה? גם ככה איראה נורא עד שמישהו יבין ויגיע, אז עוד עירומה?" אבל אז דיברתי עם חברה שהזכירה לי שאני יכולה למצוא זוגיות היום ובעוד כמה שנים הוא יקבל, לא עלינו, דום לב וימות. בהשראתה "האופטימית" קלטתי שתמיד ייתכן מצב שבהגיענו לגיל 70 הוא ינטוש אותי לטובת פרגית בת 50 עם ירך מהניילונים ושבחיים אין ערובה לכלום. צריך לחיות את הכאן והעכשיו.
>> לטור הקודם: רוב הזמן גרושתו
פורסם לראשונה: 08:44, 11.04.24
