"נשים מובילות את ההנצחה"
"בעבר הרחוק הייתה בין ההורים השכולים והמדינה מערכת יחסים שסמכה יותר על הממסד, וכשמת חייל, הוריו הסתפקו ביוזמות ההנצחה של המדינה, שהיו שוויוניות", אומר פרופ' אודי לבל מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן. "עם התקדמות הרשתות החברתיות והנגישות של עולם היזמות החברתית, יותר ויותר משפחות שכולות החלו ליזום ולא להסתפק בהנצחה הממסדית. הורים חשים צורך בהנצחה אזרחית, משום שההנצחה הצבאית לא תגרום לציבור הרחב להתקרב ולזכור את הנופלים. אגב, במחקר שערכתי יחד עם גל חרמוני עלה באופן מובהק שתמיד הנשים הן אלה שמובילות את ההנצחה - או מאבק ציבורי שקשור לאובדן".
ואילו אלי בן שם, יו"ר ארגון "יד לבנים" ואב שכול, מוסיף: "ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות, ההתשה, ששת הימים, יום כיפור ושלום הגליל היא בעיקר בגלעדים, אנדרטאות ומצפורים. כך היה מקובל בזמנו. כשמדובר בהנצחות שנמצאות בתחומי יערות קק"ל או שמורות טבע, הן נשמרות במצב תקין, אך ההנצחות שבתחומי הערים מוזנחות ואינן מכבדות את הנופלים. אנדרטת הנגב, למשל, מלאה גללי חמורים וגמלים. לאור זה, ב־20 השנים האחרונות הבנו שיש לשנות את אופי ההנצחה. כדי שבתי 'יד לבנים' לא ייהפכו לפילים לבנים, כיום כל אחד מהבתים מאכלס בית ספר למוזיקה או למחול או אודיטוריום. במקביל, אנחנו מעודדים את המשפחות השכולות להנציח את הנופלים בפעילויות צעירות ותוססות. אומרים 'במותם ציוו לנו את החיים', מחובתנו לדאוג לכך שהחיים יהיו טובים יותר".
מרוץ הלפיד, מאשקלון ועד ניצן
לזכר רס"ל יוחנן־אברהם הילברג שנפל באסון השייטת בלבנון, 5 בספטמבר 1997, חודש לפני שמלאו לו 23.
אמו: בריינה הילברג (71), קלינאית תקשורת, נשואה, אם לשישה וסבתא ל־18 נכדים, מתגוררת במושב נצר־חזני.
"יוחנן גדל בגוש קטיף, גלש ואהב את הים. הוא היה שקט מאוד, אבל חבר של כולם. לקראת סיום לימודיו בישיבת אור עציון, הודיע שהוא רוצה ללכת לשייטת. הייתי שקועה בהכנות לשבת ולא ידעתי מה זה, אז אמרתי בסדר. הוא הלך ליום מיון לסיירות, ולמרות שהיה רזה מאוד, סיים את המיונים במקום הראשון מבין 700 בחורים – ובחר בשייטת. לא הצלחנו להוציא ממנו מה הוא עושה שם. כמו שאומרים - אנשי הצפרדע, אנשי הדממה.
כמה שבועות לפני הפעולה באנצריה הוא סיפר שיש משהו באופק, אבל לא סיפר מה. 'אתם תקראו על זה בעיתון', הוא אמר – ולא ידע כמה נקרא על זה בעיתון, עד היום. כשהוא נהרג, התעקשנו לקבור אותו בגוש קטיף, מול הים שכל כך אהב. בפינוי הגוש נאלצנו להזיז את קברו, זה היה הדבר הכי גרוע בשבילנו בהתנתקות. בחרנו בבית העלמין של היישוב ניצן, גם הוא משקיף לים.
"הפחד הגדול של כל משפחה שכולה זה שישכחו את המת, אבל כשרכזת התרבות אמרה שהם חשבו להקדיש את מֵרוץ הלפיד לזכרו צחקתי, כי יוחנן שנא מרוצים"
בשבעה אמרה לנו רכזת התרבות של המועצה האזורית: 'אנחנו רוצים להנציח את יוחנן, מה את חושבת?' הפחד הגדול של כל משפחה שכולה הוא שישכחו את המת. כשהיא אמרה שהם חשבו להקדיש לזכרו את מרוץ הלפיד צחקתי, כי יוחנן אמנם השתתף במרוצים, אבל אמר שהוא שונא את זה. היא התפלאה שאני צוחקת בשבעה. שלושה חודשים אחרי האסון, בחנוכה, התקיים המרוץ הראשון לזכרו בגוש קטיף. מאז השתנה מועד המרוץ, ליום שישי האחרון של שעון הקיץ, וגם המסלול השתנה, מן הסתם, מאשקלון ועד ניצן. בשנים הראשונות רצתי, תמיד קיבלתי מקום א' - אחרון. כיום אני הולכת את המסלול הקצר. גם שמואל בעלי היה רץ, כיום הוא עושה סיבובים באוטו, לראות מי צריך עזרה. למרוץ מגיעים מדי שנה 500 איש. שמואל מדליק את הלפיד ומעביר לאחד החברים של יוחנן. כשאני רואה צעירים רצים ונהנים במרוץ, אני יודעת שלא שכחו אותו. זה הדבר החשוב לי ביותר".
ספר ילדים שאין בו מלחמה
לזכר סמ"ר מלקו־משה אמבאו, שנהרג כלוחם צנחנים בבנת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, 7 באוגוסט 2006, והוא בן 21.
אחותו: ישראלה אמבאו־מלסה (31), ציירת, פסלת, אשת חינוך, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בקריית־גת.
"גדלנו בלוד, חמישה ילדים בבית. מלקו היה מלא שמחת חיים ואוהב אדם. הוא עזר לזולת, ביקר את הזקנים בשכונה, ישב איתם, עשה בשבילם קניות. כדי להתקבל לתפקיד טוב בצבא הוא הלך למכינה קדם צה"לית, ואז התגייס לצנחנים, הפך למפקד של כיתה מעורבת, דתיים וחילוניים, ודאג שכל אחד יקבל את מה שהוא צריך ושהדתיים לא יפספסו תפילות. לפי סרטונים שראינו, מלקו חייך והרגיע את כולם גם ברגעים מפחידים.
במשך זמן רב חשבתי איך להנציח את אחי בצורה מקורית. כשהפכתי לאמא, קראתי לבני בארי־מלאכי לזכר אחי, כי מלקו פירושו מלאך. אחרי שהקראתי לבני ספר שהוא אהב שוב ושוב, חשבתי לעצמי: אם הוא כל כך אוהב סיפורים, למה שלא אספר לו על הדוד שלו? פתאום זה השתלב עם הרצון להנציח את אחי. שם הספר, 'האביר החייכן', עלה לי עוד לפני שכתבתי מילה. למחרת הסיפור נבע ממני בצורה שהפתיעה אותי. כתבתי את הדמות מתוך מחשבה על אחי: לוחם, מפקד, מסור, שמח וחייכן. עידנתי מאוד את המלחמה, כך שהספר לא יהיה מפחיד. בזכות האביר החייכן, אין בספר לחימה או מוות.
"היה לי חשוב שגיבור הספר יהיה שחום עור ושילדים יראו שיש גיבורים בכל הצבעים. מעבר להנצחה הפרטית, אני מאמינה שהספר יכול ללמד ילדים על אנושיות ועל פתרון קונפליקטים בצורה מלאת חמלה"
נעזרתי במימון המונים כדי להוציא את הספר ותוך יום וחצי גייסתי את מלוא הסכום. רוב התומכים היו החברים של מלקו מהצבא, קרובי משפחה וחברים מלוד (הספר יהיה מוכן בעוד שלושה חודשים, אפשר להזמין אותו דרך עמוד הפייסבוק Israela-Art או באימייל).
היה לי חשוב שגיבור הספר יהיה שחום עור ושילדים יראו שיש גיבורים בכל הצבעים. במשך חודשים חיפשתי מאיירת לספר ומצאתי מישהי מדהימה מסרי־לנקה, שציירה את מלקו בדיוק כפי שהיה. כשקיבלתי סקיצה ראשונה בהיתי בה ובכיתי. מעבר להנצחה הפרטית, אני מאמינה שהספר יכול ללמד ילדים על אנושיות ועל פתרון קונפליקטים בצורה מלאת חמלה. העיסוק בספר מרגש אותי מאוד, אני צריכה לאמץ את הזיכרון כדי להיזכר בדברים מסוימים, איך הוא היה, איך הוא חייך, וכשהרגש מתעורר, אני פשוט בוכה".
יום שדאות של הצופים
לזכר רב"ט גיא נתנאל, שנהרג בקרב בליל הגלשונים, 25 בנובמבר 1987, והוא בן 19.
אמו: אמירה נתנאל (74), לשעבר עובדת ברשות השידור, כיום בגמלאות, נשואה, אם לארבעה, סבתא לשמונה נכדים, מתגוררת במבשרת־ציון
"גיא היה הבכור שלנו, נכד ראשון לסבים ולסבתות משני הצדדים, ילד מקסים, חייכן וביישן, שאהב את כולם וכולם אהבו אותו. הוא היה מוקף חברים, כולם הלכו אחריו. קשה להאמין שעברו 35 שנה מאז שהוא נהרג. בדיוק השבוע אמרתי לשלום, בעלי: 'תגיד, עד מתי אני ארגיש את הכאב הזה, הוא לא ייעלם? זה לא נגמר?' זה פשוט רק מתעצם. שום דבר לא דומה ללאבד ילד.
גיא היה חניך ומדריך בשבט היובל של תנועת הצופים בירושלים. הוא אהב מאוד מקום בשם חרבת סעדים, שנמצא בהרי ירושלים, ונהג להביא לשם את החניכים שלו. אחרי שהוא נהרג, החברים שלו החליטו שמדי שנה, בחופשת חג שבועות, כל שבט היובל יצעד לחרבת סעדים לזכרו. הם קוראים לזה 'יום גיא': עושים תרגילי שדאות ובונים מתקנים כמו קרוסלות ונדנדות מסנדות, חבלים ובמבוק. בסיום היום עורכים טקס שאליו מגיעים חלק מהורי החניכים שהיו עם גיא בצופים. בגלל שגיא כל כך אהב את המקום הזה, אני מרגישה ביום הזה שהוא איתנו.
"המדריכים מדליקים כתובות אש לזכרו. הגדוד שבנה את המתקן היפה ביותר זוכה בחולצות. אחרי ההכרזה על הגדוד הזוכה כולם שמחים ורוקדים"
בטקס, אבא של גיא מספר עליו ופלג, אחיו, מקרין סרטי וידיאו שבהם רואים אותו: גיא הולך לגן, גיא הולך לכיתה א'. זה מרסק אותי. אחר כך המדריכים מדליקים לפיד וכתובות אש לזכרו. הגדוד שבנה את המתקן היפה ביותר זוכה בגביע ובחולצות עם כיתוב 'שבט היובל לזכרו של גיא נתנאל'. אחרי ההכרזה על הגדוד הזוכה פתאום הכל מתהפך, כולם שמחים ורוקדים, ואני חוזרת הביתה עם דמעות של מלאכים. במשך השנים החברים של גיא התפזרו ברחבי הארץ ואנחנו המשכנו את העניין. הדבר הכי יפה בהנצחה הוא שדור שבכלל לא הכיר את גיא מתחבר אליו דרך הפעילות הזו. חשוב לנו שיראו את התמונה שלו, שישמעו את השם שלו, שלא ישכחו אותו, חס וחלילה".
מונדיאל במושב
לזכר רס"ל יניב שיינברום, שנפל כחייל מילואים ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, 13 באוגוסט 2006, והוא בן 24
אמו: מירטה שיינברום (64), לשעבר מנהלת חשבונות וסייעת בחינוך המיוחד, כיום בגמלאות, נשואה, אמא לשניים, סבתא לשני נכדים, מתגוררת במושב מי־עמי
"יניב היה ילד שמח, חברותי ואהוב, שאהב ספרים, מחשבים, כדורגל ופוטבול אמריקאי. הוא היה קם באמצע הלילה כדי לראות משחקים. בצבא שירת בגדוד 50 של הנח"ל ואחרי השחרור נסע לטיול בן שנה בדרום אמריקה. זמן קצר אחרי שחזר גויס למילואים במלחמת לבנון השנייה, סופח למחלקה של טיל כתף בחטיבת כרמלי ונפל בקרב בכפר עייתא א־שעב.
אני רואה את החברים שלו נשואים עם ילדים וזה צובט את הלב. הם מתקדמים בחיים, נהנים - והוא נשאר בן 24. אני תמיד חושבת איך החיים שלו היו נראים היום.
בתקופת מלחמת לבנון היה מונדיאל, אז אחרי שהוא נהרג, החברים שלו אמרו לנו: 'בואו נעשה מונדיאליטו, מונדיאל קטן, לזכר יניב'. מאז אנחנו עורכים מדי שנה, בסוף השבוע הקרוב למועד נפילתו, הפנינג של תחרויות כדורגל, 20 דקות כל משחק, בבריכה של המושב. כל תושבי מי־עמי, מבוגרים וגם ילדים, מגיעים למונדיאליטו ויש גם כאלה שכבר עזבו את המושב ומגיעים במיוחד. אחרי יומיים של תחרויות אנחנו מעניקים גביע ואוכלים אבטיחים ועוגות.
"חברים שלו אמרו לנו: 'בואו נעשה מונדיאליטו, מונדיאל קטן, לזכר יניב'. מאז אנחנו עורכים מדי שנה, בסוף השבוע הקרוב למועד נפילתו, הפנינג של תחרויות כדורגל"
ביומיים האלה אני מרגישה עצב גדול על זה שהוא לא פה, חושבת על כל מה שהוא הפסיד, אבל גם מתרגשת לראות ילדים שלא הכירו אותו מגיעים לאירוע, לובשים את החולצות שכתוב עליהן 'לזכר יניב' ושומעים עליו. מרגש אותי שאנשים רוצים להיות חלק מההנצחה שלו, שלא נשכח אותו".
מלגות לימודים ללוחמים ולתומכי לחימה
לזכר סמ"ר נדב באלוה, שנפל כלוחם בסיירת אגוז בקרב בכפר מארון א־ראס במלחמת לבנון השנייה, ב־20 ביולי 2006, והוא בן 21.
אחותו: נטע באלוה (34), כלכלנית בחברת מזון גדולה וחברת עמותת "האחים שלנו", שמסייעת לאחים ולאחיות שכולים מכל גוני החברה הישראלית. רווקה, מתגוררת בגבעתיים.
"בצוות של נדב בצבא קראו לו 'נדב לב זהב' או 'הנשמה', מה שמעיד על מי שהוא היה עבור אחרים. גדלנו בכרמיאל, נדב היה הבכור מבין ארבעה אחים ואני אחריו. הוא שאף לשירות צבאי ביחידה מובחרת והתאמן במשך שנתיים־שלוש לפני הגיוס. כשהתקבל לסיירת אגוז, היינו מאוד גאים בו. הוא התאפיין בנתינה עצומה למען האחר, בראייה חיובית, ברצון שיהיה טוב.
התגייסתי שלושה חודשים לפני שנדב נהרג, הייתי סמב"צית ושירתנו חודש וחצי באותו בסיס בגזרת ג'נין. הוא דאג לכל מה שהייתי צריכה ובערבים קרא לי שאשב עם החברים שלו. תמיד היינו קרובים, והקשר שלנו התחזק עוד יותר בתקופה ההיא. השירות המשותף היה מתנת הפרידה שלו ממני. אני האחרונה מהמשפחה שראתה אותו. לפני שנדב יצא לפעילות מבצעית, הוא אמר: 'אם יקרה משהו, אני מקווה שזה יקרה לי'. למה הוא אמר את זה? זו שאלה שגדולה עליי. אולי כי ידע שלא ניפול, שנמשיך לחיות, בזכות החוזק של המשפחה.
"2007 הקמנו קרן מלגות לימודים על שמו, ללוחמים ולתומכי לחימה. בהתחלה עשינו את זה רק במכללת 'אורט בראודה', שם נדב למד בתיכון, ובהמשך הרחבנו את הקרן למוסדות לימוד נוספים ברחבי הארץ"
אחרי שנדב נהרג, החלטתי להמשיך את מורשתו ועברתי להיות מדריכת חי"ר בגולני. שירתי עם חלק מחבריו וההתמודדות הייתה לא פשוטה. בחרנו להזכיר אותו במעשים הטובים שעשה, במה שנתן לאחרים, וב־2007 הקמנו קרן מלגות לימודים על שמו, ללוחמים ולתומכי לחימה. בהתחלה עשינו את זה רק במכללת 'אורט בראודה', שם נדב למד בתיכון, ובהמשך הרחבנו את הקרן למוסדות לימוד נוספים ברחבי הארץ. הכסף מגיע מתרומות של חברות ומתורמים אנונימים.
כל שנה אנחנו גדלים קצת ובשנה האחרונה חילקנו 73 מלגות, שאינן מצריכות פעילות התנדבות בתמורה. מדי שנה אנחנו עורכים טקס הענקת מלגות ושבוע לפני הטקס אנחנו לא ישנים. אנחנו שומרים על קשר עם מקבלי המלגות, שמספרים לנו איך המלגה השפיעה לטובה על החיים שלהם. התודה שאנחנו מקבלים נותנת לנו כוח להמשיך הלאה. נכון, עברנו משהו קשה, אבל אנחנו ממנפים אותו לדבר טוב. לא מזמן כתב לנו מישהו: 'לפני עשר שנים קיבלתי מכם מלגה, השנה אני רוצה לתת מלגה לסטודנט אחר'. זה מחמם את הלב".
- לתרומות ומידע: netta787@gmail.com
עמותת שיקום באמצעות קנאביס רפואי
לזכר סמ"ר עוז מנדלוביץ', שנהרג כלוחם בסיירת גולני בקרב בסג'עיה, במבצע "צוק איתן", ב־20 ביולי 2014, והוא בן 21.
אמו: אסנת מנדלוביץ' (54), כלכלנית ובעלת עסק לליווי עסקים למצוינות כלכלית, גרושה, בזוגיות ואמא לשלושה, מתגוררת ביישוב עצמון
"עוז היה ילד של נתינה, ידעתי את זה לאורך כל חייו. כשהיה נער, יזם חלוקת אוכל לנזקקים. אחרי שהוא נהרג הגיעו אליי סיפורים שצמררו אותי, כמו איך נתן מעיל דובון לחייל אחר וקפא מקור. הוא היה מלא ניגודים: ניגן בכינור וגם היה מאגיסט, שסחב את הכלי הכי כבד.
כשהסתיימה השבעה, אמרתי לילדיי: 'אנחנו מתחילים חיים חדשים וצריכים להתמודד. יהיה לנו קשה, אבל נמצא את הדרך'. בחרתי לשים את זה לצידי ולא לתת לזה להשתלט עליי. אני קמה כל בוקר, שמה מסכה, מתפקדת – ובערב מורידה אותה.
שנתיים אחרי שעוז נהרג, הגיע מישהו שרצה להשמיש את הכינור שלו. כשהוא התחיל לנגן, התוכי שלנו (שעוז לימד אותו לשיר את 'גולני שלי'), התחיל לקרוא: עוֹזי! עוֹזי! לא האמנתי. אמרתי לו: 'תעצור רגע, תתחיל שוב'. ושוב התוכי אמר: 'עוֹזי, עוֹזי'.
לפני שלוש שנים שמעתי על חיילים קרביים שמשתחררים מבולבלים ואין מי שיאסוף אותם. חלקם צרכו קנאביס רפואי ברישיון, אך ללא תוכנית שיקום וללא הכוונה. יחד עם אלי, בן זוגי, הקמתי את עמותת מעלה, 'מרכז עוז להחלמה ושיקום', המספקת הדרכה ושיקום באמצעות קנאביס רפואי. בהתחלה רצינו שזה יהיה מקום להלומי קרב, בהמשך הבנו שצריך לפתוח את הדלת גם לחולים אונקולוגיים ולסובלים ממחלות כאב. בעמותה ניתן מענה אישי למטופלים בקנאביס על ידי רופאים, מדריכים ועובדות סוציאליות.
"באמצעות הפעילות של העמותה אנחנו ממשיכים את הנתינה של עוז. כשאנשים מודים לנו שהצלחנו לעזור להם, הם בעצם אומרים תודה לעוז. זה לא אנחנו עשינו, זה עוז עשה"
באמצעות הפעילות של העמותה, אלי ואני ממשיכים את הנתינה של עוז. בכך שאני חושפת אנשים לדמות שלו, אני בעצם מחיה אותו. כשאנשים מודים לנו שהצלחנו לעזור להם, הם בעצם אומרים תודה לעוז. זה לא אנחנו עשינו, זה עוז עשה".
תחרות צילומים
לזכר סמל ליאור זיו, שנהרג כצלם צבאי במהלך פעילות מבצעית ברפיח ב־20 באפריל 2003, והוא בן 20.
אמו: מימי זיו (64), מרצה לאיור אופנה במכללת "שנקר", נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה, מתגוררת בחולון.
"ליאור היה צלם בנשמתו. ביום שבת אחד הוא היה תורן בבסיס דובר צה"ל בתל־אביב. כשהחליטו לשלוח צוות צילום כדי לתעד את פעולת פלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה) גבעתי ברפיח, ליאור התחנן בפני המפקד שלו שישלח אותו ולא יקרא לכונן מהבית. הוא רצה אקשן. הלוחמים היו אמורים לחדור לבתים ולחשוף מנהרות - והוא היה אמור לתעד את זה. הוא עדכן אותי שהוא נוסע לבאר־שבע. התפלאתי, באמצע השבת? והוא אמר 'יש איזה משהו שאני צריך לעשות'. ביקשתי שיצלצל כשהוא מגיע.
אחרי כמה שעות צלצל ואמר 'הגעתי', אבל לא אמר לאן. הוא היה בעזה. כשהם הגיעו לרפיח, הם נכנסו לתוך בית ומצאו בו אמצעי לחימה. צוות גבעתי נכנס לבית הבא ואמר לצוות הצילום לחכות ליד הנגמ"ש, אלא שהיה שם מארב על הגג וריססו אותם. לא היה להם שום סיכוי. ליאור נהרג במקום. כשהודיעו לי, אמרתי אולי 100 פעם 'לא יכול להיות', כי ידעתי שהוא בבאר־שבע. עד היום אני אומרת 'לא יכול להיות'.
"אני מאמינה שאם ליאור היה חי, הוא היה עוסק בצילום או באמנות, ובעיניי ההנצחה שבחרנו משאירה אותו בסביבה שהוא היה אוהב"
אחרי מותו קיבלתי 4,000 תמונות מדובר צה"ל, את כולן הוא צילם, כולל תמונות של רגעיו האחרונים ברפיח. במשך 13־14 שנה ערכנו תערוכות צילומים שלו בחולון. בנוסף, הקמתי לזכרו סטודיו לצילום במכללת שנקר והשנה אנחנו עורכים תחרות צילומים שבמסגרתה יוענק לזוכה 'פרס ליאור זיו למצוינות בצילום', שהוא מלגה ללימודי צילום. אני מאמינה שאם ליאור היה חי, הוא היה עוסק בצילום או באמנות, ובעיניי ההנצחה שבחרנו משאירה אותו בסביבה שהוא היה אוהב.
יש משפט זן שאני תמיד אומרת: 'יש המאמינים שהמתים לא מתים לגמרי כל עוד הם חיים בזיכרונם של האנשים החיים'. ההנצחה נותנת לי קצת נחמה, שמישהו מחוץ לחוג המשפחה שומע על ליאור וזוכה להכיר אותו".
כריך להפסקת עשר
לזכר סמ"ר ליאל גדעוני, שנפל כלוחם בפלס"ר גבעתי ב"צוק איתן", 1 באוגוסט 2014, והוא בן 21.
אמו: מזל גדעוני (62), מנהלת חשבונות, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשלוש נכדות, מתגוררת בירושלים.
"כשליאל מת, גם אני מַתי. מבית מואר, פתוח ושמח הפכנו לבית חשוך ועצוב. הוא היה בן הזקונים שלנו, אופטימי חסר תקנה, אכפתי, טוב לב וצנוע. הייתה לו יכולת מופלאה לגעת בכל אדם שפגש. הוא בחר ללכת לגבעתי בעקבות אחד מאחיו (כולם שירתו בחוד החנית של צה"ל: צנחנים, יהל"ם, עורב גבעתי ופלס"ר גבעתי).
אלפי אנשים הגיעו לשבעה של ליאל, אפילו כאלה שהכירו אותו רק לרגע, וסיפרו לנו סיפורים מדהימים עליו. הרב אור זיו, מסניף חב"ד בשכונה שלנו, קטמון, אמר לי: 'אני חייב להנציח את ליאל, החיוך שלו לא יכול להיעלם כך'. סיפרתי לו שליאל תמיד ביקש מאבא שלו שיכין כריך או שניים נוספים לבית הספר, כי תמיד יש כמה ילדים ששוכחים. החלטנו לעשות לזכרו פרויקט כריכים בבית הספר גבעת גונן, שבו למד. כיום, במסגרת פרויקט 'ארוחת עשר', אנחנו מספקים כריכים ל־20 בתי ספר בירושלים והרשימה הולכת וגדלה. החומרים מגיעים מתרומות ויש מתנדבים שמכינים אותם (אפשר לתרום דרך עמוד הפייסבוק: ארוחת עשר - לזכרו של סמ"ר גדעוני ז"ל).
"ליאל תמיד ביקש מאבא שלו שיכין כריך או שניים נוספים לבית הספר, כי תמיד יש כמה ילדים ששוכחים. החלטנו לעשות לזכרו פרויקט כריכים בבית הספר גבעת גונן, שבו למד"
בנוסף, יש שלושה מיזמים שנוסדו לזכרו: 'מכינת ליאל', שהיא מכינה קדם צבאית חינוכית־טיפולית שהקים חבר של ליאל מהצבא, בצלאל ויברמן. המכינה מכשירה צעירים במצבי סיכון לשירות משמעותי בצה"ל. אחד הבחורים במכינה, שהיה מכור לסמים וסורב לגיוס, אמר לי: 'אני מסתכל על התמונה של ליאל מחייך, אני יכול שלא לחייך? זה מרים אותי!' היום הוא קצין בצה"ל; עמותת 'חסדי ליאל', שהקים יונתן ליבר מנתניה, גם הוא חבר של ליאל מהצבא, מחלקת מזון לנזקקים מדי שבוע; ו'המשמחים של ליאל', שהקים החזן משה זרצקי, חבר ותיק של ליאל, מגיעים לבתי חולים, מנגנים ומשמחים את המאושפזים. אני מעבירה הרצאות על ליאל כדי לגייס תרומות למיזמים האלה. זה קשה לי מאוד, אבל התחושה שליאל לא יכול פשוט להיעלם מחזקת אותי. ההצלחות של ההנצחה נותנות לי כוח, בשביל זה אני חיה עוד יום ועוד יום, זו דחיפה למלחמת ההישרדות".
