לא מזמן מצאתי את עצמי מדבבת את מחשבותיו של הכלב שלי. זה קרה בזמן שהוא הסתכל לעבר צעצוע ואני כבר הפכתי את זה למונולוג שלם. וכן, אני יודעת: זה דפוק בכל כך הרבה רמות. בתור התחלה, כי יש מצב שהכלב סתם בהה בחלל בלי שמחשבה אחת עברה בראשו (בהחלט הגיוני כשמדובר בכלב שלי), אך בעיקר כי לא דיבבתי את המחשבות שלו רק בראשי. אמרתי אותן בקול רם. ועוד בקול מוזר כזה. כי אני בבית שלי, ואני לבד בבית שלי, אז למה שיהיה לי אכפת. ואז חשבתי "אולי צריך שיהיה לי אכפת? אולי הזמן שלי לבד עשה את שלו?".
אין ספק: המינוסים בלגור לבד בלי בן זוג הם בהחלט משמעותיים, כן? זה מקשה כלכלית, אין מישהו שימהר לתקן דברים שמתקלקלים בבית, אין מי שיכין לך תה כשאת חולה ואפילו אין מי שיחלוק איתך את הטיולים עם הכלב (בוהה או לא).
אבל בואו, יש גם כל כך הרבה יתרונות. את יכולה לעצב את הדירה בדיוק כמו שמתחשק לך, גם אם זה אומר לשים הליכון ענק באמצע הסלון. את יכולה להסתובב בכל עת מול מסך הטלוויזיה בלי שיגידו שהבאת מזל רע ורק בגללך מכבי הפסידה. את גם לא צריכה כל ערב לשמוע איך עבר עליו היום בעבודה, ולהיות מבינה ואמפתית, כשכל מה שבא לך זה לשבת מול עוד סדרה שווה בנטפליקס. ובעיקר, את יכולה לשיר בקולי קולות במקלחת, בלי שהוא יטרח להזכיר לך את מה שכבר הבנת לצערך בכיתה ב': שלא רק שזמרת את בטוח לא תהיי, אלא גם שאם פועם בך פן מינימלי של אלטרואיזם - עדיף שלעולם לא תשירי כשבן אנוש לידך.
לדעתי מכאן זה התחיל. אחרי שהתגרשתי התחלתי לשיר בקול רם במקלחת. אל דאגה, כמובן שחסתי על ילדתי המסכנה. בכל זאת יש לי לב. זה קרה רק במקלחת הצמודה לחדר השינה שלי, כשבתי הייתה במרחק בטוח. אבל אז זה הפך להרגל. מצאתי את עצמי שרה לא רק במקלחת. בלי לשים לב הפכתי את חיי לסוג של מחזמר שבו אני הכוכבת הראשית. ברמות שאני לפעמים מתעוררת בבוקר (בימים שהילדה ישנה אצל הגרוש), יוצאת מחדר השינה ושרה לכלביי (יש לי שניים, ותכף נדבר גם על זה): "בוקר טוב מתוקים/ אתם בטח כבר לחוצים/ אבל הנה לטיול יוצאים/יו־צ־איםםם (בסופרן גבוה במיוחד).
התחלתי לתהות האם זה תקין. האם גם אם לא הייתי גרושה הייתי מחליטה יום אחד שאני חייבת שלכלבה המתוקה שלי יהיה דור המשך והיום אני מגדלת אותה ואת הבן שלה? האם גם אז הייתי מוצאת את עצמי שרה להם ומדבבת את מחשבותיהם? או שמא הפכתי לסוג של "קרייזי קט ליידי", רק שבמקום "קט" יש לי "דוג" שזה מעט יותר מגניב?
מיהרתי לבדוק את העניין ופצחתי בסקר. חברה נשואה שיש לה כלב אמרה שגם היא עושה זאת ואז הוסיפה "יחד עם בעלי. להצחיק את הילדים". אחחח... איזו מתנשאת.
חברה גרושה עודדה שגם היא עושה זאת הרבה לפעמים לבדה, וכשהתוודיתי על כך בפני הגרוש שלי הוא בכלל הרגיע ואמר שאצלו זה ריטואל קבוע. ואז ניחמתי את עצמי שהוא בטוח הדביק אותי בזה ומיד מיהרתי להאשים אותו בכול. בכל זאת, הוא חייב לי על מכבי.
