בראשית 1943 החלה מרים לוי, יהודייה מאמסטרדם שהייתה אז בת 26, לכתוב מכתבים לאהובה ובעלה לעתיד, לאו מנחם בולה, שעלה לארץ ישראל ב־1938. את המכתבים, שמעולם לא נשלחו ליעדם, כתבה במהלך עבודתה ביודסה ראט (המועצה היהודית בהולנד) לאחר הכיבוש הגרמני, ובהמשך במחנה המעבר וסטרבורק ובמחנה הריכוז ברגן־בלזן, לשם גורשה ביחד עם אחותה והוריה.
היא הצליחה להביא איתה את המכתבים ארצה, תחבה אותם עמוק לארון ושכחה מקיומם. רק אחרי יותר מ־70 שנה הם ראו אור בספר "מכתבים שלא נשלחו", וזה קרה לגמרי במקרה, בעקבות ויכוח עם אחותה שפרה ז"ל על פרטיו של סיפור שקרה או לא קרה בברגן־בלזן.
"ישבנו, כל המשפחה, ואחותי סיפרה את הסיפור ואמרה שזה קרה בפורים, אבל אני אמרתי 'אני זוכרת שזה קרה בפסח, יש לי את זה כתוב במכתבים'", היא משחזרת. "שלחתי לה את המכתב, היא תרגמה אותו לעברית בשביל הילדים שלה, והם אמרו: 'תשלחי את היתר'. ראיתי שהילדים של אחותי מתרגשים מהמכתבים, אז שלחתי אותם גם למוסד להנצחת השואה באמסטרדם, והם הציעו להוציא אותם לאור. בהתחלה לא הסכמתי, חשבתי שהמכתבים אינטימיים מאוד ושזה לא עניינם של אחרים מה אני כותבת לחבר שלי, אבל הם שכנעו אותי שיש לזה חשיבות היסטורית".
הספר, שתורגם לשלל שפות, ביניהן גם לעברית במימון "יד ושם", עורר עניין בקרב חוקרי השואה, בשל חשיבותו ההיסטורית כעדות בזמן אמת על גורלם של היהודים באמסטרדם לאחר הכיבוש הנאצי. המכתבים מתארים את הפשיטות הגרמניות ואת מבצעי הגירוש, לצד ניסיונותיהם של אנשי היודסה ראט לעכב אותם.
לאחר שהספר תורגם לגרמנית מרים הוזמנה גם לברלין. "כל חיי כף רגלי לא דרכה על אדמת גרמניה, תמיד אמרתי לעצמי 'הייתי בגרמניה חצי שנה וזה הספיק לי לכל החיים', אבל כשהספר יצא החלטתי לנסוע והם קיבלו אותי באופן יוצא מן הכלל. בקבלת הפנים אמרתי שכשכתבתי את המכתבים מתחת לאף של הנאצים, לא יכולתי לדמיין שפעם יזמינו אותי לגרמניה לדבר עליהם, התנאים היו אז שונים לגמרי".
מה מנחם, שאליו כתבת, אמר על המכתבים?
"לא הראיתי לו אותם, הספר יצא לאחר מותו. החלטתי שנתחיל דף חדש, לא רציתי להעמיס עליו וגם לא על הילדים. היו לנו הרבה בעיות, הבריטים שלטו, היה עוצר, לא הייתה לנו עבודה ולא הייתה לנו דירה, היינו עסוקים. גם הילדים לא ידעו הרבה, רק שאני ניצולת שואה. כשהיה משפט אייכמן, הבן הבכור, חנניה, שאל אותי: 'גם את עברת את זה?' אז אמרתי 'גם אני עברתי דברים, אבל ברוך השם לא את זה'. וזהו, לא דיברנו על זה יותר".
את מצטערת שמנחם לא זכה לראות את הספר?
"לא, היו לנו חיים טובים מאוד ביחד מבלי שדיברנו על העבר, כי מנחם התנגד מאוד ליודסה ראט ולמה שעשינו שם. אמרתי לו 'אתה לא יכול לדון אדם עד שלא תגיע למקומו'".
למה בכלל כתבת מכתבים כשידעת מראש שלא יישלחו ליעדם?
"בהתחלה הייתי פסימית, למרות שידעתי שאי־אפשר בלי תקווה - אולי בכל זאת האנגלים יעשו משהו, אולי היטלר ימות. ידעתי שאני לא יכולה לשלוח את המכתבים, אבל חשבתי שאם אמות - שידעו מה עברנו ושאם אחיה - אני רוצה לספר למנחם מה היה שם".
"היו לנו חיים טובים מאוד ביחד מבלי שדיברנו על העבר, כי מנחם התנגד מאוד ליודסה ראט ולמה שעשינו שם. אמרתי לו 'אתה לא יכול לדון אדם עד שלא תגיע למקומו'"
איך הצלחת להבריח את המכתבים?
"לקחתי אותם איתי למחנה המעבר וסטרבורק, וכשהודיעו שאנחנו עוברים לברגן־בלזן הצלחתי להבריח אותם למזכירה של אבא שלי. היא החביאה אותם בביתה ואחר כך שלחה לי אותם עם גיסי שעמד לעלות לארץ. כשהגעתי לברגן־בלזן המשכתי לכתוב למרות שזה היה מסוכן. כשיצאנו משם ניצלתי רגע של היסח דעת של השומרים וזרקתי אותם מעל הגדר. כשיצאתי אספתי אותם. זה כמובן היה מעשה די טיפשי, אם הם היו רואים, לא הייתי פה היום".
איזו תגובה על הספר הכי ריגשה אותך?
"באחד המכתבים כתבתי למנחם שהמזכיר של התנועה הציונית באמסטרדם נפטר. לא הכרתי אותו, אבל מנחם כן. סיפרתי לו במכתב שהיה לו ילד בן חמש שהכניסו אותו למיטת אביו המת (כדי להיפרד ממנו, ד"ח), וכשהספר יצא בהולנד צלצל אליי אדם ואמר לי 'אני הילד הזה'. מתברר שבזמן המלחמה אימצה אותו משפחה נוצרית הולנדית והוא גדל כנוצרי ונשאר שם".
קשרים במקומות הנכונים
מרים נולדה באמסטרדם ב־20 במרץ 1917 למשפחה דתית־ציונית עם שתי בנות. אביה, משה (מאוריץ) היה עסקן ציוני ויו"ר הקרן הקיימת בהולנד. בצעירותה הייתה חברה בתנועת הנוער "זכרון יעקב" באמסטרדם, וכשבגרה עבדה ב"ועד למען פליטים יהודים" שסייע ליהודים שהיגרו מגרמניה להולנד בשנות ה־30. במאי 1940, אחרי פלישת הצבא הגרמני להולנד, החלה לעבוד במחלקה הסוציאלית של היודסה ראט, מוסד שהיה ונשאר שנוי במחלוקת, שכן תפקידו היה להעביר לנאצים רשימות של יהודים המועמדים לגירוש. למרות ההתנגדות שעורר, היודסה ראט העסיק כ־15 אלף יהודים שניצלו בזכות כך.
"אני זוכרת את פסח בברגן־בלזן, איכשהו הגרמנים הרשו לנו לערוך סדר, לא היה אוכל ולא יין, אבל ישבנו ביחד ועשינו סדר סמלי"
לדבריה, לחברי המועצה לא הייתה ברירה של ממש אלא לשתף פעולה, כדי להציל לפחות חלק מיהדות הולנד. "עובדי היודסה ראט, גם אם זה השליח או אפילו עובד במשרה פיקטיבית, קיבלו פטור מגירוש", היא אומרת. "היו המון פליטים גרמנים בהולנד שנחשבו בלתי לגלים ומי שנתפס, נשלח בחזרה לגרמניה. הבוס שלי, בתיאום עם מפקד משטרת הולנד, הצליח לתת להם סטטוס שימנע את הגירוש. ניסינו להציל את כולם ולא הצלחנו, עשינו מה שיכולנו".
בעדותה ב"יד ושם" התייחסה מרים לעבודתה ביודסה ראט: "הקריטריונים לרשימות היו החשיבות של האנשים כלפי היהדות בהולנד, אבל למעשה המצב היה 'מי מכיר את מי'. כשאתה מכיר את האדם, אתה יכול להעיד שחשוב שיישאר בהולנד. כשנודע שהיודסה ראט עורך את הרשימות, זרמו לבניין אלפי אנשים שהתחננו למחוק את שמם או לקבל איזו משרה שתיתן להם פטור. התוצאה הייתה שאלה שנכללו ברשימות היו אנשים בלי קשרים במקומות הנכונים. כל מי שהיו לו איזשהם קשרים הצליח להתחמק, אבל לא להרבה זמן, בסופו של דבר כולנו גורשנו לווסטרבורק".
אביה ואחותה של מרים נשלחו ראשונים לווסטרבורק, בעוד שהאם שרה, שאושפזה בבית חולים לקראת ניתוח, נשארה באמסטרדם וכך גם מרים. "הגרמנים באו עם רמקולים וביקשו מהיהודים להישאר בבתים, שיבואו לקחת אותם", היא משחזרת. "אמרתי לאבי: בוא נלך לבית החולים, שאם יבואו נהיה לפחות ביחד, אבל אבא שלי היה הולנדי טיפוסי וממושמע וסירב. הוא נשאר בבית ולכן נשלח עם אחותי. אני חשבתי, מה יש להפסיד? הלכתי לבית החולים, אבל לא נתנו לי להיכנס. כשיצאתי משם החלטתי לא לחזור הביתה והלכתי למשרד שלי בוועד למען פליטים יהודים, שאחר כך נכנס תחת היודסה ראט. אני ואמא שלי נשלחנו לווסטרבורק בהמשך, והצטרפנו לאבא שלי ולאחותי".
בשל פעילותו הציונית של האב, דאגה הסוכנות היהודית באמצעות הצלב האדום לצייד אותו ואת משפחתו באישור תנועה וכניסה לפלשתינה כתושב קבע. "כל שבוע נשלחו אלף יהודים מווסטרבורק לאושוויץ, ובזכות המסמך הזה, עם חותמת הצלב האדום, נשארנו בווסטרבורק", היא מספרת. "רוב היהודים שהיו בווסטרברוק נשלחו ישירות לאושוויץ, אבל מי שהחזיק במסמך הזה נשלח לברגן־בלזן. הבטיחו לנו שזה מחנה שבו מרכזים את היהודים שמועמדים להגיע לארץ ושיהיה לנו שם מצוין כי זה תחת הצלב האדום. לא היה מצוין, היה אפילו רע מאוד, אבל זה לפחות לא היה מחנה השמדה".
מה את זוכרת משם?
"אני זוכרת את סדר פסח, איכשהו הגרמנים הרשו לנו לערוך את הסדר, לא היה אוכל ולא יין, אבל ישבנו ביחד ועשינו סדר סמלי, היה איתנו במקרה חזן ששר את ההגדה ואני סיפרתי בקיצור את סיפור יציאת מצרים".
כובע טמבל במקום חליפה
ביולי 1944 עלתה מרים לארץ ישראל בעקבות עסקה שבמסגרתה הוחלפו 222 יהודים הולנדים שהוחזקו בברגן־בלזן, עם גרמנים טמפלרים שחיו בארץ ונחשדו על ידי הבריטים כמשתפי פעולה עם הנאצים.
מרים לא יודעת למה דווקא משפחתה נבחרה להיכלל ברשימה. "היו בברגן־בלזן אלפי יהודים עם ניירות כמו שהיו לנו, הסוכנות היהודית דאגה לתת לכמה שיותר, ויום אחד באה איזו ועדה מברלין וקראה שמות", היא מספרת. "לא ידוע לפי איזה קריטריונים נבחרנו, אף פעם לא אמרו. אחרי המלחמה בדקו את זה גם בלונדון ולא מצאו תיעוד. אני, אגב, לא הייתי ברשימה, רק ההורים ואחותי".
אז איך ניצלת?
"אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, ניגשתי לגרמנים שעמדו שם ואמרתי 'אני שייכת למשפחה שקראו עכשיו בשמה, יש פה בטח טעות', ואז אחד מהם אמר: 'לכי למשפחה שלך'. אי־אפשר לתאר את מה שהרגשתי, זה הרי היה משהו כמעט בלתי אפשרי לעשות. לקח לנו עשרה ימים להגיע מברגן־ברזן לחיפה, וכשהגענו הבנו שאנחנו סנסציה עולמית. שמו אותנו במחנה מעצר בעתלית ובמשך שלושה ימים חקרו אותנו כדי לוודא שאין מרגל בקבוצה. כשהרשימה של מי שהגיע פורסמה, והשם שלי כמובן לא היה בה, מנחם היה מיואש. בהתחלה הוא עוד קיווה, אבל בארגון עולי הולנד בארץ אמרו לו 'תוציא לך את זה מהראש, אם היא לא ברשימה, היא לא תבוא'".
"באוטובוס בין חיפה לעתלית ביקשתי ממישהו שיודיע למנחם בולה בקבוצת יבנה שמרים כאן. הוא שלח גלויה ליבנה, ואז הדואר עוד היה בסדר, לא כמו היום. אחרי שלושה ימים נפגשנו"
איך נודע לו שאת בארץ?
"באוטובוס בין חיפה לעתלית ראינו מישהו ששאל אם הוא יכול לעזור לנו במשהו. לא היינו צריכים שום עזרה, היינו בהיי מזה שהחיים שלנו ניצלו ולא היינו צריכים יותר שום דבר, אבל אני אמרתי לו שיודיע למנחם בולה בקבוצת יבנה שמרים כאן. הוא אמר שהוא מכיר אותו, היישוב היה אז קטן וכולם הכירו את כולם. הוא שלח גלויה ליבנה, ואז הדואר עוד היה בסדר, לא כמו היום. למחרת מנחם כבר קיבל את הבשורה. אחרי שלושה ימים שחררו אותנו והוא עמד שם בשער וחיכה לי".
הוא בטח לא האמין שהגעת.
"ממש לא, מי היה מאמין? הרי ניצלתי בנס, היה לי הרבה מזל. לא היינו בטוחים שנהיה עדיין מאוהבים אחרי שש שנים וחצי שבהן לא היינו ביחד, ועברנו משהו בשנים האלה. אבל מרגע שהתחבקנו שם ידענו שהאהבה עדיין קיימת".
איזה בחור פגשת אחרי יותר משש שנים?
"הוא נראה אחרת, אני הכרתי אותו עם חליפה ועניבה ופתאום הוא בחאקי וכובע טמבל, אבל דווקא אהבתי את השינוי".
מנחם ומרים התארסו עוד לפני המלחמה, בהיותה בת 18, ובטרם נישאו הוא נסע לארץ ישראל כדי ללמוד הוראה. "הוא היה אידיאליסט וציוני, אבל כולם חשבו שהוא משוגע. אמרו לו 'אנחנו הולנדים, אין לנו מה לחפש בפלשתינה'", היא מספרת. "רציתי לעלות איתו, אבל חששתי שלא יהיה לי מה לעשות כאן. תכננו להתחתן אחרי שתהיה לו עבודה בהוראה, כי אבא שלי, שהיה בורגני מאוד, אמר: 'מי שלא יכול לפרנס אישה, שלא יתחתן'. בהתחלה עוד היה בינינו איזה קשר, אבל אחרי פלישת הגרמנים גם זה לא היה כי היינו תחת כיבוש גרמני והוא היה תחת שלטון בריטי. הייתי מנותקת ממנו לגמרי והוא לא ידע מה עלה בגורלי".
"חיל האוויר התנהגו איתנו יוצא מן הכלל, אחרי כל כך הרבה שנים מאז שחנניה נהרג הם עדיין בקשר איתי, כל שנה מתקשרים להגיד לי חג שמח, וגם עכשיו, כשנפלתי ושברתי את הירך, מפקד בסיס נבטים בא לבקר אותי בשיקום"
לאחר נישואיהם עזבו מרים ומנחם את הקיבוץ ועברו, בשנת 1947, לירושלים. מנחם למד באוניברסיטה העברית ועסק בהוראה, ומרים התקבלה לעבודה בקונסוליה ההולנדית, שם עבדה יותר מ־30 שנה. "לא ידענו שב־1948 תפרוץ מלחמה ושירושלים תהיה במצור", היא אומרת. "גרנו בדירת חדר ברוממה, לא היה לנו כסף, לא היה לנו אוכל, מנחם היה בהגנה ואני הייתי לבד עם ילד בן שנה וחצי שלא היה לי איך להאכיל אותו", היא מספרת. "הוא היה חולה כל הזמן והרופא אמר שזה בגלל שאין לו ויטמינים כי הוא לא מקבל מספיק אוכל. אחרי שחרור ירושלים הגיעו מכוניות עם אוכל, והוא היה הילד הראשון שקיבל עגבנייה".
שלושה ילדים נולדו למרים, שלושתם כבר אינם בחיים: הבכור, חנניה, שהיה טייס בחיל האוויר, נהרג במלחמת ששת הימים, בגיל 21, לאחר שמטוסו הופל על ידי הצבא הירדני. אחותו הקטנה אילנה נהרגה גם היא, כשעלתה על מוקש ברמת הגולן במסגרת שירות קדם צבאי. רינה, האמצעית, שהייתה מנהלת דיילות קרקע בחברת התעופה ההולנדית KLM בנתב"ג, נפטרה בגיל 62 ממחלת הסרטן, ולא הותירה אחריה ילדים.
מרים מתקשה לדבר על ילדיה, "שלושה ילדים מוצלחים שהיו ואינם", היא אומרת. "כשהגיע מועד הגיוס של רינה, שחררו אותה בגלל שאנחנו משפחה שכולה. גם את אילנה רצו לשחרר, אבל היא לא הסכימה. קשה מאוד לאבד שלושה ילדים, אבל מה אני יכולה לעשות נגד זה?"
לפני עשור תרמה רבע מיליון שקל לבסיס נבטים של חיל האוויר, החיל שבו שירת בנה חנניה ז"ל. הכסף מנוהל בקרן משותפת למשפחה ולחיל האוויר ומיועד למלגות לחיילי הטייסת. "זה כסף שקיבלתי מביטוח החיים של רינה אחרי שהיא נפטרה, והחלטתי שאני לא רוצה את הכסף הזה", היא מספרת. "יש לי את הפנסיה שלי ואת הפנסיה של מנחם, ואני גם מקבלת קצת שילומים מגרמניה, לא הרבה, אבל מספיק. חיל האוויר התנהגו איתנו יוצא מן הכלל, אחרי כל כך הרבה שנים מאז שחנניה נהרג הם עדיין בקשר איתי, כל שנה בראש השנה ובפסח מתקשרים להגיד לי חג שמח, וגם עכשיו, כשנפלתי ושברתי את הירך, מפקד בסיס נבטים, שנולד בכלל אחרי שחנניה נהרג, בא לבקר אותי בשיקום. והוא לא בא לבד, פמליה שלמה הוא הביא איתו".
"הייתי יוצאת להפגין"
הריאיון עם מרים נערך ביום הולדתה ה־106, שהיה אחד הימים הסוערים של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, והדבר מעכיר את מצב רוחה. "אני מרגישה רע מאוד, המצב קשה מאוד ואני מודאגת מאוד", היא אומרת. "כרגע יש הפסקה ויש הידברות ואני מקווה ששני הצדדים יסתדרו ביחד ושכל העניין הזה איכשהו ייגנז. לו הייתי צעירה יותר הייתי יוצאת להפגין בעצמי, אבל לצערי אני זקנה מדי. אף על פי שאף פעם לא הפגנתי בעד או נגד שום דבר, הפעם הייתי יוצאת בעצמי לרחובות".
"אין לי סוד, לא עשיתי שום דבר בשביל להגיע לגיל 106, זה פשוט קרה. כשהייתי צעירה שמרתי על הבריאות והקפדתי על תזונה, עכשיו אני לא שומרת כי מה כבר יכול לקרות?"
עד לפני חצי שנה היא חיה בגפה בביתה היפה בשכונת טלביה בירושלים, שעל דלתו כתוב עדיין ד"ר מ' בולה, למרות שעברו 31 שנה מאז שמנחם, שהיה ד"ר לחינוך, נפטר ממחלת לב בגיל 79. היום יש לה כבר מטפלת צמודה, זאת אחרי שנפלה ושברה את עצם הירך ובאורח פלא, כמעט נס לדעת רופאיה, השתקמה וחזרה לעמוד על שתי רגליה. "אהבתי את העצמאות שלי ואת הלבד שלי, גם הניתוח יצא מצוין ואין לי כאבים, אבל שיווי המשקל לא ממש בסדר אז בלית ברירה הסכמתי לקבל עזרה".
מה הסוד שלך לחיים ארוכים?
"אין לי סוד, לא עשיתי שום דבר בשביל להגיע לגיל הזה, זה פשוט קרה. אני תמיד מתפלאת על עצמי 'מה, אני כל כך זקנה? איך זה יכול להיות?'. אני זוכרת שחגגו לי 100 וגם אז לא הבנתי את זה. כשהייתי צעירה שמרתי על הבריאות והקפדתי על תזונה, עכשיו אני לא שומרת, כי מה כבר יכול לקרות? והנה אני בכל זאת בריאה. אני אוכלת עוגה ושוקולד וכל הדברים שבעצם אסור, ואני בריאה. כשהייתי באמסטרדם ראיתי בטלוויזיה שראש העיר ביקר אצל אישה שהגיעה לגיל 100 ושאל אותה 'מה את חושבת על העתיד?', אז היא ענתה 'קצר'. נו, אז זה גם מה שאני חושבת".
