קצת לפני יום הולדתי ה־62, עברו כמה שנים טובות מאז, הגיע מכתב מממשלת ישראל, משרד הפנים. אני הולכת לקחת דואר כדבר שבשגרה פעם־פעמיים בחודש. תיבות הדואר נמצאות ליד משרד מזכירות הכפר שלנו, ויש שם גינה קטנה וספסל שעליו אני נוהגת לשבת ולפתוח את המכתבים אחד־אחד.
"מכתב עם חותמת ממשלתית", אני אומרת לעצמי בתחושת דאגה קלה, "מה זה צריך להיות? אולי חוב למס הכנסה?". אני שמה אותו בתחתית הערימה, כי למי יש חשק להתחיל לקרוא על מיני חובות ומיסים. ובכן, אני עוברת על הניירת, מחסלת את הערימה במהירות, ובסופו של דבר מגיעה גם אל המכתב התמוה הזה.
במכתב נאמר שהגעתי לגיל שבו אני זכאית לקבל קצבת זיקנה ופורטו שם מיני הטבות שהמדינה נותנת לאזרחיה הקשישים. "מה שייך?", אני אומרת לעצמי.
קראתי שוב את השורות, בדקתי את השם ואת הכתובת על המעטפה. לרגע תהיתי. "האם אני מחזיקה ביד מסמך שאמור היה להגיע לאדם אחר?", תקלות דואר קורות כל הזמן.
אני חוזרת וקוראת. המילה "זיקנה" מופיעה כמה פעמים. מתברר שבקרוב אקבל כרטיס "אזרח ותיק" שיאפשר לי לקבל המון הטבות בקניית כרטיס קולנוע ואפילו הקלות בתשלום מיסים. כתוב גם שאם אני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה נפשית יש המון אפשרויות של טיפול ותמיכה בקשישים בביטוח הלאומי שעליהן אוכל להישען.
רגע, מה קורה כאן? מה קשור?
?Are you talking to me
ובכן, זקנה.
עובדה, כתוב שחור על גבי לבן. ועוד עם חתימה ממשלתית.
אבל מתי זה קרה? והרי תמיד הייתי הצעירה. הייתי חיילת צעירה בת 18 כאשר הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי ואבי ילדיי. הייתי בת 27 כשהצטרפתי לצוות שהקים את עיתון "העיר". כולנו היינו צעירים. עם חנוך מרמרי, העורך הראשי, הייתי משחקת סטנגה במסדרון. המערכת שכנה בדירה ישנה בבניין רעוע ברחוב גאולה בתל־אביב. צבענו את המשקופים בצהוב במו ידינו. היינו כה נלהבים. הרגשנו שאנחנו בוראים את העולם, ממציאים את העיתונות מחדש. הצעירוּת הייתה חלק מהעניין.
בגיל 30 כבר הייתי אמא לשלושה. עוד לא בת 40 וכבר ערכתי את מוסף "זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות". בתקופה שבה הייתי "כתבתנו בלונדון" הייתי הצעירה מכל העיתונאים שהגיעו מהמזרח התיכון לסקר את העיר.
משהו בתנופה, באנרגיה, בדרך הכה אינטנסיבית שבה חייתי, לא תאם את משב רוח המציאות שטפחה בפניי במכתב האמור. אני זוכרת את עצמי ממשיכה לשבת עוד זמן רב על הספסל, מחזיקה את הנייר המוזר בידי, מנסה להפנים את הבשורה החדשה שהוא מביא איתו.
אגב, בין השאר היה כתוב בו שאני זכאית מכאן ואילך בחינם ללחצן מצוקה.
רגע. חכו דקה. תנו לנשום.
אתם יודעים מה? נראה לי שאני כבר צריכה אחד כזה.
דברים שאני כבר יודעת: אמא שלי נהגה לומר שאין שום קשר בין הגיל הכרונולוגי לגיל האמיתי. כשמלאו לה 70 ערכו לה החברים מסיבה גדולה, וכשהאירוע הסתיים וכולם הלכו ישבנו שתינו במטבח על כוס קפה. שאלתי אותה אם יש לה משבר גיל. "מה זה משבר גיל?", שאלה ונפנפה את הנושא הכבד ממנה והלאה: "למי יש זמן לשטויות האלו? אני עסוקה".
- גולשות יקרות, אני שמחה לחזור לכתוב ובוודאי שאשמח לשמוע תגובות, רעיונות ובכלל, דברים שאתן רוצות לומר. מוזמנות לכתוב לי: ornanenner@gmail.com
