הסיפור של שלומית טריגר־הגואל (65) מראש־העין, נשואה, אם לשניים וסבתא לשלושה, שחקנית, במאית, תסריטאית, מייסדת ומנהלת תיאטרון "הספסל":
"מאז ומתמיד לא התחברתי ליידיש, כי היא החזירה אותי לילדות הלא פשוטה שהייתה לי. נולדתי לשמחה, בת למשפחה עיראקית ולמשה טריגר, יליד פולין שעלה ארצה אחרי השואה שבה נספתה כל משפחתו. אמה של אמי נפטרה בגיל צעיר, אביה נישא בשנית והיא גידלה את אחיה הקטנים. רק בגיל 12 אביה איפשר לה ללמוד בפנימייה דתית. בגיל 17 היא עברה מיוזמתה לקיבוץ ושם הכירה את אבי. שני עולמות נפגשו, הקימו בית בתל־אביב והולידו ארבע בנות, אני הצעירה שבהן. כשהייתי בת שלוש הם התגרשו. אבא עזב את הבית והקים זוגיות חדשה, עם אישה יוצאת מזרח אירופה.
"כשלא הצליחו לשכנע אותי לאכול, אבא שלי ואשתו דיברו ביניהם יידיש והשפה הייתה איום מבחינתי. כשנתתי להם את הספר שלי, מחקתי בטיפקס שורה"
כשהייתי בכיתה א' אמי עבדה מהבוקר עד הלילה, וכל יום אחרי הלימודים באתי לאבא, לאכול אצלו צהריים ולהכין שיעורים. תמיד חיכתה לי שם ארוחה חמה, אבל לא הייתי אכלנית וסביב האוכל התנהל מאבק מתמיד. אשתו של אבא ניסתה להכריח אותי, וכששיטות השכנוע לא עזרו, היא ואבא שלי דיברו ביניהם ביידיש כדי שלא אבין. לא הבנתי את פשר המילים שחלפו מעל לראשי, אבל לפי האינטונציות ידעתי שמדובר לא רק בי, אלא גם בהאשמות שהוטחו באבא שלי, כי מיד הוא נזף בי בתקיפות. לפעמים נשארתי לישון אצלם, וכשהייתי מתעוררת וקוראת לאבא, שמעתי אותה אומרת לו ביידיש 'אל תקום אליה!'. הוא לא קם, עד שנשבר ואז חטף גערות ביידיש. כל הזמן הרגשתי שאני מהווה טריז בין אבי לאשתו, והיידיש הייתה מעין איום מבחינתי.
אחרי כשנתיים מרדתי וסירבתי ללכת לשם. אמא נתנה לי מפתח וחזרתי הביתה לבד, הכנתי לי אוכל והייתי לבדי עד שאחיותיי הגדולות הגיעו.
קשרתי את חיי עם הבמה בגיל צעיר. בתיכון למדתי ריקוד וארגנתי מופעים, ובצבא שירתתי בצוות הווי נח"ל. בגיל 18 הכרתי את עופר הגואל, טייס צעיר וחתיך, אחיין של הבעל של אחותי. היינו בזוגיות שמונה שנים. בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלי היו לי התלבטויות לגבי מוסד הנישואין, אבל בסוף נכנעתי ונישאנו. במהלך השנים למדתי משחק ב'בית צבי' ותסריטאות ב'סם שפיגל', השתתפתי בהפקות רבות בתיאטרון ובטלוויזיה (בין השאר בתוכניות 'קשת בענן' ו'פרפר נחמד') ושיחקתי בשני סרטי קולנוע ישראליים. כשהייתי בהיריון עם ליאור, השנייה בילדיי, התחלתי לכתוב לעצמי חוויות מילדותי, והחומר הפך לספר בשם 'ילדת מפתח' ובהמשך להצגת יחיד שזכתה בפרס ורצה שש שנים. זו הייתה בעצם ההתמודדות הראשונה שלי עם החוויות שבזמן אמת לא היה לי עם מי לחלוק אותן.
אבא לא ראה את ההצגה שלי מעולם. לא הזמנתי אותו ואת אשתו, כי חששתי שייעלבו. את הספר נתתי להם, אחרי שמחקתי בטיפקס שורה אחת. בדיעבד אני יודעת שהיא הייתה אישה טובה בעלת כוונות טובות, אבל את זה לא יכולתי להבין כילדה.
לפני כ־30 שנה הוזמנתי להופיע במחזה 'הכתובה', וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם תיאטרון 'יידישפיל'. לצורך ההצגה למדתי טקסט ביידיש אצל הניה עצמון, אשתו של שמואל עצמון, מייסד התיאטרון, בלי להתייחס רגשית לשפה, שהמשיכה להיות לגביי מעין 'סדין אדום'.
לפני כמה חודשים פנה אליי המפיק שוקי שצוב בהצעה לביים מופע מוזיקלי לתיאטרון יידישפיל. התגובה הראשונה שלי הייתה התנגדות נחרצת. בבת אחת, זה החזיר אותי לילדות ולשפה שריחפה כאיום מעל לראשי. אבל, לאט־לאט הבנתי שאני דווקא רוצה לעשות את זה, כי תהיה בזה חזרה לשורשים שלי ובאיזשהו מקום – לאבא שלי. הסכמתי ואני מאוד שמחה.
אף שחלק ניכר מהמופע, שנקרא 'דבש ניגר', הוא בעברית, כששמעתי את השירים ביידיש זה עורר בי התרגשות וזיכרונות נעימים. מתברר שכשאתה שומע שפה בילדות – גם אם חסמת אותה – ברגע שנפתחת אליה היא צצה וחוזרת. העבודה על המופע הביאה לפיוס ביני ובין היידישקייט, שהייתה מבחינתי סיבה לבושה בתקופה שבה כולנו רצינו להיות צברים. אני ממש מצטערת שאבא לא בחיים ולא יכול להרגיש את געגועיי אליו ואפילו לתרבות שלו.
שורה תחתונה: אי־אפשר לברוח מהשורשים שלך, גם אם הם מכאיבים, כי הם חלק ממי שאת".
