אסנת שיר־וישינסקי, בת 61 מפתח תקווה, אמנית, מרצה ומפיקה. בנה, ליאור וישינסקי, נהרג בפעילות מבצעית ברפיח ב־12.5.04
אני לא זוכרת למה צולמה התמונה הזאת ואם התפרסמה היכן שהוא. הצלם יוני המנחם הציע שנצטלם בגינה שליד הבית ברחוב צייטלין בתל־אביב. אני בת 22 ושמונה חודשים, נשואה זה שלוש שנים לשלמה וישינסקי. ליאור בן חודשיים. אני רואה בתמונה ילדה וילד, אור ותמימות, חיוך שעדיין לא נגזל ממנו דבר. במובן מסוים ליאור ואני דומים פה: שנינו בתחילת הדרך, בנקודת פתיחה של חיים מסקרנים, מעניינים והרפתקניים שעתידים לבוא. את התמונה הזאת בחרתי לאלבום ההנצחה שהפקתי לליאור במלאת שנה לנפילתו בפעילות מבצעית ברצועת עזה.
"טבעי לי להחזיק תינוק בזרועותיי וגם החיים שלי מתנהלים בטבעיות, בתוך איזו בועה שמאפיינת את הזמן הזה שאחרי לידה של תינוק. ליאור כל כך מתוק בתמונה, בגיל חודשיים הוא כבר שולח יד למובייל ומנענע את הבובות בידו. הייתי אמא טוטלית, עם סבלנות אין קיץ, גידלתי אותו בשמחה, בהנאה. התמונה הזאת מזכירה לי עד כמה האימהוּת הייתה לי קלה. עד כמה הרגשתי שיש בי אינסטינקטים מובנים של יכולת אימהית, והפתיע אותי שאת האינסטינקט האימהי הזה שחשתי ייצרתי מתוך עצמי, בלי ללמוד איך עושים את זה. בתמונה הזאת יש אימהות נקייה מאשמה, מתסכול, מגעגוע, מכאב.
"המוות של ליאור ריסק את החיים שלי כפי שהכרתי אותם, הוא הפך אותי לאמא חסרה, והחיוך לעולם לא יזהר כמו בתמונה, גם לא העיניים"
"זה זמן אחר, טרום החיים הבוגרים של שנינו, שלי ושל ליאור. טרום הפרסום שלי, טרום ההצלחה, טרום הטעויות, הכאבים, הכישלונות והאובדנים. טרום הילדות של ליאור, הנערוּת, גיל ההתבגרות, השובבות, שיברונות הלב, הפציעות, האופנוע, הצבא. בתמונה הזאת יש תלתלים שאיש לא נגע בהם, שיניים יפות וחיוך שיהפוך להיות חלק מהזהות שלי. יש בה ילד סקרן שמביט ישר אל תוך המצלמה ועדיין לא יודע דבר. תלוי בהוריו ובאופן שבו הם ייתנו לו כלים להתמודד עם כל מה שיש לעולם הזה להציע - על הטוב והרע שבו.
"עד שלא פגשתי במוות לא הייתי צריכה לבחור בחיים, כי אנחנו חיים, כולנו, לא בוחרים מחדש כל יום לחיות, לפחות רובנו. המוות של ליאור ריסק את החיים שלי כפי שהכרתי אותם, הוא הפך אותי לאמא חסרה, והחיוך לעולם לא יזהר כמו בתמונה, גם לא העיניים.
האושר הגדול של אחיזת תינוק בזרועותיי ממומש כיום עם אדם ואוּרי, הילדים של דנה, בתי ובן זוגה דניאל. הם ממלאים אותי בשמחה, וכשאני איתם אני מרגישה את אותה תחושה טבעית. אני הכי אוהבת להיות סבתא.
"התמונה הזאת בשחור־לבן היא זיכרון מתוק־מריר, והיא לעולם תסמל עבורי רגע של אושר המלווה בתחושת מחנק, תזכיר לי עד כמה כל רגע, כמו הרגע הזה שקפא, יכול להיות משמעותי ועד כמה עלינו לחבק את מה שיש לנו, כי יש לנו המון".
