כשהיו בהיריון השני ותכננו - בנפרד ובקווים כלליים - את הלידות שלהן, פרופ' שרה כהן־שבוט וד"ר אורלי דהאן לא פנטזו על לידה בג'קוזי הביתי לצלילי פעמוני רוח. שתיהן מאמינות במדע והתכוונו ללדת בבית חולים. שתיהן גם רצו לידה טבעית, כי אספו מידע והאמינו שזאת הדרך המיטבית ללדת. מכאן התפתחו סיפורי הלידות שלהן לאירועי קצה שהותירו אותן עם חוויות שונות, אבל תחושה משותפת: דרוש מחקר אקדמי שיירד לשטח ויהפוך את תרחיש הלידה בבתי החולים לחיובי ויעיל בהרבה.
עוד כתבות על בריאות האישה
ד"ר אורלי דהאן (42), היא מרצה וחוקרת במכללה האקדמית תל־חי, בעלת דוקטורט בפילוסופיה של המדע, חברת קיבוץ גדות, בזוגיות ואם לשתיים. הלידה הראשונה שלה, ב־2009, הייתה טבעית וזכורה לה כ"חוויה מעולה". ב־2013 ילדה את בתה השנייה בלידת בזק. "תכננתי ללדת שוב בחדר הלידה הטבעי בבית החולים זיו בצפת, אבל בעשר בבוקר התחילו צירים חזקים מאוד ועד שבן זוגי היה אמור להגיע מהעבודה, עניין של 20 דקות, נכנסתי למקלחת", היא משחזרת.
לא ידעת שמים חמים מזרזים את הצירים?
"הייתי בעולם אחר. בדיעבד אני יודעת שלא הייתי מחוברת מחשבתית. בן זוגי הגיע, אבל לא הבנתי איך אני נכנסת לאוטו. המערכת הקוגניטיבית שלי וחוש השיפוט הושהו. אמרתי לו שאני צריכה להיכנס לרגע לשירותים. הרגשתי משהו, אבל לא פירשתי אותו כצירי לחץ. ישבתי והראש של התינוקת התחיל לצאת. מיששתי אותו והבנתי שזה מה שקורה".
אמא'לה.
"כל מה שהרגשתי היה הקלה מטורפת על כך שלא צריך לנסוע לבית החולים כי אני יולדת עכשיו. מתוך אינסטינקט התרוממתי ותפסתי אותה, היא החליקה לי לידיים. הרמתי אותה בזהירות ועטפתי במגבת שבן זוגי הביא. הוא הזמין אמבולנס ואני הינקתי על הספה. הפרמדיקים באו וחתכו את חבל הטבור. מבחינתי זאת הייתה לידה חלומית. בהמשך הבנתי שמצב התודעה שהייתי בו בשתי הלידות טיפוסי לשימוש בסמים משני תודעה או לתחושה בפעילות גופנית אינטנסיבית מאוד. כחוקרת אני יודעת שמשהו קורה שם. היכולות הקוגניטיביות והשכליות שעובדות ביומיום על אוטומט, קצת מושהות בלידה הטבעית. חשבתי שבטח כבר כתבו על זה. חפרתי בספרות המקצועית וגיליתי שהיה מחקר איכותני אחד, אבל לא התייחסו לתופעה במונחי מדעי הקוגניציה וקראו לה 'לידה רוחנית'".
ד"ר דהאן: "אני לא נגד אפידורל, אבל כשנשים רוצות לידה טבעית גם מתוך ידע ולא רק מתוך 'רעיונות רומנטיים', המערכת עובדת נגדן למרות כל המחקרים. יחסי הכוחות בזמן לידה בעייתיים"
דהאן טבעה את המונח "תודעת לידה" והיא מקדישה לו את מרכז עיסוקה האקדמי. הכוונה היא למצב התודעה המיוחד של היולדת בזמן לידה טבעית, סוג של מצב מדיטטבי. על פי השערתה, בזמן הלידה הטבעית מנגנון מוחי מפחית את הפעילות באונה הקדם־מצחית, מה שמקדם את הגעת התינוק. דהאן מעריכה שזה מנגנון אבולוציוני ש"מבשיל" בזמן ההיריון ושקשור ל"טפשת ההיריון" המוכרת היטב. במילים אחרות, לטובת לידה פיזיולוגית אופטימלית יש לתמוך באישה בזמן "תודעת לידה" ולא לשלוף אותה ממנה על ידי בדיקות תכופות, יצירת סטרס סביבה, קבלת החלטות במקומה וכו'.
ד"ר דהאן: "בשביל לידה טבעית צריך מיילדת לכל יולדת וזה כבר עניין תקציבי. למערכת זול יותר להשתמש במוניטור ולומר 'תשכבי. אם משהו לא בסדר נדע ונבוא אלייך'
בקורסי הכנה ללידה אומרים שהתהליך עשוי לגרום לקצת ניתוק ואיטיות, ולא כדאי להגיע לבית החולים מוקדם מדי כי הקצב ותאורת הניאון מאיטים את הלידה. איפה המחקר שלך חידש?
"היה ידע, אבל לא נערכו מחקרי מוח על מה שקורה בזמן לידה ואף פעם לא קישרו את זה למצבי תודעה. אני לקחתי את המושגים הרלוונטיים ממדעי הקוגניציה וחקר התודעה וניסחתי באמצעותם את מה שעובר על האישה בזמן לידה.
"אני לא נגד אפידורל, אבל כשנשים רוצות לידה טבעית גם מתוך ידע ולא רק מתוך 'רעיונות רומנטיים', המערכת עובדת נגדן למרות כל המחקרים. יחסי הכוחות בזמן לידה בעייתיים. הגורמים מתנגשים אפילו בין הנהלת בית החולים לרופאים, ונוצרת סביבה שלא מקדמת לידה. לידות מסובכות משאירות משקעים נפשיים רציניים. הנושא של פוסט־טראומה אחרי לידה נחקר עכשיו רבות ונמצא קשר בין רמת הסיבוך של הלידה לעוצמת הפוסט־טראומה בהמשך. ארגון הבריאות העולמי וארגוני המיילדות והגינקולוגיה - כולם בעד לידה טבעית, רק לא מצליחים לקדם אותה".
הרי לכולם, ובטח לצוות בתי החולים, יש אינטרס שהלידות יהיו מהירות וקלות ויתנהלו באופן מוצלח.
"בשביל לידה טבעית צריך מיילדת לכל יולדת וזה כבר עניין תקציבי. למערכת זול יותר להשתמש במוניטור ולומר 'תשכבי. אם משהו לא בסדר נדע ונבוא אלייך'. אבל אם לא מסתכלים על היולדת עצמה, מוותרים על המון מידע רפואי חשוב. יש פה אישה שהיא סובייקט עם מצבי תודעה. אי־אפשר להסתכל עליה כעל רחם שמתכווץ ויולד תינוק".
בקיצור, שיקולים פיננסיים.
"לא רק. גם חוסר הבנה של תהליך הלידה. על הרופאים יש הרבה לחץ. לידה היא אירוע קצר עם אחריות כבדה על שתי נפשות: האישה והיילוד. בכל מה שישתבש יאשימו את הרופאים, ולכן הרפואה המיילדותית המערבית מתגוננת מאוד. הנהלות בתי החולים רואות בכל אישה פוטנציאל לתביעה ענקית. מחקרים מראים שיש יותר תביעות רשלנות רפואית בלידות מבכל תחום אחר".
כמו ילדה טובה
כאן נכנסת לתמונה פרופ' שרה כהן־שבוט (50), מנהלת התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה, הנמצאת כעת בשנת שבתון באוקספורד. היא פילוסופית בהכשרתה שעוסקת בחוויות גוף. היא בזוגיות ואם לשניים. לידתה השנייה, בגיל 37 וחצי, הייתה שונה בתכלית משל דהאן, כאמור. "ידעתי שארצה לידה כמה שיותר טבעית ושאני אנהל אותה. הגעתי לבית החולים אחרי הרבה מאוד שעות של צירים והתמסרתי למערכת", היא מספרת. "חשבתי שאהיה בפתיחה שלוש, אבל המיילדת בדקה אותי באופן מכאיב, אמרה שאני בפתיחה שמונה וחצי ושאני קרובה ללדת. שמחה על ההתקדמות, נכנסתי לחדר לידה וכמו ילדה טובה עשיתי כל מה שאמרו לי".
ואז היא הפסיקה לשמוח: "הצירים היו צפופים וכואבים, לא נתנו לי לזוז בגלל המוניטורים והלידה נתקעה. הצירים נמשכו, אבל התינוק לא הצליח לרדת ואז התחילו 'איומים' בנוסח 'את צריכה להכניס קטטר'". רופאה צעקה עליי ובן הזוג שלי הוציא אותה מהחדר".
פרופ' כהן־שבוט: "אחרי הלידה הרגשתי מושפלת, הייתה שם המון אלימות. עוצמות הכאב הפתיעו אותי"
איומים זאת מילה קשה.
"זאת הייתה אלימות סמויה. אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרקה או איים שיוציא אותי מבית החולים, אבל לא התאים לי שכל שתי דקות מתמחה יבדוק אותי. היום יודעים שהבדיקות הווגינליות התכופות מיותרות וגם הניטור הרציף לא מביא לשיפור התוצאות אלא להמשך של שרשרת ההתערבויות המדיקליות בלידה. באיזשהו שלב מתמחה אמר שחייבים לקחת אותי לניתוח קיסרי. רציתי להמתין, אמרתי שהמוניטור מראה דופק תקין והוא ענה: 'טוב, את יודעת, אנחנו צריכים להוציא את התינוק הזה לפני שיש קו רצוף, לא אחרי'. בספרות המקצועית קוראים לזה The dead baby card. מי תתנגד להתערבויות לנוכח הטיעון הזה?".
מה את אומרת בעצם?
"המתמחים חוששים ורוצים לפעול מהר בלי לקחת סיכון. תפקיד הרופא הוא להציע לי אפשרויות ואני אמורה להחליט. זאת הזכות החוקית שלנו על גופנו. בהמשך ביקשתי אפידורל כי לא יכולתי לחשוב ולהחליט מרוב כאב. הגיע מתמחה עם ראש המחלקה ובגלל חילופי משמרות, נכנסה לחדר מיילדת מנוסה שביקשה לבדוק אותי וגינלית לפני הקיסרי, לראות אם תוכל לעזור. בדיעבד, זה עניין אותי פוליטית. הרי היא הכי בקיאה במתרחש, אבל צריכה לבקש רשות מהרופאים בגלל ההיררכיה. המתמחה סירב אבל ראש המחלקה אישר. היא בדקה, נתנה לי הוראות ותוך שלוש לחיצות התינוק יצא. סיימתי את הלידה ללא קרעים, חזרתי הביתה, התחלתי לחשוב מה קרה שם וזה לא עזב אותי. הרגשתי מושפלת, חשתי שהייתה שם המון אלימות. עוצמות הכאב הפתיעו אותי. לקח לי שלוש שנים להבין שאני רוצה לפעול במקום הזה".
אנחנו יודעות ללדת
זה הזמן להבהיר את המושג "אלימות מיילדותית", שבו כהן־שבוט מרבה להשתמש. "זאת לא אלימות מכוונת. זה לא שהם (בתי החולים והצוותים הרפואיים, ע"ט) עושים את זה בכוונה, זו 'אלימות מבנית' ולא התנהגותית", היא מסבירה. "הם חלק ממערכת שאין לה מספיק זמן ומשאבים והיא למדה איך לעשות דברים באופן מסוים. האמירה הרווחת 'אמא בריאה ותינוק בריא זה כל מה שחשוב' בעייתית, כי מה קורה באמצע? נכון שיש אילוצים, אבל במקור לידה היא אירוע פיזיולוגי ולא פתולוגי. אלא שהמערכת הרפואית לא כל כך יודעת לנכוח וללוות יולדת".
ומה עם מצבי חירום?
"יש מצבים מסוכנים, אבל לרוב הם יכולים להימנע עם נוכחות מיילדת מנוסה".
דהאן: "מספיק שמישהו דיבר אל היולדת לא יפה והוציא אותה ממצב התודעה המיוחד שלה, וזה יכול לשבש את הלידה. אנחנו טוענות שיש קשר בין התופעות השליליות האלה ובין העובדה שלא רואים את האישה בזמן לידה ולא מתייחסים אליה כאל סובייקט, עם רצונות וצרכים משלו".
פרופ' כהן־שבוט: "'אלימות מיילדותית' היא מבנית ולא התנהגותית. המערכת הרפואית לא כל כך יודעת ללוות יולדת"
באמריקה הלטינית, מסבירה כהן־שבוט, מדברים על "אלימות מיילדותית" כבר 30 שנה. פה הנושא היה בחיתוליו ב־2015 כשכתבה עליו מאמר חלוצי בפילוסופיה. "הוא הפך למחקר קאנוני בעולם ומשם די התפוצצתי עם התופעה הזאת - כתבתי עליה הרבה, כולל על כך שהיא עברה נרמול ולכן קשה לנו לזהות אותה", היא מסבירה. לפני כשנתיים פגשה את דהאן והמאמר המשותף הראשון שלהן פורסם באוגוסט האחרון בכתב העת Mind, Culture and Activity. מטרתו היא לגייס את אנשי הרפואה דרך דיבור בגובה העיניים והכרה בבעייתיות שבשטח. בספטמבר האחרון הרצו השתיים בכנס בינלאומי באוניברסיטת חיפה תחת הכותרת "לידה: פרספקטיבה הומנית".
איך אתן משתפות פעולה?
כהן־שבוט: "אורלי עוסקת פחות באלמנטים הפוליטיים והפמיניסטיים ויותר במדעיים, אבל בסופו של דבר יש לזה משמעות פוליטית. היא אומרת שצריך לתת לנשים ללדת כפי שהן רוצות כי הן יודעות מה לעשות, ואני אומרת שיש סיבה שבגללה לא נותנים להן לעשות את זה. יש פה מערכת שלמה שלא מסוגלת לשחרר את השליטה".
הטענה על "אלימות מיילדותית" מצריכה אומץ כי יש בה משהו שעשוי לקומם עלייך הרבה גזרות וקהלים.
"יש יותר מודעות מלפני עשור, אבל משיחות אקראיות אני יודעת שרוב הנשים יגידו 'מה פתאום אלימות? הרופאים יודעים מה לעשות' ושאנחנו משוגעות שמסכנות את התינוקות שלנו. אבל התופעה הזאת היא לא המצאה של פמיניסטיות משוגעות. האו"ם וארגון הבריאות העולמי הכירו בה כאקט מסוכן שדורש טיפול. לרוב אני לא מדברת על זה עם צוותים רפואיים בגלל תגובות מתנשאות, אבל אני יודעת שלמצוא בני ברית ביניהם - זאת הדרך".
אתן אופטימיות?
כהן־שבוט: "אני לא יודעת, אני חושבת שהדברים יתקדמו לאט תוך כדי הרבה התנגדויות. המאבק לא קל, אבל תופעות כלל עולמיות כמו Me Too עוזרות לתת תהודה וכוח לדברים כאלה".
דהאן: "אני באה מהמקום האופטימי. יש שיתוף פעולה מחקרי טרי ביני ובין מחלקת היולדות בבית החולים זיו, בנושא מצבי תודעה מיוחדים בלידה, ויש שיח בינלאומי רלוונטי. זה חשוב, כי אנחנו לא יולדות רק עם הרחם, אלא עם כל הגוף והנפש".
הפתרון: שיח אובייקטיבי ולא שיפוטי
ד"ר מתן אלעמי סוזין, מומחה ברפואת נשים ואנדוקרינולוגיה, מנהל היחידה לרפואת האם והעובר במרכז הרפואי לניאדו ויו"ר החברה הישראלית לגינקולוגיה של ילדות ומתבגרות: "אני חבר בעמותה לזכויות נשים בלידה ועוסק הרבה שנים בנושא, הוא בדמי. התופעה של אלימות מיילדותית אכן קיימת והמון נשים עוברות בלידה התערבויות רפואיות כדי למנוע סיבוך נדיר. השאלה היא עד כמה המצב הזה פתיר, כי בתי החולים חוששים מאוד מהמציאות המשפטית ויש אלמנטים כלכליים משמעותיים. אם קורה משהו לתינוק או לאמא, מי שישלם הוא בית החולים - ואלו עלולות להיות תביעות של מיליוני שקלים.
"מעבר לעניין הכלכלי, ההתמחות הזאת באופן ספציפי היא רגשית מאוד. כשקורה משהו לתינוק או לאישה, זו טרגדיה שאנחנו נושאים איתנו. לכן, השיח שמתייחס לסיבוכים פוטנציאליים וניהול הסיכונים של בית החולים שונה בלידות מאשר במחלקות אחרות. אבל ההבדל בין חרדות של הצוות ובין לדבר לאישה בצורה לא מכבדת - הוא של שמיים וארץ. אין שום הצדקה לכך. יש יולדות שלא תמיד אבין את הבחירות שלהן, אבל אני צריך לזכור שזה היריון שלהן. גם אם לא יסכימו איתי - אני לא צריך לקחת את זה אישית. אני חושב שהפתרון הוא שיח אובייקטיבי ולא שיפוטי עם היולדת. הרופא צריך לפרוש את הנתונים והמספרים לאשורם ובלי דרמה, כדי שהיולדת תבין מה הסיכונים ותוכל להחליט בעצמה אם הם מקובלים עליה. זה אינדיבידואלי. גם ניתוח קיסרי יכול להיות חוויה חיובית.
"אנחנו גם יודעים שתנאים של שקט, אינטימיות ורוגע חשובים כדי לקדם לידה פיזיולוגית. המודל היום בבתי החולים בישראל תעשייתי מאוד ויש מקומות שבהם אפשר אחרת. אני גר בירושלים אבל בוחר לעבוד בלניאדו, כי אני חושב שזה בית החולים שהכי מכבד נשים בסיטואציות האלה. זה לא אומר שלא עושים זירוזים, למשל, אבל לא נתקוף אישה, אלא נסביר לה, גם בסיטואציה של לידה ובסיטואציות דחופות, כשצריך לקבל החלטות במהירות של דקות. רוב הנשים שיסבירו להן בצורה עניינית את המצב, יבינו וסביר שגם יסכימו להמלצת הרופא. מניסיוני, עם שיח כזה לא מגיעים למקומות קשים".
מה לגבי הטענה של ד"ר דהאן שמדובר בין השאר בעניין תקציבי? שאם הייתה מיילדת לכל יולדת, הלידות היו עוברות בצורה חלקה יותר?
"התקנים בבתי החולים הם לא החלטה שלנו, אלא ברמת משרד הבריאות. זה כמו שתשאלי למה תורנות נמשכת 26 שעות. היינו שמחים להקצאה של מיילדת לכל יולדת ואני תומך במאבק של ארגון המיילדות. העובדה שאין מיילדת לכל יולדת פוגעת בלידות ולכל אישה מגיע ליווי רציף. בישראל אחוז הלידות עצום, והרפואה המיילדותית יכולה וצריכה להיראות אחרת. רבים מאיתנו נמצאים במערכת ופועלים יום־יום כדי ליצור חוויות אחרות לנשים".
