"אני גרה בקריית־שמונה מאז נולדתי, לפני 63 שנה, מעולם לא היה מפחיד כמו עכשיו", אומרת אסתר בוזורגי, נשואה ואם לחמישה, שהתפנתה מביתה בעיר ב־20 באוקטובר. "הייתה תקופה שבה היינו חוטפים 40 קטיושות ביום, זה לא חדש לי, אבל עכשיו ממש מפחיד, כי מפגיזים לכל הכיוונים".
ביום שבו נשלחו הודעות הפינוי לתושבי העיר, אסתר ובעלה רפאל לא קיבלו עדכון, מתי ולאן יפנו אותם. "אמרתי לבעלי, 'אנחנו לא נשארים פה, בוא ניסע, ואם לא נמצא מקום לינה או בית מלון, נלך לישון על חוף הים'. בסוף מצאנו מקום במלון בטבריה".
כשארזת, לכמה זמן חשבת שתיעדרי מהבית?
"אמרתי לעצמי - שבועיים־שלושה, לא תיארתי לעצמי שנהיה פה חודשיים, וזה עוד עלול להימשך. לקחתי מזוודה וכמה שקיות. בעלי עדיין עובד בקריית־שמונה, הוא חייב לנסוע לשם. הוא יוצא בחמש בבוקר וחוזר בערב, אז בכל פעם שאני צריכה משהו, הוא מביא מהבית".
איך זה לחיות בבית מלון?
"קשה לי מאוד. זה לא יכול להיות הבית שלי. אני לא יכולה להיפגש עם הילדים והנכדים. אני רגילה שהם באים אליי, עברנו לפני חצי שנה לבית קרקע, הם באים בשבתות בכיף ואני מתגעגעת לזה. אני רגילה לבשל דגים וחלות, וכאן בחדר אין אפשרות לבשל. יש פה נשים שבאמת קנו כיריים קטנות, אבל החדר שלי ממש קטנטן, יש מקום רק לקומקום וזהו".
את מחכה לשוב הביתה?
"מאוד. אם יגידו לי עכשיו לחזור, אני חוזרת".
את לא פוחדת?
"את הקטיושות כבר ספגתי במשך כל הילדות שלי, הפחד באמת הוא ממחבלים. אם נראה שרגוע, אנחנו נחזור. לא הייתי חודשיים בבית, בעלי עושה שם הכול, מנקה אם צריך, מביא מה שחסר, ומה שאין אני קונה פה בטבריה. בקריית שמונה אנחנו גרים לבד ויש לנו שגרה. אני קמה, מנקה, מבשלת, עושה כביסות, הילדים באים, אוכלים איתי צהריים, עושים איתנו שבתות. פה אין את זה. אני לא נותנת למנקה להיכנס לחדר, אני מנקה לבד, מחליפה מצעים, הכול בשביל להעסיק את עצמי. אבל כל היום אני לבד במלון".
אז איך באמת את מעבירה את הזמן?
"הכרתי בנות מאוד נחמדות, אנחנו יושבות בלובי, יש פעילויות למבוגרים בערב. ובכל זאת, זה לא זה".
"אצלנו זה ישירות, כשיש אזעקה צריך כבר להיות במקלט"
"התחתנתי בחודש יוני האחרון ויצא שירח הדבש של אבי ושלי נערך כרגע במלון המפונים 'המלך שלמה' בטבריה", מספרת הדר בוזורגי־אלמקייס (32), שפונתה מביתה שבקריית־שמונה ב־20 לאוקטובר. "הכול מרגיש כמו באיזה סרט אימה, אף אחד לא צפה את זה. התמונות לא יוצאות לי מהראש. אני מנסה לחשוב בפרופורציה, כי אני שומעת על מקרים וסיפורים ורואה דברים בחדשות, אבל גם המצב שלנו לא קל, כי אין לנו צפי מתי נחזור הביתה".
קרה כבר פעם שהתפניתם מהבית בגלל המצב הביטחוני?
"כן, ב־2006, לפני הרבה זמן. עכשיו זה שונה מאוד, אני בסטטוס אחר וגם האסון שקרה הוא משהו שהוא לא מהעולם הזה".
כמה זמן הכנה קיבלתם?
"הפינוי היה בשישי, שלחו הודעות ערב קודם, כדי שכל תושב יעודכן לאן ומתי הוא מתפנה. אלינו לא הגיעה ההודעה. בסוף התקשרו אליי מ'ורדינון', מקום העבודה שלי, אמרו ששמעו מה קורה בקריית־שמונה ולא רצו שנישאר שם. הם באמת דאגו לנו ואמרו לי, 'תארזו, את והמשפחה שלך, ותרדו לטבריה. אנחנו נשלם הכול לסופ"ש, עד שתקבלו הודעה לפינוי'. אחרי הסופ"ש קיבלנו הודעה רשמית והמשכנו את השהות, ומאז אנחנו פה".
היה לכן חשש לגור בקריית־שמונה לפני כן?
"חיינו את זה שנים, אבל מ־7 באוקטובר הדברים השתנו. אני לא מפחדת מבומים ומאזעקות, הפחד הוא מחדירת מחבלים".
מה ארזת?
"מזוודה אחת וברגע האחרון אמרתי לעצמי, 'אני אקח איתי את הדברים של העסק שלי, כדי שאוכל לעשות ציפורניים וקצת לפנק בנות'. הכול נעשה בחדר שלי, עם בעלי ושני כלבים. לעבודה לא חזרתי עדיין, כי החנות סגורה, אז הוּצאתי לחל"ת. אני מנסה להפעיל את העסק האישי שלי, כדי שתהיה לי הכנסה בינתיים".
איך ההרגשה לגור במלון במשך כל כך הרבה זמן?
"קשה מאוד. אין שגרה, את קמה בבוקר, ונכון שיש ארוחות בוקר, צהריים וערב במלון והכול מסודר, אבל את לא בבית שלך. את בחדר קטן והכול בתוכו: העסק, המשפחה, הכלבים. לא אכלתי את האוכל שלי כבר חודשיים, ואני אוהבת לבשל. ואין צפי. האי־ודאות הזאת, זה מה שקשה".
את מחכה לשוב הביתה?
"זה קשה מאוד. נסעתי בשבת שעברה להביא בגדים וציוד, כי נעשה קריר, הגעתי לשם וזה כמו עיר רפאים. רעשים של בומים, אי־אפשר לחיות ככה. אין לנו ממ"ד בבית וזו בעיה לרוץ למקלט, אין לנו מספיק זמן. אצלנו זה ישירות, כשיש אזעקה צריך כבר להיות במקלט".
