אמצע חודש מרץ האחרון הוזמנה מאפרת־העל חן אלקבץ למשימה מיוחדת: לאפר את נטע אלחמיסטר לקמפיין חברת האיפור שלה שצולם בעיר אילת. "כולנו מפרגנות אחת לשנייה ומתייחסות באופן מקצועי לעבודה שלנו", היא מסבירה בחיוך איך לקחה חלק בצילומי קמפיין למותג שעשוי להתחרות בה.
מה שלא ידעו הנוכחים על סט הצילום הוא שאלקבץ סובלת כבר תקופה ארוכה משיעול טורדני ומחוסר אנרגיה, עברה ניתוח בסינוסים וטופלה בסטרואידים ובאנטיביוטיקה ללא שיפור. "כל תקופת הקורונה השתעלתי והרגשתי לא כל כך טוב, אבל התנהלתי רגיל, עשיתי שערים, הפקות, איפרתי את לירון ויצמן ל'האח הגדול'. הרופאים חשבו שיש לי סינוסיטיס. היה יום אחד לפני שנתיים שקמתי בבוקר וראיתי שהעין שלי נסגרה. לא עשיתי עניין. הייתי בטירוף. קיבלתי סטרואידים וזה עבר.
עד מרץ האחרון, אז הגוף שלך עצר בחריקת בלמים.
"באותו בוקר הגעתי לרופא ואמרתי לו שאני טסה בערב לצילומים באילת עם נטע, אבל שיש משהו מוזר בקול שלי", היא נזכרת. "אמרתי לו 'הוא נחלש מאוד וכמעט שאין לי קול'. הרופא נתן לי שוב סטרואידים, אמר לי, 'סעי בשלום, יהיה בסדר, תחזרי ונטפל בך'".
איך זה נגמר?
"עליתי על המטוס ועשיתי את העבודה בקמפיין האיפור של נטע הכי טוב שיכולתי. באילת כבר הרגשתי ממש לא טוב. הייתי עם אסיסטנטית, איפרתי והלכתי לשכב לנוח בקרוואן בכל פעם שיכולתי. הרגשתי קוצר נשימה מטורף, קושי לאכול, התקשיתי לדבר, וכשדיברתי, הדיבור נשמע מוזר. מרגע לרגע המצב החמיר. הקדמתי את הטיסה בשלוש שעות. בשש בערב כבר הייתי בתל־אביב. בן הזוג שלי חיכה לי בשדה התעופה ונסענו מיד לבית החולים. הם לא ידעו להסביר מה יש לי ושוחררתי הביתה. יומיים אחר כך לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, ממש התעלפתי. הגעתי לאיכילוב ושם קרסתי לגמרי".
מכיכר המדינה לאיכילוב
הלקוחות והעוקבות של חן אלקבץ (39), שהיא גם משפיענית רשת ומנטורית של מאפרות צעירות, לא ידעו לאן היא נעלמה. חודש קודם הגשימה לעצמה חלום ופתחה חנות של המותג שלה, הכולל מברשות ומוצרי איפור, ביעד אסטרטגי במיוחד - כיכר המדינה. "התרגשתי בטירוף לקראת ההתחלה החדשה", היא נזכרת, "את כל החלומות שלי תמיד השגתי בעבודה קשה ובעשר אצבעות".
בחודש מרץ, כשהגיעה לבית החולים איכילוב במצב רע מאוד, היא אושפזה במחלקה הנוירולוגית והועברה תוך יומיים למחלקת טיפול נמרץ. תוך שעות ספורות עלו הרופאים על ממצא שפיר בבלוטת התימוס, בלוטה שממוקמת מאחורי עצם החזה, פעילה בגוף עד גיל 14 ומעוררת ייצור תאים למערכת החיסון.
"כל תקופת הקורונה השתעלתי והרגשתי לא כל כך טוב. בוקר אחד כשקמתי וראיתי שהעין שלי נסגרה. לא עשיתי עניין. קיבלתי סטרואידים וזה עבר"
"בעצם כל התקופה הסתובבתי עם גידול שפיר, שעורר לבסוף בגוף מחלה אוטואימונית שגורמת לקוצר נשימה ולרפיון שרירים. אני, שמרימה 100 ק"ג לפחות בכל אימון ומכורה לאימוני כוח, אוכלת בריא ושומרת על עצמי, לא יכולתי לתפקד פיזית. הייתי בהלם לשמוע את הדברים האלה. כל הרופאים עטו עליי בפאניקה. פרופסור בכיר קרא לאחותי ולבן הזוג שלי ואמר להם 'המצב שלה מאוד לא טוב, היא תצטרך להיות פה לפחות חודש, אנחנו חייבים להציל אותה'. בשלב הזה סבלתי כל כך שרציתי שמישהו יעזור לי. הייתי במקום הכי שחור שיש וראיתי את החיים מהמקום הכי נמוך".
במשך כשבוע היא הייתה מורדמת ומונשמת, מחוברת למכשיר פלזמה שהחליף את הדם בגופה, במטרה לסלק את הנוגדנים שתקפו את גופה וגרמו למחלה האוטואימונית. גם לאחר שיצאה מההרדמה בהדרגה, נותרה מחוברת למכונת הנשמה עם צינור בתוך גרונה שממנו נותר סימן זעיר.
"כבר הייתי בהכרה מלאה, עם משככי כאבים, צינור במרכז הגרון, והיה לי קושי גדול לחוות את זה. לא דיברתי מילה כשלושה חודשים, לא הלכתי כחודשיים וחצי. קילחו אותי במיטה עם גיגית וכוס ובמקרה הטוב בעזרת כיסא גלגלים במקלחת, כשכבר הצלחתי לזוז קצת אחרי חודש וחצי. לא היה יום אחד כשהייתי בהכרה שוויתרתי על מקלחת, גם ברגעים הכי קשים. הייתי ישנה כל לילה מלאה בצינורות, עם יד מלאה בעירויים ועם כדורי שינה ומשככים, רק כדי לעבור את הלילה. להסתובב במיטה הייתה משימה לא פשוטה. היו גם לילות קשים שלא ישנתי רגע. הדבר הכי קשה שחוויתי שם היה כשנאלצתי לצום כשבוע כי הייתה לי בעיית שאיפה של מזון לריאות, שיכולה לגרום לחנק ולדלקת ריאות. שם כבר נשברתי לחלוטין והפכתי לשבר כלי. נכנסתי לדיכאון עמוק ורק התפללתי שזה ייגמר. חיברו לי צינור כדי לאכול ולא לרדת עוד במשקל ועדיין לא נשמתי, לא דיברתי מילה ולא הלכתי. הייתי במקום הכי קשוח שיש. כל יום היה כמו מסע בלהות".
"הדבר הכי קשה שחוויתי היה כשנאלצתי לצום כשבוע כי הייתה לי בעיית שאיפה של מזון לריאות, שיכולה לגרום לחנק. שם כבר נשברתי לחלוטין והפכתי לשבר כלי. נכנסתי לדיכאון עמוק ורק התפללתי שזה ייגמר"
הטלפון שלך המשיך לצלצל כרגיל.
"קיבלתי אינספור הודעות לאן נעלמתי והמון דאגה ואהבה מהסביבה. הופתעתי מהאכפתיות למצבי. המון אנשים רצו לעזור. רק אחרי חודש וחצי כתבתי באינסטגרם שאני באיכילוב ועוברת תקופה לא קלה, כי הסיפור שלי הסתבך מרגע לרגע. אפילו הרופאים לא חשבו שאשהה בבית החולים תקופה כל כך ארוכה".
איך חזרת לעצמך?
"אחרי כחודש באשפוז הכניסו אותי לניתוח להוצאת הגידול השפיר. נאמר לי שברגע שהוא יוצא, הכל ייפתר. הרופא הסביר לי שייאלץ להוציא את הגידול מהחזה, אמר שתהיה לי צלקת ושאל אם אני מסכימה לכך. ברגע שהבנתי שזה מה שיציל את חיי, שום צלקת לא הייתה בכלל שיקול. אחרי הניתוח הייתי מחוברת לצינורות שניקזו את האוויר מהריאות במשך שלושה שבועות. במקביל האיצו בי האחיות והרופאים שהגיע הזמן לנסות להיפטר מהמנשם (צינור, "טובוס" בשפה המקצועית). זה קושי מטורף שרק אדם מונשם יכול להבין, ויש מחלקות שלמות בשיקום מונשמים, של אנשים שממש נלחמים לצאת מזה. כל יום הורדתי קצת את המנשם עד למצב שיכולתי לנשום בלעדיו. היום הראשון היה בבוקר ל"ג בעומר, אחרי כחודשיים של אשפוז. התפללתי לאלוהים: 'בבקשה תעזור לי להיגמל ולחזור לנשום, לעבור ממנשם למסכת חמצן'. כנראה שמעו שם למעלה את התפילות שלי. באותו היום נשמתי לבד במשך כמה שעות כחלק מהגמילה, ואז הגיעה אחת האחיות למשמרת הלילה, ואמרה לי, 'אם היית בלי מנשם במשך שמונה שעות רצופות, היום תישני בלעדיו. את מסוגלת'. לי זה נראה כמו משהו בלתי אפשרי. פחדתי מאוד. היא אמרה לי, 'אל תדאגי אני כאן לידך, שומרת עלייך. אם לא תנשמי, המכשירים כאן יצפצפו ואני מיד מגיעה אלייך. נסי להירדם'. ובאמת באותו לילה ישנתי לילה שלם ומשם כבר החל מסע הגמילה שלי לבד".
"יש לי שתי אחיות מלאכיות. הן השתדלו לא לדבר איתי בכלל על העסק בכל תקופת האשפוז, הן אמרו לי, 'את עכשיו עסוקה בבריאות שלך'"
בעצם לא דיברת כמעט במשך שלושה חודשים בגלל הצינור בגרון.
"אני זוכרת רגע אחד אחרי כחודשיים בטיפול נמרץ. אחותי ספיר שאלה את הרופאים מתי אחזור לדבר, ועניתי בכתיבה על הלוח שלי: 'אני רוצה קודם לחזור לנשום'. הדיבור כבר נראה לי שולי מרוב טירוף המערכות, כך שאפילו לא קלטתי שאני בעצם כותבת ולא מדברת מילה".
מתי התחלת ללכת שוב בכוחות עצמך?
"אני זוכרת את הרגע הזה אחרי חודשיים במיטה, כשהצלחתי לראשונה להקים את עצמי בכוח בוקר אחד לצחצח שיניים. זה היה אות ניצחון בשבילי. כל התקדמות קטנטנה ריגשה אותי. כבר התרגלתי לצחצח שיניים במיטה בעזרת האחות ולהתפלל כל בוקר להתקדמות מזערית, ואחרי הבוקר ההוא התחזקתי".
בשנים האחרונות עברה אלקבץ את מה שאנשים עוברים בחיים שלמים: היא הקימה מותג איפור מצליח, גידלה שני ילדים (רום בן עשר וחצי ומילה בת שבע וחצי), התגרשה בשנת 2018 ממי שהיה החבר הראשון שלה ואבי ילדיה, מצאה זוגיות חדשה (עם חביב אוזנה, בעל סטודיו לאימונים אישיים), פתחה חנות איפור בשוק הפשפשים ביפו, איפרה את כל המפורסמות של המדינה, ועשתה את הכל בעצמה.
2 צפייה בגלריה
כולן עברו תחת ידיה. מימין למעלה: לירון ויצמן, מורן אטיאס, אגם בוחבוט, איילת זורר, ריטה, סנדי בר, רותם סלע, יעל בר זוהר
(צילום: יניב אדרי, אלכס ליפקין, שי פרנקו, ענת מוסברג, לנס הפקות, אביב חופי, טל עבודי)
אלקבץ נולדה וגדלה בשכונת יפו ג', למדה במגמת תקשורת בתיכון עירוני ז' בתל־אביב, הייתה פקידת לשכה של האלוף גיורא איילנד, ראש אגף תכנון. היא האמצעית מבין שלוש בנות - אחותה שני היא עורכת דין בעלת משרד עצמאי והצעירה ספיר היא קוסמטיקאית פרא־רפואית עם קליניקה מצליחה ביפו העתיקה, באחד ממלונות הבוטיק של העיר. "אמא שלי היא ההשראה שלנו, וכל ילדותנו דחפה אותנו להיות הכי טובות ומוצלחות ולשאוף למצוינות. גרנו בשכונה לא טובה, וכל אחת מצליחה היום בתחומה. תמיד היה חשוב לנו הבית, להקים משפחה ולהיות אמהות טובות, ולא רק לחשוב על הקריירה".
את עולם האיפור גילתה כשיצאה לעבוד בגיל 15 בחופשת הקיץ ב"מולה סנטר" כדיילת יופי, ראתה את המאפרים בפעולה ולמדה מהתבוננות, רכשה איפור והחלה לאפר חברות. אחרי הצבא למדה אצל מאפר ידוע ונסעה להשתלמויות בחו"ל. "התחלתי לחקור את האיפור, הייתי במסע להבין איך אני הייתי רוצה שיאפרו אותי, יצאתי להשתלמויות כדי לראות סגנונות ולרכוש לעצמי את הזהות שלי כמאפרת ולא לאפר כמו מישהו שאני רואה. טסתי ללונדון ופתחתי מגזינים, הרי לפני 18 שנה לא היה אינסטגרם, וצפיתי במאחורי הקלעים של ערוץ האופנה. אחרי הצבא עבדתי ב'ה.שטרן' ואמרתי לבוסית שלי, 'אני פה באופן זמני'. כעבור חצי שנה התפטרתי, ואחרי שבוע הגעתי לאותו סניף כבר על תקן המאפרת, כדי לאפר את יעל גולדמן, גל גדות ומלכות יופי אחרות לקמפיין שהצטלם שם".
"אמא שלי היא ההשראה שלנו, וכל ילדותנו דחפה אותנו להיות הכי טובות ומוצלחות ולשאוף למצוינות. גרנו בשכונה לא טובה, וכל אחת מצליחה היום בתחומה"
בגיל 20, כשהיא כבר מאפרת שעובדת בלי סוף, ראה אלבר אלבז ז"ל את תיק העבודות ששלחה אליו, והציע לה להגיע לעבוד בפריז. "החלטתי להירשם ללמודים בסורבון כדי לקבל ויזת עבודה, אבל בסוף קיבלתי רגליים קרות, לא רציתי להתרחק מהבית. הדברים התמסמסו, אבל תמיד אזכור את הפוש הזה שקיבלתי ונתן לי את הדחף להיכנס עוד יותר לעולם האופנה".
עם הזמן הפכה אלקבץ למאפרת של שרה נתניהו ועשתה זאת במשך שמונה שנים, ואף הוזמנה לאפר את מריה קארי בביקורה בישראל. היא איפרה מנחות טלוויזיה כמו לירון ויצמן ומיה דגן, את הכלות שי־לי שינדלר, דורין אטיאס, יעל פוליאקוב, לירז דרור, סתיו תמרי וקים אדרי (רשימה חלקית) בחתונותיהן וגם איפרה באינספור קמפיינים.
"עד היום העוקבות שלי לא יודעות באמת מה התרחש באותם ימים אצלי. אנשים לא הבינו לאן נעלמתי פתאום. גם לא ידעתי איך לשתף כי בעצמי לא הבנתי לאן זה הולך"
בגיל 27 התחתנה, ואחרי שנולדו שני ילדיה, הקימה מותג איפור הנושא את שמה וכולל היום מברשות איפור שנחשבות לטובות בתחומן, וגם סדרת איפור שנחתה בארץ בספטמבר 2019, רגע לפני הקורונה, וכוללת שימר מינרלי, ליפסטיקים, גלוס וסומק בקרם. בדרך ארצה יש גם חמש מברשות עיניים וקולקציית ליפסטיקים חדשה. "לקוחות שאלו 'למה את לא עושה ליפסטיקים, כדי שנוכל לקנות ממך?'", היא משחזרת. "לאט־לאט התכוננתי נפשית לתת את הידע שלי ולהקים מותג. אחרי הלידה של מילה טסתי לאיטליה לחפש מפעל, הגעתי למקום שמייצר למותגי־העל הגדולים בעולם. הם אמרו לי שהם לא מייצרים למאפרים. הייתי עקשנית ושכנעתי אותם. הם ייצרו לי גם את מברשת הסומק, שהפיתוח שלה לקח שנה. הייתי בטירוף לקבל רישיונות למוצרים, הכל לבד".
היו קשיים בדרך?
"בתערוכה באיטליה פגש אותי מנכ"ל גדול שאמר, 'לא כדאי לך, קשה בארץ למכור איפור', אבל לא הקשבתי לאף אחד, הלכתי אחרי הלב שלי. והיו קשיים. למשל, ביקשתי ליפסטיקים בגוון זהב, כמו הגוון של ידית המברשת. המפעל בטעות הזמין לי עשרת אלפים יחידות בגוון אחר. חשכו עיניי. אמרתי לו, 'אין סיכוי שאני אקח את זה'. הוא אמר, 'את מוכנה לחכות עוד חצי שנה?' אמרתי כן, כי לא הייתי מוכנה לוותר על שום פרט בייצור המותג. מה שלא היה מושלם, היה עף. לא התפשרתי, מהקופסאות ועד הסרט של השקית".
"אחרי הלידה של מילה טסתי לאיטליה למקום שמייצר למותגי־העל הגדולים בעולם. הם אמרו לי שהם לא מייצרים למאפרים. הייתי עקשנית ושכנעתי אותם"
לפני הקורונה קיבלה אלקבץ הצעות להציג את מוצריה מול רשתות כמו ספורה, מייסיס וסלפרידג'ס שהתעניינו באפשרות למכור אותה, אבל זה ייאלץ לחכות: "התחילה הקורונה והדברים נהיו קשים יותר, אבל זה בסדר, הקורונה נתנה לי הזדמנות להתמקד ולהבין רגע לאן אני רצה. קיבלתי הצעות מטורפות, אבל כנראה הייתי צריכה להתמקד קודם בקהל שלי בארץ. היום אני כבר חושבת אחרת על דברים, לעשות אותם לאט יותר".
איך שרדת את הקורונה בלי חתונות ואירועים, מקור פרנסה עיקרי?
"לפני הקורונה כל הזמן הייתי חייבת לייצר לעצמי עניין. כשהעובדת שלי נאלצה לצאת לחל"ת, לא ידעתי איך להדליק את האור והמזגן בסטודיו. הצבתי מולי מצלמה והתחלתי להתאפר. כל כמה ימים העליתי סטורי איך אני מתאפרת לבד, נתתי טיפים איך נכון למרוח מסקרה. זה עשה טוב לעוקבות שלי והרים את המכירות ואת המותג שנמכר היטב באתר האונליין".
"קיבלתי מתנה"
אלקבץ השתחררה לפני כחודשיים מבית החולים, חזרה לעבוד ונראית היום נפלא. היא מתחזקת באימוני כוח, עובדת על פיתוח מוצרים חדשים ופצחה במסע להעלות במשקל, לאחר שהשילה 12 ק"ג במהלך שלושת חודשי האשפוז. "כשחזרתי הביתה עשיתי ממש מסע השמנה הכי כיפי שיש, אכלתי בורקסים, טוסטים משמינים, לכל דבר הוספתי חמאה, פינקתי את עצמי בכל הדברים שמעולם לא אפשרתי לעצמי, והעליתי את הכל", היא מחייכת. את החנות בכיכר המדינה נאלצה לסגור וחזרה לבוטיק ביפו, שמשמש אותה בחמש השנים האחרונות. "לכל דבר יש את הזמן שלו ואני לא מצטערת על כלום", היא אומרת. "במשך 89 ימים הייתי מאושפזת בבית החולים במסע מטורף להציל את החיים שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שלא שלטתי בכלל בסיטואציה, פעם ראשונה שהבנתי שזה לא בידיים שלי".
"חביב, בן זוגי, ממש החזיר לי את הכוחות, בהדרגה ובעדינות רבה, כדי שאבנה את השרירים מחדש בלי להעמיס על הגוף לאחר הטראומה הקשה שחווה"
מי סייע לך לתחזק את הבית ואת העסק בכל התקופה?
"בעלי לשעבר לקח אליו את הילדים, ויש לי שתי אחיות מלאכיות. שני, עורכת הדין, הייתה על הצד הביורוקרטי. היא טיפלה בחנות החדשה ובסגירה שלה וגם בכל העניינים הביורוקרטיים בבית החולים. מזל שהיה לי אותה. ספיר לקחה את המושכות לידיים בעסק. הוציאה משלוחים ועזרה לי. הן השתדלו לא לדבר איתי בכלל על העסק בכל תקופת האשפוז, הן אמרו לי, 'את עכשיו עסוקה בבריאות שלך'. הוריי היו לצידי. בן זוגי בישל לי מטעמים רק כדי לראות אותי טועמת משהו. הביקורים של ילדיי חיזקו אותי. עד היום העוקבות שלי לא יודעות באמת מה התרחש באותם ימים אצלי. אנשים לא הבינו לאן נעלמתי פתאום. גם לא ידעתי איך לשתף כי בעצמי לא הבנתי לאן זה הולך. בימים שבהם הרגשתי טוב התאפרתי מעט בשכיבה בתוך המיטה והתכתבתי עם הגרפיקאיות של האתר שלי, הדר ומיכל, שהתנדבו לעזור במה שאפשר. כשחזרתי לדבר התראיינתי גם ל'לאשה' לכתבה בנושא טרנדים לאיפור כלות ואפילו לא סיפרתי שאני בטיפול נמרץ. שמחתי להרגיש שאני עדיין מתפקדת במקומות מסוימים".
בן זוגך הוא מאמן הכושר של הכוכבות הכי גדולות בארץ. מתי הוא החזיר אותך למשקולות ולאימונים?
"חביב, בן זוגי, אימן אותי בחודש שחזרתי מבית החולים בבית בעזרת משקל גוף, גומיות ומשקוליות קטנות. הוא ממש החזיר לי את הכוחות, בהדרגה ובעדינות רבה, כדי שאבנה את השרירים מחדש בלי להעמיס על הגוף לאחר הטראומה הקשה שחווה. אני מתאמנת איתו מדי פעם כשמתאפשר לנו וגם לבד. אין לאן למהר יותר. סנטימטר לכאן או לשם בג'ינס כבר לא משנה לי כלום. העיסוק שלי בחיים מגיל צעיר מאוד הוא בחיצוניות. שלושת החודשים בטיפול נמרץ הראו לי צד הפוך לחלוטין ונתנו לי פרופורציות. קיבלתי מתנה, להרגיש בגיל צעיר יחסית איך זה להיות בגיל מבוגר מאוד ומוגבל פיזית. לוקח לפעמים 80 שנה להבין ולהעריך את החיים".
