מעטים הם הסופרים שמסוגלים להניח את האגו בצד ולהקדיש את חייהם לכתיבת ביוגרפיות של אחרים. מעטים עוד יותר הם אלה שמסוגלים לחזור לאותה דמות פעמיים. כמעט 14 שנים אחרי שיצאה הביוגרפיה "נחמה - סיפור חייה של נחמה ליבוביץ", חוזרת הסופרת חיותה דויטש אל דמותה של ליבוביץ בספר "הרוח בכנפיה", הפעם כרומן לבני הנעורים. "לפני כשנה וחצי הוכרז שנחמה ליבוביץ, פרשנית ופרופ' למקרא, תהיה דמות השנה של החינוך הממלכתי־דתי. זו הפעם הראשונה שאישה ממלאת את המשבצת בפני עצמה ולא כ'אשת הרב'. אז פנה אליי דב איכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, והציע לי לכתוב עליה לנוער", מספרת דויטש. "בהתחלה התלבטתי, כי הרי כבר כתבתי ספר על נחמה, אבל השתכנעתי. לפני כשנה הוצאתי את 'אשת הרב, אשת הבישוף', רומן היסטורי שנכתב עם ההיסטוריון דוד יעקובסון, ומתרחש במקביל בהווה ובמאה ה־14 בספרד. זה נתן לי יכולת ורצון לכתוב רומנים היסטוריים, והבנתי שזה גם מה שאני צריכה לעשות עם נחמה: להפוך אותה לסיפור".
עוד בערוץ לאשה
הרומן של דויטש עם נחמה ליבוביץ (אחותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ) החל בילדותה. "נחמה 'עלתה' בכל שבוע על שולחן השבת שלנו. אני באה ממשפחה דתית, ובכל ערב שבת למדנו את פרשת השבוע: אבא היה מצטט שאלה, היינו מנהלים דיון ובודקים מה אומר רש"י ומה אומרת נחמה. מבחינת הילדה שהייתי, נחמה עומדת על אותו מדף עם רש"י, אבן עזרא וגדולי המפרשים של התנ"ך. ההורים שלי אהבו אותה וקראו את הגיליונות שלה בכל שבוע. כבר אז הבנתי שהיא 'סיפור'. בעולם הדתי השמרני, שאין בו הרבה נשים במקום בכיר, היא חריגה כאוטוריטה בתחום לימוד התנ"ך, והיא הגיעה לכל מקום, גם לישיבות. היא הייתה דמות נדירה בעוצמתה, במקום שהיא תפסה. בזמנו, כששאלו אותה אם היא פמיניסטית, היא ענתה 'מה פתאום?', כי היא לא הכירה את הפמיניזם הדתי, שנולד בשנות ה־90. אבל העשייה שלה הייתה פמיניסטית. היא גם לא היססה להתבטא בסוגיות כמו שכר נשים".
ותודה שגרמת לנו לחשוב
דויטש (62), אם לחמישה וסבתא לתשעה, היא סופרת ועורכת. את דרכה המקצועית החלה בעיתון הילדים "אותיות". "חלמתי לכתוב מגיל עשר, אבל לקח לי זמן להגיע לזה. הוריי וסבי היו מורים, ואהבתי ללמד וללמוד. התחתנתי וילדתי מוקדם יחסית - לכן מקצוע ההוראה היה נוח וטבעי לי. לימדתי בתיכון לבנות "חורב" בירושלים, ובאחת ההפסקות סיפרה לי קולגה ששיר שלה פורסם ב'אותיות', עיתון ילדים חדש לציבור הדתי־לאומי. ישר נדלקו לי כל הנורות. בידיים רועדות התקשרתי וקבעתי פגישה עם עורך העיתון, אורי אורבך ז"ל. באתי למערכת בדחילו ורחימו, הרגשתי שאני נכנסת לקודש הקודשים. אורי שאל מה אני רוצה לעשות, ואמרתי: 'לכתוב סיפורים'. הוא השיב: 'אוקיי, אבל אנחנו לא עיתון חרדי, אני לא רוצה סיפורים על איוון שהלך בשלג והכלב של הגוי שרדף אחריו, אני רוצה סיפורים עכשוויים'. כעבור שבועיים נחת אצלו הסיפור הראשון שלי, 'בית משותף', שיקוף של החיים שלי בבניין המעורב שבו גדלתי ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. בסיפור יש ויכוח בין חבורת הילדים הדתיים לחבורת החילונים. כשהוא התפרסם, בכיתי מהתרגשות. לאט־לאט בניתי את עצמי ככותבת. כשאורי עזב, במבי שלג הפכה לעורכת והציעה לי להיות סגניתה".
"ליבוביץ התחתנה עם דודה, אחיו הצעיר של אביה, למרות התנגדות הוריה שלא הגיעו לחתונה. הדוד הבין לאן הנפש שלה שייכת. נולדה ביניהם אהבה גדולה"
דויטש נענתה להצעה ועזבה את ההוראה. בהמשך עבדה בעיתון "נקודה", ערכה את מדור הספרות והתרבות ב"הצופה" וניהלה את מחלקת ההוצאה לאור בבית מורשה. ספרה הראשון, "פגישה בבקעת גינוסר" (1999), איגד סיפורי אגדה מעובדים בצורה עכשווית שפרסמה ב"אותיות". שנה מאוחר יותר, במקביל ללימודי קולנוע בבית הספר מעלה, הוציאה את הספר "נח בצ'יינהטאון, קין בקסנדו" שעסק בסוגיות דת ומוסר בקולנוע. בהמשך החלה לימודי דוקטורט בבר־אילן, בנושא אגדה תלמודית. לאחר מכן הגיעה הצעה מהרב חיים סבתו לכתוב את הביוגרפיה של נחמה ליבוביץ. "קפצתי למים", היא אומרת. "הרגשתי שיש לי יכולת מחקרית. ביקשתי סליחה מהמנחה שלי לדוקטורט, עזבתי את כל העבודות שלי, לקחתי חופש והתחלתי לנסוע בעקבות נחמה בכל הארץ. פגשתי תלמידים שלה ובני משפחה, קראתי כל דבר שהיא כתבה, הייתי בקשר עם הבת של אחיה, ישעיהו, שהייתה אחראית על העיזבון שלה. עבדתי על התחקיר ועל הכתיבה שנתיים. הספר היה חודשיים ברשימת רבי־המכר, וזו הייתה שמחה גדולה".
מה מושך אותך בדמותה של נחמה?
"בנחמה היה תמהיל מעניין של שמרנות, נועזות ופתיחות. היא עשתה את מה שהיא רצתה ולמדה את מה שהיא רצתה. היא נולדה בלטביה ב־1905, היגרה עם משפחתה לברלין אחרי המהפכה הקומוניסטית, והתפתחה כאישה משכילה, שומרת מצוות אך פתוחה לעולם. היא למדה במקביל באוניברסיטה ובבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, וב־1930 קיבלה תואר דוקטור במדעי הרוח והתחתנה עם דודה, אחיו הצעיר של אביה, למרות התנגדות הוריה שלא הגיעו לחתונה. ברומן אני כותבת על התפתחות סיפור האהבה שלהם. איך הדוד זיהה את היכולות שלה, הבין לאן הנפש שלה שייכת, תמך בה ונולדה ביניהם אהבה גדולה".
מה הפך אותה למפורסמת כל כך?
"אחרי שהיא עלתה לארץ היא קיבלה תפקיד חשוב בסמינר למורות וגננות, ופיתחה שם את השיטה שלה, שמבוססת על תיאוריות מודרניות ועל המשנה החינוכית של פסטלוצי. הגרעין המרכזי היה ללמד את התלמידים לחשוב, לאתגר אותם ולא לשעמם אותם בשינונים אינסופיים. ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה, המוני בני נוער פליטים מאירופה הגיעו לכאן בעליית הנוער, נוצר הצורך להקים להם מוסדות חינוך, ונחמה השתלבה כדמות מרכזית בהכשרת המורים. היא יצרה קורסים מזורזים למורות, וכשהן אמרו לה שהן מפחדות ללמד אחרי הכשרה קצרה כל כך, היא אמרה משהו ששינה את ההיסטוריה של לימוד התנ"ך בישראל ואת ההיסטוריה הפרטית שלה: 'אל תדאגו, אני אכתוב לכן כל שבוע, אשלח לכן שאלות על פרשת השבוע, אתן תענו לי, ואני אתקן את התשובות שלכן'. דמייני למה היא הכניסה את עצמה, ובהתנדבות. היא הבינה שזו שעה היסטורית והתגייסה.
"נחמה שלחה גיליונות לתשע מורות בקיבוצים, ולאט־לאט זה התפתח, והיא החלה לשלוח אותם לכל הארץ. זה היה מסקרן ומאתגר, לא למדו ככה לפני כן את פרשת השבוע. בזכות הגיליונות האלה הכירו את שמה בכל הארץ, והיא נסעה ללמד בכל מקום. יש תיאורים על איך שהיא נוסעת במוניות או באוטובוסים ובודקת לאור פנס את עשרות התשובות שנשלחו אליה, חינם אין כסף. היא רק ביקשה שישלחו לה בול. היא עשתה את זה במשך כ־30 שנה, עד שהייתה בת 70. ב־1956 קיבלה בזכות הגיליונות האלה את פרס ישראל לחינוך מבוגרים. היא קיבלה גם את פרס רוטנברג ופרס ביאליק. בארכיון שלה גיליתי מכתבים נפלאים ששלחו לה תלמידים: 'תודה על נקודות המחשבה, על איך שגרמת לנו לאהוב את התנ"ך ולחשוב'".
פרויקט בת מצווה
הביוגרפיה שכתבה דויטש על ליבוביץ פתחה בפניה דלתות. "הבנתי שמימשתי את החלום ושיש לי בית לכתוב בו", היא אומרת. הפיכתה למומחית לעניינה של ליבוביץ הביאה לפתחה גם לא מעט בנות מצווה. "בעולם הדתי המודרני מקובל שבשנה שקודמת לבת המצווה הילדה מקבלת על עצמה פרויקט, משהו שמקביל ללימוד העלייה לתורה של הבנים, כדי שתהיה לה דרשה. הילדה בוחרת נושא, לומדת אותו, לפעמים גם יש חוגים או קבוצות אמהות־בנות שלומדות יחד. לא מעט בנות בחרו את נחמה כמושא הפרויקט ובאו לדבר איתי. כמה אמהות אמרו לי שהיו רוצות שאכתוב עליה בצורה מותאמת לנוער".
"יש תיאורים על איך שליבוביץ נוסעת במוניות או באוטובוסים ובודקת לאור פנס את עשרות התשובות שנשלחו אליה, חינם אין כסף. היא רק ביקשה שישלחו לה בול"
במה הייתה שונה כתיבת הביוגרפיה מכתיבת רומן לבני נוער?
"זה היה אתגר מקצועי להפוך ספר עיון לפרוזה, חוויה מיוחדת שנהניתי ממנה - גם אם זה לא תמיד היה קל. המשימה שלי הייתה להראות את סיפור חייה של נחמה באירועים ובמעשים, ומובן שלקחתי חופש אמנותי מסוים בבואי לתאר את הדברים. אני מרגישה שהספר הוא שליחות ומקווה שבנות שיקראו אותו יראו בנחמה את מה שאני ראיתי: מודל של אישה אמיצה שהייתה מוכנה לשלם על החלומות שלה, להתאמץ ולהשקיע, לפעמים גם במחיר של ויכוחים, שילמדו ממנה לא לוותר על החלומות שלהן".
