אמא ובתה הפעוטה מתרחצות יחד באמבטיה ומצחצחות שיניים. כשמביטים בתמונה המתוקה הזאת, אי־אפשר להעלות על הדעת שאותה אמא סבלה מדיכאון אחרי לידה ושהצילום של חוויותיה עם בתה עזר לה להתמודד איתו.
השבוע (27 במרץ) תיפתח התערוכה של טלי רצקר, "שפת אם", בפסטיבל הצילום הבינלאומי של PHOTO IS:RAEL (ראו מסגרת). בשנתיים האחרונות רצקר תיעדה את עצמה ואת בתה אמה (ארבע וחצי) בפעילות השגרתית של חיי היומיום. באמצעות הצילום הצליחה לבחון מהצד את היחסים עם בתה, להכיר אותה טוב יותר ולקבל באהבה את השינוי בחייה.
עמותת PHOTO IS:RAEL פועלת מתוך אמונה שלכל אדם זכות להציג את עצמו, לשקף את עולמו לסביבה ולהתבטא. עשרות משתתפים מקהילות מוחלשות ברחבי הארץ לומדים בעזרתה את שפת הצילום ומתנסים בה כדי לתאר את חייהם. המשתתפים מציגים בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה־11, לצד צלמים מובילים מהארץ ומהעולם. האירוע יתקיים במרכז ענב לתרבות ובמתחם גן העיר בתל־אביב מ־27 במרץ עד 6 באפריל.
רצקר (35), גרושה, תושבת שוהם, עוסקת בצילום 15 שנה ובמקביל עובדת כאחות בקופת חולים. לעולם הצילום הגיעה בעקבות קשיים בילדותה: "כשהייתי בת 12 עליתי לישראל מאוקראינה והיו שנים לא פשוטות. הייתי ילדה רגישה. הילדים לעגו לעברית שלי. לא רציתי ללכת לבית הספר ופרשתי מהלימודים בכיתה ט'. לא הסתדרתי באף מסגרת. כשהייתי בת 20 אמא שלי צפתה בסרט על אישה שהצילום עזר לה להתמודד עם בעיות נפשיות, וקנתה לי מצלמה.
"עד אז לא היה לי קשר לאמנות, אבל מאותו הרגע לא הפסקתי לצלם. צילמתי כל מה שראיתי: אנשים, חפצים, טבע. תקשרתי עם העולם בעזרת המצלמה. למדתי צילום במשך שנתיים והקמתי סטודיו. צילמתי משפחות, בוקים של בת מצווה ואירועים והרגשתי שאני מגשימה חלום. היום אני מגדירה את עצמי כאמנית צילום - משתמשת בצילום ככלי אמנותי שעוזר לי לבטא את עצמי".
בגיל 27 הבינה רצקר שתתקשה להתפרנס רק מצילום והחלה ללמוד סיעוד: "אני אוהבת את העבודה שלי כאחות ואת המפגש עם הגיל השלישי. המטופלים נותנים לי כוח ותקווה", היא אומרת. בשנה השנייה ללימודים הכירה את זוהר – מי שיהפוך לבן זוגה ובהמשך לגרוש שלה: "הכרתי אותו בטינדר והתאהבנו. תוך שלושה חודשים עברנו לגור ביחד ואחרי שנה וחצי התחתנו ונכנסתי להיריון. מעולם לא אובחנתי בדיכאון אחרי לידה. הבנתי את זה רק בדיעבד. הרצון שלי להיות אמא היה יותר ביולוגי מאשר נפשי: הרגשתי שאני בשלה להיות אמא, אבל לא ממש הבנתי לאן אני נכנסת ומה מצפה לי.
"אחרי שאמה נולדה, חוויתי ירידה במצב הרוח, דכדוך. העדפתי להיות כמה שיותר מחוץ לבית, וחודשיים אחרי הלידה כבר חזרתי לעבודה. היה לי קשה שהחיים שלי השתנו ושהם שייכים עכשיו לבן אדם אחר. לא יכולתי לעסוק בפעילות גופנית שאהבתי כי הייתי צריכה להיות צמודה לאמה, ולא יכולתי לפנות זמן לאמנות. באותה תקופה למדתי צילום בבצלאל, ובזמן ששאר הסטודנטים היו נשארים במעבדות כדי לעבוד על הצילומים שלהם, אני נאלצתי לחזור הביתה לטפל בתינוקת. היה בי רצון לניתוק ולפרטיות. תמיד דאגתי שיהיה לה כל מה שהיא צריכה, אבל בתור אמא לא תפקדתי כמו שהיה מצופה ממני. הייתי מבולבלת מהתפקיד החדש שלי והתמודדתי עם פחד וחרדה מהאימהות".
"היה לי קשה שהחיים שלי השתנו ושהם שייכים עכשיו לבן אדם אחר"
איך זוהר התמודד עם המצב?
"הוא היה מעורב בטיפול באמה, אבל היה מעיר לי שאני לא נמצאת איתה כמו שאני צריכה. כשהייתה בת שנה נפרדנו ואחרי שנה התגרשנו. הרגשתי שאנחנו לא מתאימים. אנחנו מגדלים את אמה במשמורת משותפת. רק כשנשארתי איתה לבד ולא יכולתי להעביר אותה לידיים של מישהו אחר, התחילה האימהות האמיתית שלי".
לדבריה, כמו שהמצלמה עזרה לה להתמודד עם קשיי הקליטה בישראל, היא הקלה על קשיי האימהות: "באותה תקופה למדתי במרחב לצילום ואמנות של שגית זלוף נמיר. כשחזרתי הביתה מהעבודה, הבנתי שיש לי עוד שלוש שעות לתפקד כאמא וגיליתי שמה שהכי עוזר לי זה לצלם. העמדתי חצובה ועליה מצלמה והתחלתי לצלם את היומיום שלנו: אוכלות ארוחת ערב, משחקות ומתקלחות יחד. תוך כדי הצילום שיחקתי עם אמה והרגשתי שאני יותר מתחברת לאימהות שלי. התחלתי לראות את האישיות שלה ולהכיר אותה. במקביל התחלתי להכיר את עצמי בתור ילדה. זה עזר לי להיות אמא וגם אמנית. פתאום הבנתי שאני לא חייבת להפריד בין שני הדברים. מצאתי דרך לעשות את זה ביחד.
"התערוכה עוסקת בקושי להיות אמא ובקושי נוסף: להיות אמא אמנית. לאמנים יש צורך ליצור, אחרת אנחנו לא חיים. כשאני מסתכלת על העולם מהעיניים של אמה, אני חושבת שהיא חווה ילדות אחרת. תמיד יש תהליך יצירה בבית ותמיד יש מצלמה שמתעדת את החיים. בניגוד למשפחות אחרות, שלרוב מצלמות את הילדים באירועים מיוחדים, אני מצלמת רגעים שגרתיים ואף פעם לא מבקשת מאמה לחייך למצלמה. מה שמעניין אותי זה לתעד אותה. אמה מבקשת להצטלם וגם מצלמת בעצמה".
