כשהשתחררה אל"מ במיל' טליה לנקרי (53) משירות צבאי של 30 שנה בתפקידי מפתח ביטחוניים, הבטיחה לעצמה שתי הבטחות. האחת, היא לעולם לא תעלה יותר על נעליים גבוהות. השנייה, לעולם לא תחתום על נשק. "שנים הסתובבתי עם רובה", היא מחייכת, "די, יש שלב שבו את מפסיקה לטפס על ג'בלאות. שמישהו אחר יעשה את זה. עכשיו תורו של הבן שלי, נדיב (19), לוחם ב'רוכב שמיים'".
ואחרי 7 באוקטובר לא רצית לחתום על נשק?
"עזבי, אני לא רוצה. רובי, בעלי, מתחנן שאחתום על נשק. אני מרגישה שעכשיו זו התקופה הכי בטוחה. כל הכוחות פרוסים בכל מקום. אנחנו במלחמה ותראי מה קרה אצלי בחצר לפני חמש דקות".
חמש דקות קודם לכן היה ביתה בגדרה כמרקחה. זו שעת ערב. בחצר ישבו חבריו ליחידה של בנה החייל. הבת עופרי (17) יצאה לבילוי. אורי (11), צעיר הילדים, הסתובב בין האנשים. לנקרי טיגנה הר של שניצלים והניחה קנקן תה שיבה מולנו. ברקע ריחות של עוגת שמרים בתנור, מעשה ידיה. עוגה שנכנסת לתנור במערכה הראשונה צפויה להופיע גם במערכה השנייה, ואכן חצי שעה לתוך שיחתנו קורה משהו. "אוי", היא מזנקת ממקומה, "נשרפה קצת העוגה". לחיילים זה לא מפריע לזלול.
בזמן שהעוגה הייתה בתנור, רובי (50) צלה סטייקים במטבח. הוא מעצב תעשייתי ונגר אמן, שנראה כמו התאום של השחקן ליאור רז ("קוראים לי 'פאודה' ברחוב"). השניים הכירו דרך חברים חיפאים, שותפיה לטיולים שעשתה על האופנוע הכבד שרכבה עליו בזמנו. היא הייתה בת 31, הוא בן 29. תוך שמונה חודשים נישאו. "היה ברור שזה זה", היא אומרת.
ב־7 באוקטובר קמה לנקרי לאזעקה עם רובי ושלושת הילדים. "חשבתי, לא נורא, בטח חיסלנו מישהו בכיר, סינוואר או דף, וזו התגובה", היא נזכרת. "אבל משהו לא הסתדר לי בטווחים של הטילים ובעוצמות. כתבתי לבכיר מאוד במודיעין, 'מה השיגעון? את מי לקחתם?'. הוא ענה: 'מלחמה'. התקשרתי לראש אכ"א וביקשתי לעשות אצלו מילואים. שבעתי מהבור בקריה והבנתי שהתרומה הכי משמעותית שלי תהיה מול משפחות ההרוגים והחטופים. היום אני יודעת שמשרדי הממשלה לא תפקדו, למרות שיש לקחים כתובים בעקבות משבר הקורונה, שאני כתבתי כשהייתי סגנית ראש המל"ל (המטה לביטחון לאומי, א.מ.ר)".
הלקחים הכתובים היו עוזרים לנו?
"המחדל של 7 באוקטובר, כולל 24 השעות שאחרי, זה סיפור שצריך לשאול איך הגענו אליו. אני לא מייפה כלום. אני מרגישה שאני אשמה. מבחינתי זה שבר אישי. אין לי איך לייפות את זה. התביישתי. שאלתי את עצמי - טליה, מה עשית 30 שנה בצבא? הכול קרס. האשמה הישירה היא על הצבא, אבל קודם כול זו הקונספציה".
זה יכול היה לקרות במשמרת שלך?
"יהיה יהיר מאוד להגיד שלא. גם אני אמרתי באולפנים לפני המלחמה שחמאס מורתע, אבל גם שאלתי למה אנחנו לא תוקפים את חמאס וממשיכים להתעסק עם הפושטקים של יהודה ושומרון. חשבתי שצריך לקטוע את ראש הנחש".
הקצין שסירב לעשות חפיפה
לנקרי, שרצה בימים אלה לראשות מועצת גדרה, הייתה מרואיינת פופולרית באולפני החדשות עוד לפני המלחמה, אבל היום היא כבר לא יכולה להסתובב ברחובות בלי שיבקשו ממנה סלפי. את הדרך למעמדה כסלבית ביטחוניסטית עשתה מבית חסר אמצעים בקריית־מוצקין, הבכורה מבין שני אחים ושתי אחיות. אביה נגר, אמה ז"ל הייתה ספרית. עד שהחלה לרשום הצלחות, עברה עליה ילדות לא פשוטה בעקבות גירושיהם המרים של הוריה כשהייתה בת 15. "היה קשה מאוד בבית, עד כדי כך ששנה שלמה לא למדתי", היא נזכרת. "אמא האשימה אותי שלקחתי צד, שסיפרתי לאבא שלי דברים. הייתה תקופה של שנה שבה כל בוקר חטפתי מאמא מכות, והחלטתי לעבור לגור עם אבא. אנחנו קרובים עד היום. אז גם קיבלתי החלטה להשאיר את עצמי כיתה. זה לא היה פשוט, משרד החינוך לא עבד ככה, אבל התעקשתי. זו הייתה אחת ההחלטות הכי נכונות בחיי. הזדמנות להוביל את עצמי למקום שהוא לא מה שראיתי בבית".
"נלחמתי מאוד, אולי יותר מדי, לקבל דרגת תא"ל ולא הצלחתי. בשלב מסוים הפירמידה מצטמצמת, וכשנשארים מולך שלושה שלחמו בשטח, המערכת מעדיפה אותם"
היה לך קשר עם אמך מרגע שעזבת את הבית?
"לא דיברתי איתה מאז. כשהתגייסתי היא התקשרה אליי והיה קשר קצר. עד החתונה שלי היינו בקשר און אנד אוף. בחתונה היא לא הייתה, גם לא באירועים של הילדים שלי וגם לא היה פיוס לפני מותה. כמה חודשים לפני שנפטרה אמרתי לאחי שאני מוכנה לבוא לסייע והיא סירבה. כשהגעתי להיפרד ממנה בבית החולים, היא כבר לא הייתה בהכרה".
את הרגע המכונן בחייה היא זוקפת, עם כל הצניעות המתבקשת, לעיתון שלנו. "לפני הגיוס ישבתי במרפאת שיניים וקראתי בעיתון 'לאשה' כתבה על מדריכות שריון ואיך זו למדה לבגרות חמש יחידות במתמטיקה וזו למדה חמש יחידות כימיה ופיזיקה. זה גרם לי לרצות מאוד לעשות תפקיד כזה, אבל אמרתי לעצמי שבחיים לא אוכל וסגרתי את העיתון. הגעתי לטירונות וקיבלתי מנילה זוועה, כי בזמנו לא היה לי ראש להשקיע במיונים בצו הראשון. התחלתי לבכות, מה אני הולכת לעשות בצבא? המ"כית שלי אמרה, 'סיימי טירונות כמצטיינת ואמליץ עלייך', וכך היה. כל מי שאני עכשיו זה בזכות העובדה שהייתי מדריכת שריון. בנוסף לאתגר גם נחשפתי לבנות עם יכולות ומשאבים, שנראו אחרת ממני, כי עד הגיוס הלכתי עם לק אדום ועקבים. בצבא ראיתי את ישראל האחרת".
גם על הגשמת החלום להיות קצינה הייתה צריכה להיאבק, לאחר שהבינה שהנתונים שלה לא מאפשרים לה לצאת לקורס קצינות. "הייתי טובה, אז שלחו אותי למבחנים חוזרים בלשכת הגיוס ואז יצאתי לקצונה. היום אין סיכוי לעשות את זה", היא מודה. אחרי שסיימה קורס קצינות, התקדמה לתפקיד מ"פ בקורס ואז למפקדת פיתוח והדרכה בקורס קציני שריון. בהמשך שברה כמה תקרות זכוכית - היא מונתה לראשת מדור תותחנות בבית ספר לשריון ולראשת מדור תותחנות של חיל השריון (תפקיד שאביגדור קהלני מילא בעבר), תפקידים שאף אישה לא עשתה לפניה.
"אמא לא הייתה בחתונה שלי ולא באירועים של הילדים שלי. גם לא היה פיוס לפני מותה. כמה חודשים לפני שנפטרה אמרתי לאחי שאני מוכנה לבוא לסייע והיא סירבה"
"הדרייב להצליח הוא דרייב פנימי שנולד כשאת מגיעה מבית קשה ומבינה שיש לך סיכוי גם לא להצליח בחיים", היא מסבירה. "לא היה לי אבא אלוף בצבא ואמא פסיכולוגית או רופאה. היו לי חיים לא פשוטים והיו הרבה כישלונות. הייתי ילדה לא מקובלת ושמנה מאוד, וצחקו עליי. עברתי סוג של חרם בכיתה ה׳. כל חיי חייתי בחוסר ביטחון עד שאמרתי לעצמי בגיל 18, 'את יכולה ואת תוכיחי שאת כבר לא הילדה החלשה שהתביישה לבקש כסף אחרי שעשתה בייביסיטר ושהתביישה לאכול בפומבי'. כשהתגייסתי לצבא גייסתי עוצמה פנימית ואמרתי, אם יש תפקיד שאני רוצה - אלחם עליו. מבחינתי החיים התחילו בגיל 18. כל תפקיד שרציתי אמרו לי, ׳אין לך סיכוי, זה לגברים׳. ואני אמרתי 'אין דבר כזה'".
איך התייחסו אלייך אנשי השריון?
"היה מישהו שלא הסכים להעביר לי חפיפה בקורס קציני שריון, אז ביקשתי שישאיר לי את המפתח של המשרד שלו על אדן החלון ואני אסתדר. בפעם אחרת, אודי אדם, המח"ט החדש שהגיע, הוציא פקודה שנשים לא יורדות לשטח. זמזמתי לו באינטרקום: 'אני מבינה שאתה מדיח אותי מתפקידי כי אני אישה?'. הוא צחק, 'אל תיעלבי, אבל את אישה, את?'. בזמנו זו הייתה המחמאה של חיי כי סיגלתי גינונים גבריים. הוא הגבר הראשון שלא הרגשתי ממנו טיפת שוביניזם".
שאיבת החלב בג'יפ
מפקדת חיל השריון יצאה לקורס פיקוד ומטה. שם זימן אותה מח"ט 500 וביקש ממנה לפקד על מבצע חסוי, שלאחריו קיבלה תפקיד פורץ דרך - המג"דית הראשונה בבה״ד 1. המשפחה עברה לגור בעקבותיה, קרוב לבסיס, במצפה־רמון. "נדיב נולד לפני שקיבלתי את הגדוד, הייתי חודש בבית, ורובי החליף אותי. הייתי שואבת חלב בתוך הג'יפ בשטח, ורובי היה בא לקחת את הבקבוק. הינקתי את כל הילדים שלי עד גיל שבעה חודשים, לא ויתרתי. כשנדיב היה בן שבעה חודשים, ההתנתקות יצאה לדרך. באותה תקופה חזרתי הביתה אחרי שבועיים שלא הייתי בבית והילד לא זיהה אותי. ישבתי על המיטה ובכיתי כמו תינוקת".
"לפני הגיוס ישבתי במרפאת שיניים וקראתי בעיתון 'לאשה' כתבה על מדריכות שריון. זה גרם לי לרצות מאוד לעשות תפקיד כזה, אבל אמרתי לעצמי שבחיים אני לא אוכל וסגרתי את העיתון"
נקודות דרך נוספות בקריירה: רע"ן (ראשת ענף) כשירויות של חיל השריון על גבול לבנון ורע"ן תעסוקה מבצעית בבור של המטכ"ל. בדרך עשתה תואר ראשון בסוציולוגיה וחינוך, תואר שני במִנהל עסקים, תואר שני בביטחון במכללה לביטחון לאומי, ואז: מונתה לרמ"ח הגנה בחטיבת מבצעים.
השמועה אומרת שעברת שבעה מדורי גיהינום כדי לקבל את התפקיד.
"היו שני קצינים בכירים שסירבו לתת לי את התפקיד, אבל בני גנץ, הרמטכ"ל דאז, העריך אותי, רצה לקדם נשים ונתן לי את התפקיד, שהיה אחד המדהימים שעשיתי".
מה מהות התפקיד?
"רמ"ח הגנה יושב בבור בקריה ואחראי על כל מרחב העורף של מדינת ישראל מכל הבחינות - סייבר, כיפת ברזל ועוד. הייתי האישה היחידה שישבה בהערכות מצב עם הרמטכ"ל".
עד כמה זה היה מאתגר?
"בחיל השריון הכירו אותי וקיבלו את מה שאני אומרת. לבור הגיעו מפקדים שלא הכירו אותי וראיתי את הפרצופים שלהם, ששידרו משהו כמו 'מה היא מדברת? היא נלחמה דקה בשטח?'. בלעתי את הצפרדע והמשכתי להגיד את מה שאני חושבת. כשאחד הקצינים הבכירים במטכ"ל אמר שמיגון הטנקים שלנו לא יעמוד מול האיום הסורי, אמרתי, 'אתה מתווכח איתי? אני כתבתי את ספר המיגון לטנקים'. לא קפאתי במקום אף פעם".
אילו מחירים שילמת?
ויתרתי על הרבה דברים, בין היתר דחיתי היריון שרציתי מאוד כשקיבלתי את התפקיד הראשון שלי בבור כרע"ן הדרכה. זה תפקיד שאומרים לך 'תגידי שלום לבית'. היו ימים שישנתי במיטה שנשלפת מקיר המשרד. הילדים זוכרים איך כל פעם היינו מחליטים לנסוע לטיול או ללונה פארק, ואז ברמזור ביציאה מגדרה הייתי מקבלת טלפון והיו מחזירים אותי הביתה. אגב, התגובות לא היו קלות. פעם לקחתי את עופרי מהגן, ואחת הסייעות אמרה לי, 'כולם אומרים שהילדה שלך מסכנה כי אין לה אמא'".
לא נכון!
כן, זו הייתה אמירה שעשתה לי רע. אמרתי, כוס אמא שלהם, לילדה שלי יש אמא הכי טובה שיכולה להיות. גם בתוך המשפחה המורחבת שלי, המרוקאיות של פעם שחושבות שנשים צריכות להיות בבית, לבשל ולנקות כל היום, חשבו שאני כישלון. היום הן חושבות אחרת".
"הייתי ילדה לא מקובלת ושמנה מאוד. עברתי סוג של חרם בכיתה ה׳. כל חיי חייתי בחוסר ביטחון עד שאמרתי לעצמי בגיל 18, 'את יכולה ואת תוכיחי שאת כבר לא הילדה החלשה שהתביישה לאכול בפומבי'"
איך התנהלת כשראיינת נשים צעירות לתפקידים בכירים?
"היה מורכב לקבל לתפקיד מבצעי בבור מישהי שאומרת לך שהיא רוצה להיכנס להיריון בזמן הקרוב והמשמעות היא שהיא יוצאת לחל"ת. בבור כל הזמן קורה משהו וצריך אותך. את חייבת להיות זמינה 24/7 ויש קושי להיות במקביל בבית וגם קושי לצאת לחופשת לידה. זה לא שאי־אפשר, את מביאה ממלא מקום, אבל חשוב לשמור על הרצף. את לא יכולה לבקש שוויון ולא להיות נוכחת. זה לא עובד. גברים עושים את אותו ויתור. שיא הוויתור שלי היה בצוק איתן. לא הייתי 53 יום בבית. רובי היה פה לבד. איזו שכנה התקשרה אליי, 'שומעת? הילדים שלך אוכלים רק פיצות'. כששאלתי את רובי מה הוא עושה עם כל הכביסות, הוא אמר, 'מעבר לכביש יש חנות FOX, אני קונה להם בגדים חדשים ותחתונים'. הם הסתדרו. אגב, הוא לא שילם חשבון חשמל אף פעם בחייו. הכול עשיתי מרחוק. אם היה יום הולדת לאחד מהילדים, הייתי דואגת שהכול יהיה מוכן מראש, וכשהייתי מגיעה באחת בלילה, הייתי עושה כביסות ומסדרת להם את הבגדים לבוקר, ואז קמה בחמש בבוקר לרוץ כי אני חייבת גם לשמור על כושר".
רובי: "אני באמת לא עשיתי כלום. את לא מבינה כמה היא סופרוומן".
האלופים שעושים פרצוף
תפקידה האחרון בדרגת אל"מ פיקדה על יחידת מבקר צה"ל. כשלא קיבלה דרגת תא"ל, השתחררה ב־2019, בלב קצת שבור. "נלחמתי מאוד, אולי יותר מדי, לקבל תא"ל, ולא הצלחתי", היא מודה, "בזמני היו תא"ליות אבל לא בציר המבצעי. היחידה שהיום נמצאת במטה המבצעי היא תא"ל לירון דונל, ראשת פיקוד העורף, שהיא מדהימה. אני גדלתי לצד מפקדים לוחמים וקודמתי איתם, אבל בשלב מסוים הפירמידה מצטמצמת, וכשנשארים מולך שלושה שלחמו בשטח, המערכת מעדיפה אותם".
היום, כשאת חוזרת לאולפני החדשות כמומחית לביטחון, יש תחושת ניצחון?
"גם כשאני יושבת היום באולפנים, את חושבת שהשיח עם האלופים והפרצוף הזה שאני רואה מהצד, לא חוזרים על עצמם? עם האלוף במיל' ישראל זיו עשיתי תיקון. זה איש שגם גברים פחדו ממנו, אבל הוא עבר תהליך ומאוד חיזק אותי בהחלטה להתמודד לרשות המקומית בגדרה. לפני שנה אמרתי לו, 'בצבא לא הייתי מעיזה להתקרב אליך'. הוא אמר, 'היום אני מבין שנשים יכולות לעשות הכול'. כשאני מדברת עליו אני מתרגשת, איש מדהים, שיודע להודות שטעה".
כשהשתחררה לנקרי מצה"ל, היא עשתה את הדבר הכי רחוק משינון תורות לחימה, ולמדה קונדיטוריה. המטרה: הקמת פטיסרי. זה לא קרה, אבל עד שחזרה למה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - לפקד - היא למדה קורס קונדיטורים של חצי שנה בבית הספר של אסטלה ואפילו הצטרפה אליה לקורס בינלאומי בצרפת. אבל אז הבינה שהיא במשבר זהות רציני.
"בחצי השנה האחרונה בצבא התפללתי שיהיה לי כיף ושלא ישעמם לי בבית. הייתי צריכה להתרגל לירידה באינטנסיביות. מכרתי עוגות כתחביב והכרתי את השכנים. כשחזרנו מחופשת השחרור שלי בתאילנד, הרגשתי ריק מטורף".
"שיא הוויתור שלי היה בצוק איתן. לא הייתי 53 יום בבית. רובי היה פה לבד. איזו שכנה התקשרה אליי, 'שומעת? הילדים שלך אוכלים רק פיצות'. כששאלתי את רובי מה הוא עושה עם כל הכביסות, הוא אמר, 'אני קונה להם בגדים חדשים ותחתונים'"
תחושת הריקנות נעלמה כשמונתה לסגנית ראשת המל״ל משנת 2019 עד 2022, תחילה תחת ראש המל"ל מאיר בן שבת ובהמשך תחת ד"ר אייל חולתא. במסגרת תפקידה נמנתה עם אחת ממנהלי משבר הקורונה. "זה היה אירוע ראשון משמעותי שניהלתי ברמה הלאומית, והבנתי עד כמה המדינה במשבר. לא מפתיע שמשרדי הממשלה לא מצליחים להשתלט על מה שקורה עכשיו. אין להם שום מוכנות לחירום".
אגב, כחלק מהרצון לסייע, החלה בנובמבר האחרון לשמש כמנכ"לית "משמר הבית", התארגנות אזרחית לאירועי חירום וביטחון בכ־2,000 שכונות בארץ.
בזמנו יצאו ידיעות כאילו את מקושרת לשר איתמר בן גביר.
"אני קיבלתי מנפתלי בנט משימה להקים את המשמר הלאומי של ישראל, כחלק ממג"ב. בהמשך הממשלה התחלפה. יום שישי אחד יצאנו לחגוג לבת שלי יום הולדת, והטלפון שלי צלצל בהיסטריה כי פורסמו תמונות שלי כאחת מהכוורת של בן גביר. עד אותו רגע לא דיברתי עם האיש. חודש אחרי, בן גביר קרא לי להתייעץ על המשמר הלאומי. ישבנו שעתיים וחצי. פגישה טובה, וזהו".
לפני שנה התרחש בגדרה, מקום מגוריה ב־15 השנים האחרונות, אונס אכזרי של אמא לעיני ילדיה על ידי גבר שחדר דרך החלון. היישוב השקט והפסטורלי עדיין בטראומה, ותחושת חוסר הביטחון של התושבים רק התעצמה לאחר המלחמה. אל המשבצת הזאת מחליקה באלגנטיות לנקרי שהחליטה, כאמור, להתמודד על ראשות המועצה.
את תצליחי להביא ביטחון ליישוב?
"היום אין בגדרה תחנת משטרה, אין סיירת ביטחון, אין שיטור רציני כי נסמכים על יבנה השכנה, ויש רק ניידת אחת שמסתובבת. עוד מעט יקום פה אזור תעשייה חדש שעלול להביא איתו בעיות ביטחון. לכן, חשוב להקים פה סיירת יישובית שתופעל על ידי המועצה. כשראיתי לאן גדרה הולכת זו הייתה מבחינתי ממש קריאה. היישוב הזה צריך מנהיגות אחרת, יש לגדרה פוטנציאל אדיר".
