כשהקצינים הגיעו בחג חנוכה האחרון לבשר לציפי אנגלמן על נפילתו של אחיה, אל"מ יצחק בן בשט, היא לא האמינה למשמע הבשורה. היא לא חשבה שהשכול יכה שוב בבית הוריה.
ציפי (43), מורה, מנחת הורים ומטפלת רגשית, נשואה לבני (43), בעלים של חברת בנייה זה 23 שנה. הם הכירו ביישוב נווה צוף, שבו שניהם גדלו, ומגדלים שם את ששת הילדים, בני 21-6. "היישוב שלנו, בגלל מיקומו, ידע הרבה שכול, האינתיפאדה הכתה בלא מעט בתים של חברות שלי, ואיכשהו יצא שתמיד הייתי זו שתומכת, שבאה לחזק ולעודד, שם היו הניצנים הטיפוליים הראשונים שבי".
לפני 15 שנה, פחות משלושה חודשים לאחר שהאחות הצעירה ממנה, סיון, התחתנה, קרה אסון שטלטל את כל המשפחה. "זה קרה בטיול שיצאנו אליו בחול המועד פסח. סיון, שהייתה בת 23, בריאה וללא כל מחלת רקע, החלה לפרכס". הפרכוסים המשיכו גם כשהובלה לטיפול בבית החולים, ובמשך שבועיים וחצי לא הצליחו לייצב את מצבה, עד שנפטרה. "אין לתאר מה עבר עלינו. לא הצלחנו לעכל את האסון. הייתי אמא לילדים קטנים שצריכה להמשיך לתפקד, התלמידים שלי ראו אותי המון ברגעי שבר ובכי, כל היישוב הוכה בתדהמה, ולהורים שלי היה קשה מאוד. אבל הם הוכיחו שהם גדולים מהחיים והם בוחרים בחיים ולא נותנים לאסון לעצור את המשפחה ולהפיל את כולם. היה להם חשוב שנבין, שבתוך האבל והכאב יש שמחה, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה בכלל נחשפתי לעניין הזה שאפשר לחיות בשמחה לצד כאב. המסר שלהם היה חד וברור מאוד והופנם מיד, בעיקר כשהחליטו שניסע ממש באותו קיץ לטיול בנות בלונדון".
לאנגלמן נשארו עוד שתי אחיות ואח. "החוסר של סיון היה גדול, והחלטתי להיות עסוקה כמה שיותר. הלכתי ללמוד תואר שני בייעוץ משפחתי, ובמשך שנים רבות התנדבתי בתחום דרך מחלקת הרווחה ביישוב ומפה לאוזן, ולא גביתי אפילו שקל על הייעוצים. הייתה בי ענווה כזו שאמרה לי שאני לא יכולה להתיימר ולייעץ בתשלום. זה היה חסם שבהמשך החיים הצלחתי לפרוץ".
ושוב דפיקה בדלת
אנגלמן אספה את השברים, המשיכה בקריירה והתפתחה, ולפני חמש שנים שוב התבשרה על אובדן קשה מנשוא – חברתה הטובה, חברת הנפש שלה, ציפי רימל, נהרגה בתאונה קטלנית עם בתה התינוקת. "אני לא באמת יכולה להסביר איזו חברות הייתה בינינו. שיחות נפש שאין לי עם אף אחד אחר בעולם. הקירבה הייתה כל כך משמעותית, שהמשפחה מצאה לנכון לשלוח אליי עובדת סוציאלית שתבשר לי על התאונה הקשה ועל מותה של ציפי".
השנים חלפו, ויומיים לפני שפרצה מלחמת "חרבות ברזל", אתגר חדש הגיח אל תוך חייה. "הרגשתי בגוש באזור בית החזה ומיד התקשרתי לרופא הנשים שלי, ד"ר ישראל יולס, שהוא חבר משפחה וליווה אותי בהריונות. הוא לקח אותי ברצינות אבל גם לא הבהיל אותי מדי, ואמר לי שניפגש ביום ראשון".
"כשהתמודדתי מותה של אחותי, הרגשתי שאף אחד לא יודע מה לעשות איתי ואיך להתנהג איתי: מותר או אסור לספר לידי בדיחות? אפשר לצחוק איתי בכיתה? אפשר להזמין אותי לארוחת שבת?"
באותה שבת של שמחת תורה כבר הבינה אנגלמן שזו אחת התוכניות שישתנו בעקבות האסון הלאומי. בינתיים גם בעלה, בני, גויס לכיתת הכוננות של היישוב. "בימים האלה הגוש גדל, וכאב לי ביד ובבית השחי. האמת היא שזה די הרגיע אותי כי תמיד שמעתי שסרטן לא כואב, אז אמרתי – משהו מדאיג זה לא. אבל כעבור שלושה שבועות התבדיתי. בבדיקת הממוגרפיה זיהו מהר מאוד שיש משהו לא טוב. הרופאה רצתה שאלך לבית החולים 'קפלן' כדי לעשות בדיקה מדויקת יותר, ולשם בני הגיע איתי. עשו לי ביופסיה כבר על המקום, ואחרי ארבעה ימים אני מקבלת בבוקר שיחה מרופאת המשפחה שלי שאפילו לא הכרתי, וכשאני בכניסה לכיתת חינוך מיוחד שאני מלמדת, בדיוק ביום שבו הייתה להם בגרות ראשונה, היא מספרת לי שיש לי גידול ממאיר. התלמידים ראו את הבהלה שלי ואת ההלם מכך שכזו בשורה נאמרה לי בטלפון. ביקשתי ממנה שתבקש מד"ר יולס שייצור איתי קשר, והמשכתי לעבוד על אוטומט כי ראיתי לנגד עיניי את הכיתה ואת החשיבות של ההצלחה שלה בבגרות. רק כשהסתיימה, ביקשתי מהמנהל להשתחרר מוקדם ונסעתי אל הרופא שאמר שזה אכן לא נראה טוב ובגודל 8 ס"מ".
אנגלמן ההמומה, שידעה שאין כל רקע של סרטן השד במשפחה, חזרה הביתה ואמרה לבעלה בני, שאם זה מפושט, היא מבקשת שייתנו לדברים לקרות ויעזבו אותה בשקט. "התקווה חזרה אליי כשהאינדיקציה הרפואית הראתה שיש מה לעשות. התהליך כלל שישה טיפולים כימותרפיים כפולים, טיפול ביולוגי והורמונלי והקרנות. עברתי גם ניתוח של כריתה".
בתוך כך, בני בצו 8 ישן מחוץ לבית, וההורים שלה שוב התמודדו עם אתגר עצום. "אבל הייתה סביבנו תמיכה ועזרה, ובכל יום ביומו התמודדנו ועשינו את מה שצריך למען ההבראה שלי".
הילדים התעוררו מהצעקות שלי
היו לה גם ימים קשים, שבהם קיבלה עירוי ונדרשה לנוח, כמו אותו לילה בימי חנוכה, שבה הגיעה הבשורה על נפילת אחיה יצחק. "בני הגיע הביתה בשעת לילה, דבר שלא היה אמור לקרות, והבנתי בלי שיגיד לי. בהמשך הגיע הקצין והודיע לי רשמית, והילדים הגדולים התעוררו מצעקות השבר שלי. אני זוכרת שצרחתי המון, ובראש אמרתי לעצמי, 'תפסיקי לצרוח. את כבר יודעת שזה לא יעזור', אבל הצעקות פשוט יצאו ממני ולא הצלחתי להפסיק. ההורים חיכו לי למטה, ואלה היו רגעים קשים מאוד, דאגתי להם".
כדי שתוכל להיות חלק מהלוויה והשבעה, הרופא שלה נתן לה עירוי וליווה אותה לאורך כל השבוע. "בשבוע הזה ובתקופה שאחרי התבהרו לי כל מיני דברים על החיים – חברה טובה שהייתה בקשר איתי התרחקה, ראיתי תגובות של אנשים, ראיתי מי בא לנחם וכמה זה מחזק וחשוב, והבנתי שאני רוצה להיות בשליחות הזו – להיות כאן בשביל אנשים, לעזור למשפחות, להורים. לא לקחתי החלטה לטפל דווקא במשפחות שכולות, אבל הבנתי שבתוך העשייה שלי יהיה חלק חשוב שכן קשור בזה".
"להלוויה של אחי יצחק הגעתי קירחת, אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון. באזכרה של השלושים הפאה כבר הייתה מוכנה ונראיתי קצת יותר טוב, ושאלתי את עצמי: 'מה? עכשיו אבוא עם פאה ואדפוק הופעה?'"
כאן גם התעוררו בה הרצון והאומץ לצאת בהרצאות על סיפור חייה, לקחת הפסקה מההוראה ולפתוח קליניקה. "לפני שנים התוודעתי לשיטת טיפול הוליסטית שנקראת 'מכלול' – זהו מכלול של שיטות, כמו מוח אחד, קינסיולוגיה, פרחי באך, רפלקסולוגיה, מטוטלת רפואית. באים אליי בעיקר אנשים עם חסמים שונים והורים שרוצים לדעת איך להתמודד עם ילדיהם ובני הנוער. באופן טבעי, מתמגנטים אליי לקוחות שבשנה האחרונה הצטרפו למעגלי השכול".
אח שכול שאל אותי: "זה יכאב ככה כל הזמן?"
"כשהתמודדתי עם הטרגדיה של אחותי סיון, לא ידעתי איך לעזור לעצמי. הרגשתי שאף אחד לא יודע מה לעשות איתי, אף אחד לא יכול לעזור לי, ואף אחד לא יודע איך להתנהג איתי: מותר או אסור לספר לידי בדיחות? אפשר לצחוק איתי בכיתה? אפשר להזמין אותי לארוחת שבת? האם אצא מהבית? אפשר להזמין אותי לשמחות? הרגשתי מאוד לבד. ההורים שלי, בעלי והחברות מאד הרימו אותי, ובכל זאת היה קשה".
היום, כשהיא הולכת לנחם אבלים, משפחות של חיילים, מופנות אליה תמיד שאלות כאחות שכולה. "לאחרונה הלכתי לנחם בבית של חברים שבנם החייל נפל בקרב. הבן הגדול, שמכיר את הסיפור שלי, שאל: 'זה יהיה ככה כל הזמן? כל הזמן יכאב לי ככה?'. אני זוכרת שגם אני בשבעה רציתי לשמוע אחים שכולים עם פרספקטיבה רחבה יותר. הרגשתי בדיוק כמותו – שאין לי אוויר. שאני לא נושמת לפרקים. אז הסברתי לו שיש מהכול – יש רגעים כאלה ורגעים כאלה. אני חושבת ששיח רגשי מהסוג הזה, אפשר לנהל רק עם מישהו שעבר את זה בעצמו. זר לא יבין זאת לעולם.
כשאני מדברת עם הורים, אני אומרת להם, 'תזייפו עד שזה יקרה באמת'. להורים יש יכולת לשדר לילדיהם כוח, כמה שזה קשה ומורכב. חשוב מאוד לקום כל בוקר, להתלבש, ללכת לעבודה, לתפקד ולהראות לילדים שבחרתם בחיים, גם אם אתם עדיין לא ממש מרגישים את זה. זה משפיע על כל הבית. כשאני ראיתי את ההורים שלי מתפקדים, זה נתן לי הרבה כוח והרגשתי שאני יכולה להישען על זה. כשההורים שלי אירחו לראשונה בשבת, זו הייתה קרן האור הראשונה שלי, החזרה לתפקוד.
לעומת זאת לילדים, האחים השכולים, אני לא אומרת, 'תהיו חזקים בשביל ההורים'. הכתפיים שלהם לא רחבות מספיק בשביל זה. זה עול נוראי. אני כן אומרת להם שאפשר לחיות בשני הרבדים – להיות גם אח שכול וגם אח שמח. יש לי את היכולת לבכות ובו בזמן באמת לשמוח. היכולת הזו מגיעה אל כל אחד בשלב אחר ותוך פרק זמן אחר. נוספה לך מוזיקת רקע לחיים, והווליום לפעמים עולה ולפעמים יורד.
להלוויה של אחי יצחק הגעתי אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון. נראיתי בהתאם – הפה היה עם פצעים, הייתה לי קרחת, ישבתי בכיסא גלגלים. ואז הגיעה האזכרה של השלושים, והפאה כבר הייתה מוכנה ונראיתי קצת יותר טוב, ושאלתי את עצמי: 'מה? עכשיו אבוא עם פאה ואדפוק הופעה?'. ואז נזכרתי במשפט שסבתא שלי אמרה לי בזמנו, אחרי שאחותי סיון נפטרה: 'תמיד אנשים ידברו. תעשי מה שמרגיש לך'. הרי אם הייתי באה מוזנחת ולא מאופרת, היו אומרים: 'היא לא יוצאת מזה'. אם אבוא מאופרת, יגידו: 'איך היא לא מתביישת?'. אז באתי עם פאה במראה סולידי, אבל מה שחשוב זה מה שהיה בתוכי. למדתי לסנן את רעשי הרקע ולהיות מה שאני".
