סיפורה של נעמי סחייק, בת 33 מרמת־גן, מדריכת טיסה, מנטורית לטייסים ומנהלת קהילת הטייסות בישראל:
"אם נעמי של היום הייתה אומרת לנעמי הילדה שיום אחד היא תהיה טייסת, נעמי של פעם לא הייתה מאמינה. גדלתי בבני־ברק למשפחה חרדית חוזרת בתשובה, אחת מתוך חמישה ילדים. אבא שלי אברך ואמא שלי אנליסטית בבנק. החיים שלנו היו מנותקים מהעולם החילוני. כילדה אף פעם לא הלכתי לקניון ולא הייתה לנו טלוויזיה בבית. מצד שני, מכיוון שאמא שלי עלתה מברזיל אירחנו אנשים מחו"ל ונחשפתי לתרבויות שונות. בנוסף, הבית היה פמיניסטי וזה די נדיר בקהילה החרדית. חונכנו לשוויון בין נשים לגברים, האחים והאחיות שלי היו כולם שותפים במטלות הבית.
למרות זאת אף פעם לא חלפה בי המחשבה להיות טייסת. אופציות התעסוקה לנשים במגזר החרדי בזמני היו לא רבות - מורה, גננת, תופרת או רואת חשבון. אבל ההורים שלי עודדו אותי ללמוד הנדסת מחשבים, ואחרי התיכון המשכתי במסלול של הנדסת מחשבים בסמינר 'וולף' בבני־ברק.
צפו בסיפור של נעמי סחייק
נהניתי מהלימודים, אבל תהיתי ביני ובין עצמי אם אני רוצה להמשיך במסלול הקבוע של החברה החרדית. הרגשתי שאני רוצה לבחור את המסלול של חיי בעצמי. אז בגיל 19 עברתי לגור לבד בירושלים. נשארתי בקשר עם המשפחה והשתדלתי כמה שפחות לשתף אותם בחיי החילוניים. הם מכבדים אותי ואני מכבדת אותם, וכשאני מבקרת בבני־ברק, אני מגיעה בלבוש צנוע.
כשגרתי בירושלים עסקתי במוזיקה - אני מנגנת על פסנתר, תופים וגיטרה. מיד כשהגעתי לעיר התחברתי עם מוזיקאים דתיים. זו הייתה תקופה כיפית, צעד אחר צעד ניסיתי להבין איך מתנהלים בעולם הגדול שלא הכרתי.
כשהייתי בת 20, אחרי שקיבלתי תעודת הנדסאי, התחלתי לחפש עבודה במחשבים, אבל משהו בבטן לא הרגיש נכון. זה לא עניין אותי מספיק. יום אחד התקשרה אליי קרובת משפחה שעובדת במחלקת מחשבים של ישראייר, וסיפרה לי שנתקלה במשרה שנראית לה בול בשבילי - הצבת צוותי אוויר, כלומר אחריות על הלו"ז של הטייסים. המשרה הייתה מיועדת ליוצאי חיל האוויר ואני לא שירתי בצבא לצערי, אבל החלטתי לגשת לראיון עבודה ולנסות. לשמחתי התקבלתי וכך נכנסתי לעולם התעופה.
"לא חשבתי שיש לי סיכוי להוציא רישיון טיס אזרחי. זה עסק יקר שיכול להגיע לסכומים של כחצי מיליון שקל, ולא היה לי כסף לזה"
התאהבתי מיד בעולם הזה, משהו בבינלאומיות ובדינמיות משך אותי. בהמשך התקדמתי בישראייר ויצאתי לקורס קצינות מבצעים. אחרי כמה שנים התחלתי לחשוב: איזו קריירה אני רוצה? איך להתפתח? התחלתי תואר ראשון במחשבים באוניברסיטה הפתוחה ואחרי שנה הבנתי שלא מתחשק לי להמשיך.
הלכתי לקואוצ'רית ושיתפתי אותה בתסכול שלי, ואז היא שאלה: 'נגיד שלא היו מגבלות, מה היית בוחרת לעשות?'. בלי ששמתי לב יצא לי מהפה 'טייסת'. הייתה דממה והייתי בשוק מעצמי. מאיפה זה מגיע בכלל? לא חשבתי שיש לי סיכוי, רישיון טיס אזרחי זה עסק יקר שיכול להגיע לסכומים של כחצי מיליון שקל, ולא היה לי כסף לזה. זה גם אומר להיכנס לכמה שנים של לימודים וחוסר יציבות, ובאותה תקופה הייתי בזוגיות ודיברנו על הקמת משפחה.
אבל השאלה הבאה ששאלתי את עצמי הייתה: כשתהיי בת 90 ותסתכלי אחורה על החיים, מה תגידי לעצמך? שלא חיית את החיים כמו שרצית? החלטתי שאני הולכת על זה. כולם סביבי היו מזועזעים מההחלטה שלי לעזוב משהו יציב ולבחור בדרך לא ברורה וקשה. חשבו שאני משוגעת, שזה עוד איזה ג'וק בראש שיעבור לי. השתקתי את קולות הרקע והקשבתי לעצמי.
השאלה הייתה מאיפה אני משיגה את הכסף. שכנעתי את מנהלת הסניף בבנק שלי להשקיע בי, כי בהמשך אהיה משתלמת לבנק עם הכנסות של טייסת, ולתת לי הלוואה גדולה של 200 אלף שקל. במקביל הוצאתי את כל החסכונות שלי.
התחלתי ללמוד בשדה התעופה בהרצליה. הפעם הראשונה שעליתי על מטוס הייתה מרגשת. לא פחדתי, אבל בטיסות הראשונות היו לי בחילות. לאט־לאט זה עבר. הייתי צריכה לגשר על פערי ידע - בניגוד להרבה אנשים בעולם הטיס לא גדלתי עם מטוסים, לא שיחקתי בבית בסימולטורים ובכלל לא ידעתי פיזיקה, שלא לדבר על כך שלהורים שלי לא היה רכב והמנוע הראשון שראיתי היה מנוע של ססנה (ואז במקביל לרישיון טיס עשיתי גם רישיון נהיגה). אבל התגברתי על האתגרים, ובגיל 27, אחרי קצת יותר משנה של לימודים, זה קרה - הוצאתי רישיון טיס פרטי. זאת הייתה תחושה מדהימה, הוכחתי לעצמי ולכולם שאני באמת יכולה ומסוגלת.
כדי להפוך את הטיס לקריירה צריך להמשיך ללמוד. הבנתי שלימודי טיס בחו"ל עם מרחבי הטיסה ותופעות מזג האוויר השונות יהפכו אותי לטייסת מקצועית יותר, לכן החלטתי לעבור לארצות־הברית וללמוד שם. לעזוב עבודה, זוגיות, יציבות, ולעבור למדינה זרה כשהאנגלית שלי ממש בסיסית - זה היה מפחיד. בכיתי המון, אבל ידעתי שאם אני רוצה להגיע למטרה, אני חייבת לעשות את הצעד הזה.
הגעתי לארצות־הברית ב־2018 וגיליתי עולם מרתק. הייתי בעננים, כל מה שרציתי לעשות כל היום זה לטוס. מצד שני, היה הקושי של השפה. מצאתי את עצמי יושבת כל יום ומשננת מילים באנגלית. אבל הצלחתי לסיים את הרישיונות שלי בזמן קצר. תוך כדי הלימודים הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות זה להיות מדריכת טיסה, ואכן נהייתי מדריכה והעברתי שיעורים לחניכים באנגלית.
"בניגוד להרבה אנשים בעולם הטיס לא שיחקתי בבית בסימולטורים ולא ידעתי פיזיקה. להורים שלי לא היה רכב, המנוע הראשון שראיתי היה מנוע של ססנה"
בארצות־הברית צברתי כ־1,500 שעות טיסה. גרתי בהתחלה במרילנד, ואז עברתי לפנסילבניה. למדתי את התרבות האמריקאית והדרכתי מאות סטודנטים. ראיתי שיש מכנה משותף לכולם - מקצוע הטיס מאתגר ולעתים בודד, והרבה טייסים מחפשים תמיכה. כך הקמתי את העסק שלי, Blue Jay Aviation, שמספק ליווי מקצועי ומנטלי לטייסים וטייסות בכל שלבי הדרך.
אחרי חמש שנים בארצות־הברית התגעגעתי הביתה, אז לפני שנה בערך חזרתי לארץ. בישראל נדרשתי לעשות מבחני תיאוריה ומבחנים מעשיים כדי לקבל רישיון ישראלי. במבחן הראשון שעשיתי פגשתי מישהי ששיתפה אותי שהיא עוקבת אחריי באינסטגרם, ושהיא לא מכירה אישה טייסת חוץ ממני. בעקבות השיחה איתה החלטתי לארגן מפגש טייסות, וכך נולד לו המפגש הראשון של קהילת הטייסות בביתי ברמת־גן. פרסמתי פוסט בפייסבוק והגיעו כ־15 טייסות ישראליות. הייתה אווירה מחשמלת, היה ברור שמכאן זה רק צריך לגדול. מאז הקהילה גדלה לכ־90 טייסות ישראליות, ונוצרו חיבורים מיוחדים. יש לנו מפגשים פרונטליים מקצועיים, מפגשי זום וגם קבוצות ווטסאפ ופייסבוק סגורות.
אני מרגישה תחושת שליחות ומקווה שהקהילה תהווה השראה לנשים נוספות שרוצות להגשים את החלום שלהן. קוקפיט משולב מגדרית הוא קוקפיט איכותי יותר. היום, אחרי יותר מחצי שנה של לחימה שבה ראינו כמה נשים משמעותיות לחזית, לעורף ולמשק, אני מייחלת לכך שעוד נשים יאמינו בעצמן שהן יכולות ומסוגלות, וששום דבר לא יעצור אותן בדרך".
שורה תחתונה: "השמיים הם לא הגבול".
