לאחרונה עשתה מיה רגב קפיצת דרך משמעותית בתהליך החזרה שלה לחיים: היא החלה ללכת בכוחות עצמה. מיה העלתה לאינסטגרם סרטון שלה צועדת עם קביים, וכתבה: "משוויצה ומתרגשת. אני בבית וגם הרגל שלי. אני הולכת. עומר, הלוואי והיית כאן איתי בשביל לראות". מבחינת מירית רגב, אמה של מיה, מדובר בלא פחות מנס. "מיה דרכה על הרגל בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר וזו התרגשות גדולה", היא מספרת.
כשמירית התעוררה בבוקר 7 באוקטובר, שני ילדיה מיה (21) ואיתי (18) כבר היו בשבי החמאס בעזה, אחרי שנחטפו מהמסיבה ברעים. בטלפון שלה היו עשרות שיחות שלא נענו, והיא לא הבינה מה כולם רוצים ממנה. בלילה שלפני היא נחתה בארץ עם מיה, איתי ובנה הצעיר גיא (14), אחרי טיול חלומות של שלושה שבועות במקסיקו.
צפו בווידאו
על המסיבה שממנה נחטפו שמעו מיה ואיתי בעודם במקסיקו, מעומר שם טוב (22), חברה הטוב של מיה, שנחטף יחד איתם.
איך היה במסיבה?
"מטורף. כשהתחילו האזעקות חשבנו שתכף זה נגמר. רק כשעבר שם מישהו וצעק לנו 'חבר'ה, תברחו', נלחצנו והתחלנו לרוץ. רצנו איזה שעה וחצי, עד שכבר לא יכולנו יותר. באיזשהו שלב קיבלנו שיחה מאורי דנינו, חבר של חבר שלנו, שאמר שהוא חוזר לאסוף אותנו, למרות שהוא כבר היה בחוץ. עלינו על הרכב שלו ונסענו, ואז התחילו לירות עלינו. נכנסו לי שני כדורים ברגל ואיתי קיבל כדור בירך. עצמתי לרגע את העיניים מהכאב ומהפחד, וכשפקחתי אותן המושב של הנהג היה ריק. אמרתי לעומר 'תפוס את ההגה ושים גז', אבל המחבלים הגיעו אלינו ופשוט הוציאו את שלושתנו מהאוטו. התפללתי שאורי הצליח לברוח. רק כשחזרתי מהשבי הבנתי שגם הוא חטוף".
מיה: "האמת היא שכבר לא היה לי אכפת למות. התפללתי רק שאם אני מתה זה יהיה בבת אחת, כי אין לי כוח לסבול עוד פציעה. פחדתי יותר שייגעו בי"
מירית, איך הבוקר הזה נראה מהצד שלך?
"כשהתעוררתי היו לי מלא שיחות שלא נענו וארבע הודעות קוליות ממיה. 'אמא, היה פה צבע אדום, אנחנו בסדר'; אחר כך 'הכול בסדר, אנחנו מתארגנים ויוצאים הביתה'; השלישית 'אמא, אני אוהבת אותך מלא'; והרביעית 'אם אני לא זמינה, תתקשרי לאיתי'. חזרתי לאחד המספרים שלא נענו והגעתי לשון, חבר של איתי. הוא שאל אותי אם אני יודעת מה קורה בדרום. אמרתי 'לא', ואז הוא סיפר לי שנכנסו מחבלים, ויש הרוגים וחטופים באזור המסיבה. לא ידעתי בכלל שהמסיבה בעוטף".
ואם היית יודעת?
"לא הייתי מונעת מהם ללכת, גרים שם אלפי אנשים, לא ידעתי שזה מסוכן. דיברתי עם אילן, הגרוש שלי, והוא לא סיפר לי שמיה דיברה איתו, לא רצה להדאיג אותי. היא אמרה לו 'יורים עליי, יורים עליי', ואז 'זהו, ירו עליי. אני מתה'. איך הוא יגיד לי דבר כזה? בשעה עשר וחצי בלילה ביקשו ממני להגיע ללהב 433, כבר חשבתי שאני הולכת לזהות גופות. איך שירדתי למטה, אילן שלח לי את הסרטון של איתי ועומר מובלים לעזה, ואני מודה שנרגעתי. אמרתי 'בסדר, שבוע־שבועיים, המדינה תתאפס על עצמה ותחזיר לי אותו'".
ידעת מה קורה עם מיה?
"קלטנו אותה בסרטון של החבר'ה שרצים בשדות, זיהיתי אותה לפי הקימונו שלי שהיא לבשה, אבל לא ידעתי אם היא שרדה. ביום שני בערב הגיעו אליי קצינים עם פסיכולוגית ועובדת סוציאלית. איך שראיתי אותם אמרתי 'זהו, הלכה לי הילדה', ואז הקצין אמר שעל פי נתונים שקיימים בצה"ל, מיה ואיתי חטופים בידי ארגון טרור. האושר שעלה בי באותה שנייה, אין לתאר. רק ביום שישי נפל לי האסימון שזה לא הולך לקרות כל כך מהר, ונכנסתי לדיכאון. נכנסתי למיטה ולא רציתי לצאת ממנה".
זה היה היום הכי קשה שלך?
"היום הכי קשה שלי היה אחרי שלושה שבועות, כשהתקשרו אליי מהצבא וביקשו לבוא לקחת DNA. באותו יום עשיתי טקס הפרשת חלה והרבנית אמרה לי משהו שמאוד חיזק אותי: שבכל פעם שעולה לי בראש תמונה לא נעימה, שאראה סרטונים של מיה ואיתי כשהם שמחים".
איזו תמונה לא נעימה עלתה לך בראש?
"שנוגעים במיה, שלוקחים אותה הצידה, שעושים בה מעשים מגונים ומחזירים אותה, ואז בא מישהו אחר ולוקח אותה. הרג אותי לחשוב שנוגעים בה. למזלי לא נגעו בה, אבל אני לא מאמינה שלכל החטופות שם היה המזל הזה".
מירית: "התיידדתי מאוד עם אורין זך־גנץ, אמא של עדן זכריה ז"ל. צעדנו יד ביד מתחילת הדרך, והחוזק שלה היה השראה עבורי"
מה עוד חיזק אותך בימים האלה?
"בהתחלה הציעו לי ליווי פסיכולוגי. ישבתי עם פסיכולוגית שלוש פעמים, אבל לא היה לה מה להגיד שירים אותי. אני לא דתייה אבל יש בי אמונה, אז לקחתי על עצמי להתפלל שחרית, ליטול ידיים כל בוקר, להדליק נרות כל יום. היה לי טקס בבוקר: הייתי נכנסת לחדרים שלהם ומדברת אליהם, 'תהיו חזקים, אמא איתכם', קוראת בכל חדר פרק תהלים. כמובן, גם מטה החטופים חיזק אותי, להיות עם 240 משפחות שנמצאות באותו מצב כמוני זה ממש מחזק. התיידדתי מאוד עם אורין זך־גנץ, אמא של עדן זכריה ז"ל, צעדנו יד ביד מתחילת הדרך, והחוזק שלה היה השראה עבורי. היינו יושבות ומדמיינות את עדן ומיה יושבות יחד בשבי, שומרות אחת על השנייה, ואני כל כך מצטערת שהיא לא זכתה לקבל את הבת שלה בחיים".
תחשוב שאני הבת שלך
מאז שחרורה ב־25 בנובמבר, אחרי 51 יום בשבי, מיה מאושפזת בבית החולים שיבא, שם מנסים לתקן את הנזקים שנגרמו לרגלה בעזה. הרגל שלה נתונה בסד מיוחד שתפקידו להאריך את העצם שהתרסקה, כדי למנוע צליעה עתידית. "חסרים לה ארבעה סנטימטרים וחצי, כל יום מאריכים לה את העצם בעוד סיבוב ואלה כאבי תופת", מספרת האם.
במשך חמשת הימים הראשונים לשבי, כף רגלה של מיה הייתה תלויה על בלימה. "הכדור ריסק את העצם המחברת בין השוק לכף הרגל, וכף הרגל התנדנדה לי כי לא היה מה שיחזיק אותה", היא מספרת. "הייתי בטוחה שאני חוזרת הביתה בלי רגל. היו לי כאבי תופת. רק אחרי חמישה ימים לקחו אותי לבית חולים לניתוח. אמרתי לאיתי 'תגיד לאבא ואמא שאני אוהבת אותם'. לא ידעתי אם אחזור".
פחדת למות?
"האמת היא שכבר לא היה לי אכפת למות. התפללתי רק שאם אני מתה, שזה יהיה בבת אחת, כי אין לי כוח לסבול עוד פציעה. פחדתי יותר שייגעו בי. כל הזמן אמרתי לחמאסניק ששמר עליי, 'תחשוב שאני הבת שלך', כי ידעתי שיש לו בת בגילי. ניסיתי לעורר בו אמפתיה. באיזשהו שלב הוא בעצמו התחיל להגיד לי שאני כמו הבת שלו. בהתחלה מאוד פחדתי ממנו ואז אמרתי לעצמי, 'טוב, את בעזה, כבר ירו בך שני כדורים, מה כבר יכול לקרות? ממילא ההורים חושבים שאת מתה'. לאט־לאט התחלתי לבחון גבולות, ניסיתי להתחבב עליו, להגניב איזו בדיחה שאולי הוא יצחק, כדי לראות עד לאן אני יכולה להגיע ומה אני יכולה לבקש. אמרתי לעצמי, מקסימום תמותי עכשיו ולא בעוד שבוע".
מה רצית לבקש?
"שיעביר מכתב לאיתי. ידעתי שהוא עם עומר והיה לי חשוב להגיד להם שאני בסדר ושיהיו חזקים. רציתי לדעת שיש להם אוכל, מדי פעם הייתי מבקשת להעביר להם את האוכל שלי, והחמאסניק מאוד התפעל מזה. הוא אמר לי 'איזה לב טוב יש לך, זו טעות שחטפנו אותך, לא היית צריכה להגיע לפה'".
משהו בקשר ביניכן השתנה בעקבות השבי?
"לדעתי התקרבנו מאוד מאז שחזרתי, וגם אני ואיתי התקרבנו. זה לא שאנחנו לא רבים, אבל יש בינינו המון רגעים של אהבה. תכלס, הוא כמו אחי התאום. כשעומר הציע לי לבוא למסיבה, היה ברור שאיתי בא איתי. קניתי שני כרטיסים ואמרתי לו 'תעביר לי בביט 400 שקל', עד היום הוא לא העביר לי" (צוחקת).
מירית: "אני לא יודעת אם הקשר השתנה, אבל אני חושבת שכן. אני השתניתי, זה בטוח, אני הרבה יותר מכילה וסבלנית. למשל, אני לא קובעת שום דבר בלי לשאול אותם. פעם, אם חברים או משפחה היו רוצים לבוא, הייתי מעמידה בפניהם עובדה, כי אצלי תמיד הבית פתוח. עכשיו אני מבקשת רשות. בשבי נלקחה מהם העצמאות, הם היו צריכים לבקש ללכת לשירותים, איתי גם לא התקלח 54 ימים. אני מחזירה להם לאט־לאט את השליטה על החיים שלהם. איתי עובר טיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע. הוא היה צריך להתגייס ובינתיים דחו לו את הגיוס".
כמה חודשים לפני שנחטפה, מיה השתחררה מהצבא, אחרי שירות כמדריכת כושר קרבי. לפני הלימודים באוניברסיטה היא רצתה להספיק לעשות חיים, קנתה כרטיס לטיול הגדול בדרום אמריקה ל־28 בדצמבר, ואז הגיע 7 באוקטובר והכול נעצר. "הרגשתי שזה הזמן שלי, ובמקום זה נחטפתי לעזה", היא אומרת.
מה תכננת ללמוד?
"תמיד רציתי משהו שקשור לרפואה, אבל אף פעם לא הייתה לי מוטיבציה ללמוד כל כך הרבה שנים. רק כשהייתי שם הבטחתי לעצמי, 'אם את יוצאת מפה, את לומדת רפואה'. בשבי גיליתי שיש לי כוחות, גם נפשיים וגם פיזיים. כל הזמן אמרתי לעצמי, טוב שזו אני לבד ולא איתי או עומר, ואיזה מזל שהם ביחד ויש להם אחד את השני. תמיד ידעתי שאני חזקה, והשבי רק הוכיח לי עד כמה. אני מקווה שגם ליתר החטופים יהיו את הכוחות שהיו לי. אל תשכחי שהם שם כבר זמן כפול ממני ויותר. איך זה הגיוני שאני יכולה להמשיך לחיות את החיים שלי והם עדיין שם?".
מירית: "המשפחה שלנו אמנם התאחדה, אבל אסור לשכוח את מי שנשאר שם. עד שכולם יחזרו, השמחה שלנו לא תהיה שלמה".
הריאיון המלא עם מיה ומירית רגב מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
איפור: גלית ורטהיים במוצרי סוטיס פריז, שיער: קובי קלדר
