מלחמה. כל שגרת הטיפוח נראית כעת מיותרת ואין מצב רוח להתחדש או אפילו לשמור על הקיים. רובנו עושות את המינימום וגם זה בכוח. ודאי לא תופתעו לשמוע שיש בינינו נשים שהחליטו שדי - הן מפסיקות להילחם בשורשים האפורים ומפסיקות לצבוע את השיער.
"לא הגיוני שאנשים שם ואני אמשיך כרגיל"
יהודית ארון, בת 60, מנהלת חשבונות מאשדוד, החליטה להפסיק לטפח את עצמה עד שיחזרו החטופים: "בדרך כלל אני צובעת את השיער, עושה לק ג'ל, פדיקור, הכול. אבל יש בי איזה אבל פנימי ותחושה שאם אני לא אעשה את זה, משהו יקרה לטובה לחיילים ולחטופים שלנו, הם יחזרו בשלום. קשה לי ללכת עכשיו למספרה ולעשות לעצמי דברים טובים ולחשוב שבזמן הזה יש שם ילדים, תינוקות, נשים. זה לא מסתדר לי בכלל בראש. מבחינתי זו גם השתתפות בצער של המשפחות. אני שונאת כשהשיער שלי לא צבוע. אני יודעת שאני נראית נורא עכשיו ואנשים גם שואלים אותי מסביב, כי רגילים לראות אותי מטופחת - ואני עונה שעד שכולם יחזרו בשלום, אני ככה. זה המעט שאני יכולה לעשות. אני לא חוזרת לצבוע את השיער, עד שכולם יחזרו הביתה".
"פתאום הכול נראה כמו בזבוז זמן"
"אין לי מצב רוח להתייפייף", אומרת שירלי אליאס, בת 40, מנתניה. "הייתי מחליקה כל יומיים את השיער עם מחליק ועושה שורשים כל חודש, ופשוט הפסקתי. אין לי מצב רוח. פתאום אנשים רואים את השיער הטבעי שלי, עם קצת אפור ועם התלתלים שלי, וזה נראה להם מוזר כי הם רגילים לראות אותי אחרת. אין לי תמונה אחת ברשתות עם שיער לא צבוע ומתולתל, ופתאום זה. אני לא חושבת שזה כזה עוזר, כי אני רואה את עצמי במראה ופחות אוהבת את עצמי ככה. אבל פתאום הכול נראה כמו בזבוז זמן ונהיה חסר טעם. אני גם מתאפרת פחות, הכול אני עושה פחות. גם ציפורניים הפסקתי לעשות והורדתי את הלק. האם זה יחזור? אני בטוחה שכן, אבל זה ייקח זמן. בא לי שקודם יחזירו את כל החטופים, ואז תהיה סיבה לשמוח".
"אין לי מצב רוח לכלום"
איילה הדר, בת 32, נשואה + 3, עקרת בית מכפר־יונה, חווה אף היא תפנית של 180 מעלות בשגרת טיפוח השיער שלה: "אני בדרך כלל מתוקתקת. כל שערה במקום, עם צבע ועם פן. אין מצב שאני לא נמצאת במספרה פעם בשבוע. מאז שהכול התחיל, לא הייתי במספרה. אני מסתובבת עם שיער לא מסודר ופשוט לא בא לי. בעלי עודד אותי ואמר לי 'לכי תעשי', אבל אין לי מצב רוח, פשוט לא בא לי. אין לי מושג מתי אחזור לזה. כל דבר שאני עושה שהוא נורמלי מרגיש לי לא טוב. בדיוק הבוקר הכנתי פנקייקים לילדים ותוך כדי הטלוויזיה הפתוחה אני רואה את אביגיל בת השלוש שנחטפה לעזה ומרגישה נורא. גם כשאלה אנשים שאנחנו לא מכירים, זה כואב לנו כאילו זה שלנו. אני רואה מדי פעם מפונות בבתי מלון באילת שאומרות 'אני חייבת החלקה', 'אני חייבת בנייה'. טוב שיש להן ראש לזה, אני בטוחה שזה עושה טוב. אני פשוט לא יכולה, אין לי מצב רוח לכלום".
"אולי אנצל את המצב הגרוע כדי להיפטר מהעול של לצבוע"
גלית (השם המלא שמור במערכת), בת 42, עורכת דין מתל־אביב, הפסיקה לצבוע את השיער ולא חושבת שכבר תחזור לעשות זאת.
"בדיוק כשפרצה המלחמה הייתי אמורה לצבוע שורשים. היה לי תור ליום ראשון, 8 באוקטובר, ואז זה קרה. דחיתי כמובן את התור ומאז כבר דחיתי שוב ואז ביטלתי אותו לגמרי. בהתחלה הייתי בטוחה שאחזור ואצבע מיד כשהכול יירגע. דחיתי את הצביעה מהפחד שתהיה אזעקה בדיוק כשאני אהיה עם צבע על הראש. בינתיים, השורשים כבר גדלו ופתאום זה לא נראה לי נורא כל כך. גם הילדות שלי מאוד מעודדות אותי להשאיר את זה. יש קטע כזה בתל־אביב, שמגניב להיות עם שיער אפור. בן זוג אין לי כרגע, ואין מי שיחווה את דעתו על זה. נראה, אולי אני פשוט אלך על זה ואנצל את המצב הגרוע כדי לעשות לעצמי משהו טוב ולהיפטר מהעול הזה של לצבוע כל שלושה שבועות. בקורונה היו מלא שניצלו את ההפוגה מהקשרים החברתיים כדי לעשות יישור שיניים, ניתוח אף, הזרקות, כל מיני שינויים, אז נראה לי שזה זמן טוב לעבור לאפור".
