לפני שש שנים צפתה השחקנית אביבה נגוסה (אסתי מ"קופה ראשית") בסדרת הטלוויזיה התיעודית "ירוסלם" (כאן 11) כדי להתכונן לתפקיד קטן שקיבלה. "צפיתי בסדרה", היא נזכרת, "ופתאום אני רואה תמונה של מישהי שנראית כמו אמא שלי, עם בחור לבן שנראה צבר, הכי קיבוצניק בעולם. שמעתי על כל פרט במסע שלה מאתיופיה לישראל, כולל על זה שצילמו אותה על הסיפון. עשיתי צילום מסך ושלחתי לאחים הגדולים שלי, שיאשרו שזאת אמא. תוך כמה דקות הם אישרו, אז שלחתי לה את התמונה ושאלתי: 'תגידי, זה הוא?', והיא ענתה: 'בול!'".
כך, 36 שנה אחרי הלילה שבו הגיעה לישראל, מצאה אמה, רותי נגוסה, את האיש שהציל אותה ושאותו חיפשה במשך שנים רבות.
"בדרך לישראל הבן מת על הגב שלי"
נחזור אחורה. רותי (63), שנולדה בשם אָסלקו מֶסְפן בכפר במחוז לסתה, לא רחוק מהעיר גונדר שבאתיופיה, נישאה בגיל 11. בגיל 14 כבר הפכה לאם לבנה הבכור, מנברו (כיום דרור, בן 49). בהמשך ילדה את מהרט, שנקרא בארץ מאיר (46) ואת סנבטו, שנפטר בגיל שנתיים וחצי. אחרי שמונה שנות נישואים התגרשה מאבי ילדיה.
רותי, מתי החלטתם לעלות לישראל?
"בכפר כל הזמן דיברו על החלום להגיע לירוסלם. בנוסף, הייתה אנטישמיות, אנשים אמרו לנו: 'לכו לארץ שלכם'. לא ידענו כמה ארוכה ומסוכנת הדרך, אפילו לא ידענו שנעבור בים. חשבתי שנלך ברגל שבוע־שבועיים ונגיע לירושלים. לא רציתי לצאת בלי הילדים. סבתא שלי אמרה: 'את לא תשרדי את הדרך עם שלושה ילדים, קחי רק את הקטן ואנחנו נגיע עם הגדולים קצת אחריכם' – וככה עשיתי".
בשנת 1979 יצאה לדרך עם קבוצה של כמאה איש, למסע שהסתיים בישראל שנתיים וחצי מאוחר יותר. "הלכנו שבועיים ברגל, עם מלווים. לא ידענו את הדרך, כך שהלכנו אחריהם בעיניים עצומות. שלוש פעמים תקפו אותנו שודדים, שלקחו מאיתנו את כל הכסף והאוכל. לקרוב שלי אפילו אמרו להוריד את המכנסיים שלבש. ישנו על האדמה".
מה אכלתם?
"קש. באמת אכלנו קש! וכשלא היה קש, לקחנו אדמה, ערבבנו עם מים ושתינו. אחרי השוד האחרון, המלווים (ששילמנו להם כסף) השאירו אותנו ליד נהר ונעלמו. במזל, מצאנו שם דייגים ואחד מהם לחש: 'גם אני יהודי, אעזור לכם'. לחבר'ה שלו הוא אמר: 'הם מסכנים, עם ילדים קטנים, נעזור להם' – והם לקחו אותנו עד גבול סודן. הלכנו כל הלילה, וכשהשמש עלתה הגענו למחנה של הצלב האדום, רעבים וצמאים. ליד המחנה היה נהר: רצינו לשתות, וברגע האחרון, מי שהפכה בהמשך לחמותי, אמרה: 'אתם לא שותים מזה! זה רעל!' ובאמת, מי ששתה מהנהר, חלה ומת".
משם עברה הקבוצה למחנה פליטים בעיר גדאריף, על גבול אתיופיה־סודן. לחברי הקבוצה נאמר שעליהם להתפזר, לשכור בתים ולעבוד – ולא להגיד שהם יהודים. שם נישאה רותי לקפיילו מולה, שנקרא בארץ גדי נגוסה (ונפטר בדצמבר האחרון).
אחרי חצי שנה בתנאים סניטריים לקויים, נפטר בנה. "סנבטו, שהיה ילד יפה, שמנמן ורגוע, אהב לשחק במחנה עם ילדה אחרת, טלם, בת חמש. יום אחד היא חלתה, סבלה מחום גבוה ופתאום הקיאה. לא ידענו מה יש לה. היא ביקשה בננה, הביאו לה, אכלה אותה ומתה. נגמר. חמישה ימים אחר כך עלה לסנבטו החום. שמתי אותו על הגב שלי והלכתי לחפש רופא. בדרך פגשתי מישהו, אמרתי לו שאני מחפשת רופא, והוא אמר שהילד שלי כבר נפטר. לא הבנתי מה קורה, איך? הרגע הרגשתי את החום שלו על הגב שלי. איבדתי את ההכרה. עד היום אני לא יודעת אם קברו אותו", היא אומרת ודמעות על לחייה. "תודה לאל, הקדוש ברוך הוא נתן לי בחזרה, אבל קשה לי לא לדעת איפה הוא נמצא. כעסתי על עצמי שעשיתי טעות, גם איבדתי את הילד שהבאתי איתי וגם לא ידעתי אם אראה את שני הילדים הגדולים שלי".
רותי נגוסה: "חשבתי שנלך ברגל שבוע־שבועיים ונגיע לירושלים. לא ידעתי שזה ייקח יותר משנתיים. בדרך אכלנו קש, וכשלא היה קש ערבבנו אדמה עם מים ושתינו. כיבסתי בגדים של סודנים, כדי שיהיה לי כסף לקפה וסוכר"
כעבור שנה בגדאריף עברה הקבוצה לכפר בשם טואבה, "שם עשיתי צמות לאנשים וכיבסתי בגדים של סודנים, כדי שיהיה לי כסף לקפה וסוכר".
בנובמבר 1981, אחרי שנתיים בסודן, שבהן העלייה המתוכננת נשמרה בסוד, הגיע הרגע. "מישהו ישראלי העיר אותנו באמצע הלילה ואמר לנו שאנחנו צריכים לצאת לדרך. הלכנו בשקט ומדי פעם היינו צריכים להתכופף, כי חיילים סודנים הסתובבו שם. באמצע הדרך שמעתי את מפקד המבצע, איש המוסד דני לימור, הולך לדבר עם סודנים. כנראה שהוא סידר את העניינים כדי שיעלימו עין. כשהגיעה משאית, שמו אותנו אחד על השני, ועוד כמה אנשים נתלו למעלה על הברזלים של תקרת המשאית. כיסו את המשאית ביריעת ניילון וככה נסענו. פחדנו, לאן לוקחים אותנו? באמת נגיע לירוסלם? המשאית הורידה אותנו באיזה ואדי ואמרו לנו להתחבא כל היום. בלילה לקחו אותנו לבית עם חומה, 15 איש בכל חדר. התפללנו ובכינו, וכנראה שזה עזר כי באותו לילה נפתח המבצע".
שלוש משאיות שהגיעו באישון ליל לקחו אותם לכיוון החוף. "פתאום המשאית נתקעה בבוץ", משחזרת רותי, "הורידו אותנו, אמרו לנו להתכופף והלכנו כפופים כמו כבשים".
"נפלתי מהסירה, לא ידעתי לשחות"
דני פלג (65), נשוי ואב לשלושה, בן קיבוץ הזורע המתגורר כבר 20 שנה בקולורדו, ארצות־הברית, ועובד שם כסמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת הייטק, היה אז משוחרר טרי מצה"ל. שמונה חודשים אחרי ששוחרר מהשייטת, נקרא לשירות מילואים. "אמרו לי להגיע לשלושה שבועות ללא יציאות הביתה", הוא נזכר בריאיון טלפוני, "ולהביא בגדים אזרחיים והרבה ספרים לשעות הפנאי".
ניחשת מה אתה עומד לעשות?
"לא היה לי מושג. כדי שהמידע לא יזלוג החוצה, רק כשאוניית חיל הים, בפיקודו של אילן בוכריס, יצאה לדרך, גילו לנו על מה מדובר: מבצע להעלאת יהודי אתיופיה מחופי סודן. אנחנו בכלל לא ידענו שיש יהודים באתיופיה".
אוניית חיל הים בת־גלים עגנה במרחק בטוח מהחוף, כדי שלא תתגלה. "שטנו בעשר סירות מנוע קטנות לחוף השומם, שהיה חשוך מאוד, בלילה בלי ירח. היו שוניות רבות באזור, ולכן נכנסנו למפרצון, כי ידענו שגם אם יהיה ים סוער, שם יהיה שקט ונוכל לאסוף עולים מהחוף בצורה קלה יחסית. המתנו על החוף".
ואז?
"פתאום, מתוך החשכה, הגיעו דמויות לבנות, נשים, גברים וילדים, לבושים בלבן. זה היה חיזיון בדיוני לחלוטין. בלי לומר מילה, הם עלו על סירות הגומי, שבעה אנשים בכל סירה, והתחלנו להפליג לכיוון האונייה. בדרך חלקם היו צמאים והושיטו יד לים, כדי לשתות. כמי שמעולם לא ראו ים, הם חשבו שאלה מים מתוקים, וירקו את המים מיד. שלפנו מים וסנדוויצ'ים מהצידניות ונתנו להם".
דני פלג: "אמרו לי להגיע למלואים של שלושה שבועות ולהביא בגדים אזרחיים והרבה ספרים לשעות הפנאי. לא היה לי מושג שמדובר במבצע להעלאת יהודי אתיופיה מחופי סודן. בכלל לא ידענו שיש יהודים באתיופיה"
במשך שבוע העלו לוחמי השייטת, בפיקודו של דודו שיק, את העולים לסירות הקטנות – ומהן לאונייה, ששטה במהלך היום בנתיב אוניות סחר, כדי לא לעורר חשד. "אחד הלילות היה סוער במיוחד והרוחות היו חזקות. ישבתי בסירה, בדרך לאונייה, ופתאום אחת הנשים התרוממה ועפה למים". זו הייתה רותי נגוסה. "היו גלים גדולים שהפילו אותי למים", היא מספרת, "התברר ששכחו לקשור אותי לסירה או לשים עליי אפוד מתנפח".
פחד מוות.
דני: "הסכנה באירוע כזה עצומה. סירת מנוע נעה במהירות, בשנייה יכולה לעלות על מי שנמצא במים סירה אחרת ולבתר אותו. בנוסף, הייתה סכנת טביעה. לא היה אפשר להביא זרקורים. במצב כזה, גם אם היא יודעת לשחות, אם לא שומרים איתה על קשר עין, היא עלולה להיעלם בשניות".
רותי: "לא ידעתי לשחות, בלעתי מים ופחדתי שאיזו חיה תטרוף אותי. כל הגוף שרף לי מהמלח, העיניים, האף".
דני: "בפעולה מהירה קפצתי למים וחילצתי אותה. העליתי אותה לסירה ונתתי לה מהר מים מתוקים".
7 צפייה בגלריה
דני פלג. "באתי למילואים, לא היה לי מושג שמדובר במבצע להעלאת יהודי אתיופיה"
( צילום: אלבום פרטי)
רותי: "דני הרים אותי, ניגב אותי, שטף לי את הפנים ונתן לי קלמנטינה, שיהיה לי טעם טוב בפה. הסתכלתי עליו וחשבתי: 'מי זה שהוציא אותי מהמים?', רציתי לזכור אותו, כדי להגיד לו תודה. כשהגענו לאונייה הגדולה חשבנו שהגענו לירושלים, כרענו על הרצפה, התפללנו ואמרנו ברוך השם. דני לקח אותי מיד לרופא, שניקה לי את האוזניים ואת העיניים".
למחרת קרא לדני נציג המוסד על האונייה, דוד בן עוזיאל, הידוע בכינוי טרזן, והציע שילכו לראות מה שלומה. "לקחנו איתנו את זימנה ברהני ז"ל, שעלה ארצה בדרך לא־דרך וגויס למוסד", מספר דני, "זימנה נכנס למרפאה של האונייה ושאל: 'מישהי נפלה אתמול למים?'".
רותי: "הייתי קצת ישנונית ומטושטשת, עם אוזן אחת סתומה, אבל קמתי, הצבעתי על דני ואמרתי: 'כן, הוא הציל אותי!'".
טרזן, שהיה בעל חוש תיעודי, הציע לצלם אותם יחד על סיפון האונייה. "כמעט כל האחראים הצטלמו איתי, לא ידעתי למה".
דני: "שמרתי את הצילום עם רותי באלבום. לא ידעתי מה שמה".
מהפנימייה לבית ספר למשחק
רותי נשלחה למרכז קליטה בפרדס־חנה ולמדה באולפן. "היה לי קשה בלימודים, חשבתי על הילדים שלי שנשארו באתיופיה ובכיתי, אז המדריך לקח אותי לעבוד כפועלת אריזה במפעל שימורים. יום אחד הרגשתי לא טוב, לקחו אותי לבית חולים, ומה התברר? שאני בהיריון, בחודש שביעי!".
כמי שנולד במרכז קליטה קיבל הרך הנולד את השם הרצל (כיום בן 40). בהמשך, כשהמשפחה עברה לנצרת־עילית, נולדו אביבה (38) ויוסי (33). "כשהייתי ילדה סירבתי לדבר אמהרית", מגלה אביבה, "אמרתי לאמא שלי: 'אל תדברי איתי בשפה המגעילה הזאת'. בכיתה ב' הקרינו לנו על מסך בכיתה תמונות של העולים במבצע שלמה ובכלל לא הרגשתי שיש לי קשר לאנשים האלה, כי הרגשתי צברית. רק בדיעבד הבנתי שזו המשפחה שלי. מי שקרא לי כושית, קיבל מכות. פעם מישהו צעק לי: 'יא כושית'. התעצבנתי, ואמא שלי אמרה: 'מה את מתרגשת מזה? תקראי לו קמח, שוקולד לבן'".
אביבה נגוסה: "העובדה שאמא איבדה ילד חיזקה את ההבנה שלי כמה היא הקריבה כדי להגיע לכאן. זה חיזק אצלי את הידיעה שהחיים שלי פה, שאני חלק מהחברה הזו"
בינתיים עלו לארץ ילדיה הגדולים של רותי: דרור עלה במבצע משה (1984) ומאיר עלה ב־1995. רותי התגרשה בפעם השנייה ועברה עם ילדיה לקריית־עקרון, שם התגוררו קרובי משפחתה. "פחדתי, איך אסתדר לבד? אבל אם אדם מאמין בעצמו, הוא יצליח". היא עבדה בסיעוד ואחרי שנה המשפחה עברה לרחובות (שם היא מתגוררת גם היום). רותי עבדה בניקיון משרדים, ואביבה למדה בפנימייה דתית בעפולה. כעבור שנתיים עברה לפנימייה בקיבוץ מעברות. "אהבתי ללמוד והבנתי שזו הדרך שלי לקבל הערכה. תמיד שאלתי חברים מה ההורים שלהם עושים ואיך הגיעו לזה, והתחלתי לסמן את הדרך. המטרה הראשונה שלי הייתה תעודת בגרות מלאה, הראשונה במשפחה שלי".
כשהשתתפה בסדנת תיאטרון בפנימייה, פרץ כישרון המשחק שלה: "החוויה הראשונה שלי הייתה כמעט חוץ־גופית. עשיתי תרגיל אימפרוביזציה, ובאיזשהו רגע חשתי ניתוק ממה שקורה - ופתאום חזרתי לעצמי ולמחיאות כפיים סוערות. מאז כל החבר'ה דחפו אותי למגמת תיאטרון".
בתיכון רמות חפר למדה אביבה במגמות תיאטרון, תקשורת ואמהרית (שממנה סלדה בילדותה). "שברתי שיניים כדי לדבר בשפת אמי, לא עשיתי בחיים שלי דבר קשה יותר".
רק בגיל 17 שמעת מאמך על אחיך סנבטו. איך זה השפיע עלייך?
"העובדה שאמא איבדה ילד חיזקה את ההבנה שלי עד כמה אמא והעדה כולה היו חזקות ונועזות וכמה היא הקריבה כדי להגיע לכאן. שאלתי את עצמי: למה? זה היה שווה את זה? זה גם חיזק אצלי את הידיעה שהחיים שלי פה, שאני חלק מהחברה הזו ולא צריכה אישורים מאף אחד".
אחרי התיכון נרשמה למכינה הקדם־צבאית נחשון. הפתעה קטנה ציפתה לה כשגילתה שיו"ר המכינה הוא דני לימור, איש המוסד שהעלה את הוריה. בהמשך שירתה כמש"קית הוראה.
כשהשתחררת, ידעת שתלמדי משחק?
"לא, לא ידעתי שאפשר לפתח בזה קריירה. חשבתי ללמוד משפטים, עבודה סוציאלית או חינוך. עבדתי שנתיים כבודקת ביטחונית בנתב"ג. מהשעמום, הלכתי לחוג תיאטרון אצל ששי סמוכה, שהכריח אותי ללכת לאודישנים בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. כשעברתי את האודישן הראשון, הייתי בטוחה שזה פוקס. כשעברתי את השני, חשבתי שעושים לי אפליה מתקנת. באודישן השלישי התקבלתי - וקיבלתי כאלה פידבקים, שסקרן אותי להבין מה הם רואים שאני לא רואה. התחלתי ללמוד שם, אבל תמיד שמרתי על רגל אחת מוכנה לברוח".
במהלך השנה הראשונה ללימודיה התגוררה אביבה בבית אמה. "נגמרו לי החסכונות, חברים טובים עזרו לי בצורה שלא גרמה לזה להיראות כמו צדקה. הייתי מתקלחת בבית הספר ונשארת לישון שם על ספה. יום אחד כתבתי מכתב ליורם לוינשטיין ותיארתי את המצב הכלכלי של ההורים שלי. בפגישה איתו אמרתי: או שאתה עוזר לי או שאני פורשת. יורם העניק לי קצבת מחיה חודשית שאפשרה לי לסיים את שנה ב'. בשנה ג' התלבשתי על תחרות המונולוגים, שהבטיחה פרס כספי. חשבתי איפה אני יכולה להבריק: לקחתי מונולוג של חנוך לוין והפכתי את הדמות לאמא שלי. הפרס שקיבלתי עזר לי לשכור דירה לחצי שנה. בסוף שנה ג' שיחקתי בהצגה 'שלוש אחיות' של צ'כוב. בהפסקה ניגשה אליי הבמאית ואמרה: 'יש לך תפקיד בתיאטרון בית ליסין'. התברר שציפי פינס, מנהלת התיאטרון, ישבה בקהל. הייתי בעננים".
אביבה נגוסה: "תמיד שאלתי חברים מה ההורים שלהם עושים ואיך הגיעו לזה", והתחלתי לסמן לעצמי את הדרך"
כששיחקה בבית ליסין גילמה תפקידים קטנים, שביניהם מנקה ומטפלת של זקנה. "בסיום אחת ההצגות ניגשו אליי שתי בחורות ושאלו: 'לא אכפת לך שאת מאכילה את הסטריאוטיפ? עניתי להן: 'אני שמחה שאני על הבמה, כדי שיהיה גיוון'. זה גם מה שאמרתי לעצמי כשהתחלתי לשחק בטלוויזיה, קודם כול שהפרצוף שלי יהיה שם, חלק מהנוף".
בגיל 30 נישאה אביבה לבן זוגה אריאל טרי (49), מעסה רפואי, שהכירה שש שנים קודם לכן. "חברים הכירו בינינו כי שנינו היינו פנויים", היא צוחקת.
אחרי חמש שנים בבית ליסין עברה לתיאטרון העברי, שם קיבלה תפקיד ראשי בקומדיה "שוקו־וניל".
נראה שהפריצה הגדולה שלך הגיעה בזכות "קופה ראשית".
"זו פנינה ואני אסירת תודה על ההזדמנות הנדירה שניתנה לי, לכותבים נדב פרישמן ויניב זוהר ולכל השחקנים המעולים. קרן מור עשתה בשבילי המון. ואגב, היא מכורה לאינג'רה, זה הקלף שלי עליה".
"בכיתי במפגש וגם הוא התחיל לבכות"
בינתיים הפכה רותי לאם בית בחברת הנדסה. "כל החיים רציתי למצוא את מי שהציל אותי כשהגלים העיפו אותי לים. מישהו אחר אולי לא היה מסכן את עצמו בשביל להציל אותי. לא ידעתי איך למצוא אותו, כי לא היו לי שם או תמונה. במקומות עבודה תמיד סיפרתי עליו, והבנות שאלו: 'אוקיי, מה את יודעת עליו?', ועניתי: 'הוא גבוה עם שיער שחור, חתיך!', אז הן צחקו עליי: 'אה, את מחפשת חתיך!"'.
כשאביבה נתקלה בצילום מתוך "ירוסלם" ושלחה אותו לאמה, פנתה אמה לאיתי רשף, לוחם שייטת במילואים, שאותו הכירה במקום עבודתה. היא סיפרה לו עוד קודם שהיא חולמת לפגוש את מי שהציל אותה בסודן. וכשנמצאה התמונה פנה רשף לעמותת "העטלף", ארגון בוגרי השייטת.
דני: "פתאום אני מקבל טלפון ממישהי מעמותת העטלף. היא אמרה: 'תשמע, רץ פה סיפור על אישה שמחפשת אותך 36 שנה'. צלצלתי לאיתי, שחיבר אותי לאביבה. דיברנו והיא בכתה מהתרגשות. החלטנו להפתיע את אמא שלה בשיחת טלפון וקבעתי עם אביבה מתי אצלצל לבית של אמה".
רותי: "הטלפון מצלצל, ואביבה צועקת: 'אמא, תעני'. עניתי 'הלו', והקול אמר: 'אני דני'. שאלתי: 'מי זה דני?', והוא ענה: 'אני זה שהוציא אותך מהמים'. לא הייתי מסוגלת לדבר מרוב התרגשות. בכיתי קצת וגם הוא התחיל לבכות. דיברנו והוא אמר שיבוא לבקר כשיגיע ארצה".
כעבור שלושה שבועות הגיע דני לביקור, מלווה בצלם וידיאו, שיתעד את המפגש. "התרגשתי מאוד, חיבקתי אותו ואמרתי לו: 'תודה שהצלת אותי, תראה איזה ילדים יש לי בזכותך'".
באותו ביקור ארגן דני הרצאה בקיבוצו, ואליה הזמין את רותי, שסיפרה את סיפורה, ואת טרזן, שצילם אותם באונייה. מאז אותה פגישה שומרים רותי ודני על קשר טלפוני, וכשדני מגיע לארץ הוא מבקר אותה. "הוא החיים שלי, הוא אח שלי", אומרת רותי, "אני מעריכה ואוהבת אותו ואין לי מילים להודות לו".
דני: "נוצרה פה חברות מיוחדת. אם רותי לא הייתה יוזמת את החיפוש אחריי, לעולם לא היינו נפגשים".
בדצמבר האחרון החליטה רותי להתפטר מעבודתה ולפתוח מסעדה אתיופית ששמה FIKER (אהבה, באמהרית) ברחובות (הרצל 128). "אני רוצה להצליח בכוחות עצמי", היא מצהירה. מי שהזדרז לבקר ולפרסם את המסעדה בפייסבוק היה כמובן דני פלג.
אביבה, מה התוכניות שלך להמשך?
"לכתוב ולביים, ולפני חצי שנה סיימתי תואר ראשון בבימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. כתבתי הצגה בשם 'תוצרת הארץ', על נערה שהיא דור שני לעולים מאתיופיה. זו הפקה עצמאית ראשונה שלי, שאפשר להזמין דרך עמוד הפייסבוק שלי לכל מקום בארץ. כשהשתתפתי בסרט 'אתר הצלילה בים האדום' (מותחן ריגול שעוסק בעליית יהודי אתיופיה, הסרט שאליו התכוננה כשגילתה את הצילום של אמה, י"ג), החיבור לנושא היה מרגש עבורי. כשהגעתי למדידות אצל המלביש הבריטי של הסרט, הוא שיתף אותי בתמונות שמהן שאב השראה. התיישבתי מול המחשב שלו וכל תמונה הקפיצה אותי, כי זיהיתי בני משפחה של אבא שלי על האונייה. אבל כשראיתי את הסרט, חשתי תחושת החמצה, כי הסיפור העוצמתי של העולים, שעשו מסע רגלי בתנאים מחפירים, לא קיבל ביטוי. זה חיזק בי את ההבנה שאף אחד לא יספר את הסיפור שלי. עכשיו אני כותבת הצגה על סיפור העלייה של אמא שלי ומחפשת מימון לפרויקט. אם ההורים שלי הצליחו להגשים את החלום ולעלות ארצה, אני צריכה להגשים את החלומות שלי פה".
