בגיל שלושה חודשים השחקנית מאיה לבני (24) גדלה בישראל למשפחה ישראלית, ועדיין אנשים ברחוב בטוחים שהיא מהגרת עבודה ומציעים לה עבודה בטיפול סיעודי. "אנשים מתעקשים לדבר איתי באנגלית, וגם כשאני עונה להם בעברית, זה לא עוזר", היא צוחקת. "בחוסר טקט מוחלט ניגשים אליי זרים בסופר ושואלים אם אני מחפשת עבודה בניקיון. פעם הלכתי עם חברות לאכול סושי, והמנהל שאל אותי אם אני רוצה לעבוד שם בגלגול סושי. זה גולש גם להצעות מגונות, ניגשים אליי גברים זרים ושואלים אם אני יכולה לטפל בהם לבד בבית, ומציינים שהם משלמים טוב. זה כל כך מבאס, גורם לי להרגיש בכל פעם מחדש לא שייכת, ואני כל כך ישראלית... רק המראה מבדיל ביני ובין כל ישראלית אחרת, לפעמים אני בעצמי שוכחת שאני נראית כמו שאני נראית. הדיסוננס בין מה שהחברה רואה למה שאני מרגישה בפנים לפעמים קצת שובר לב, כי לא משנה כמה ארגיש שייכת, תמיד תבוא איזו אישה בסופר ותבקש ממני לנקות את הבית שלה. אני זוכרת שידיד טוב שלי התחיל לצאת עם מישהי וסיפר לה עליי. היא ביקשה לראות תמונה שלי והייתה בשוק. היא אמרה לו: 'אבל היא אסייתית'. היא הייתה כל כך מופתעת שהוא לא הזכיר את זה, אבל כמוני גם הוא כבר שכח מזה".
בגלל ריסוס של האמריקאים
מאיה נולדה בווייטנאם לנערה בת 17 ולאב שזהותו לא ידועה. בגיל שלושה חודשים אומצה על ידי יואב ומיכל ז"ל, שנפטרה לפני כמה שבועות. יש לה אחות אחת מבוגרת ממנה. היא גדלה בשכונת הדר יוסף בתל־אביב, ילדה מושקעת, שניגנה על פסנתר והייתה בנבחרת ישראל בהתעמלות קרקע.
"אמא שלי תמיד אמרה לי שנולדתי מהלב שלה ולא מהבטן, והאימוץ לא היה אישיו אף פעם בבית", היא אומרת.
איך הילדים בבית הספר קיבלו אותך?
"תמיד הייתי השונה. כשהייתי ילדה לא הייתי כל כך מקובלת, אבל אני לא יודעת אם זה היה בגלל המראה השונה או בגלל שהייתי ילדת פסטיגלים וילדים קינאו בי. לא פרגנו לי. אמרו לי שאני שוויצרית, אז השתדלתי לא למשוך תשומת לב, וזה נשאר לי עד היום. כשהייתי ילדה, רציתי מאוד להיות בלונדינית עם עיניים כחולות, כמו כל המקובלות בכיתה. כשגדלתי ראיתי שבנים מתחילים עם חברות שלי שלא היו בלונדיניות, ואז הבנתי שזה לא קשור לצבע השיער, אלא לעובדה שאני לא נראית ישראלית. מבפנים אני ישראלית ומבחוץ לא".
מה את יודעת על ההורים הביולוגיים שלך?
"לא הרבה, כי אף פעם לא התעניינתי, אני לא מעוניינת להכיר את האמא הביולוגית שלי, וגם לא את האבא שלדעתי אפילו היא לא יודעת מי הוא. אני יודעת שהיא הקימה משפחה ויש לה ילדים, ואני מודה לה על הבחירה האמיצה והחכמה למסור אותי, כי אני לא יכולה לתאר את עצמי במקום אחר ובמשפחה אחרת מזו שגדלתי בה. אני לא מרגישה שום קשר למקום שבו נולדתי ולאישה שילדה אותי. כששואלים אותי מה המוצא שלי, אני אומרת שלושת רבעי פולנייה ורבע עיראקית".
היית רוצה לפגוש את האחים שלך למחצה?
"אני לא מרגישה שהם אחים שלי, ואני גם לא סקרנית לראות איך הם נראים. הם כנראה די דומים לי. אסייתיים, את יודעת. אחותי היא חברת נפש שלי למרות שאין בינינו בכלל קשר דם ואנחנו בכלל לא דומות".
מה בכל זאת יש בך משם?
"המראה שלי בלבד. אם לא הייתה לי מראה בבית, לא הייתי יודעת שאני שונה. אין בי שום דבר שקשור למדינה שקוראים לה וייטנאם, ואף פעם לא הייתי שם. יכול להיות שאם הייתי באמת מכירה, אולי הייתי אוהבת ומתחברת, אבל אין לי שמץ, חוץ מזה שכנראה הבאתי משם את הסרטן שחליתי בו בגיל 18".
איזה סרטן?
"זה נקרא מיקוזיס פונגואידס, לימפומה של העור. באופן כללי זו מחלה של גברים בני 50 ומעלה, כך שאני לא יודעת איך זה נפל עליי. אמא שלי התעמקה וחקרה והגיעה למסקנה שזה כנראה קשור למלחמת וייטנאם".
מלחמת וייטנאם התרחשה שנים לפני שנולדת. מה הקשר?
"בזמן המלחמה האמריקאים הרעילו את המים ביערות שבהם הסתתרו כוחות הגרילה הווייטנאמים (האמריקאים ריססו חומרים כימיים רעילים שפגעו בג'ונגלים ובמקורות המים. ד"ח). דורות של וייטנאמים נפגעו מזה וכנראה שגם אני. בהתחלה לא ידעו לזהות מה המחלה הזאת בדיוק, אז אמא שלי החליטה ליצור קשר עם האמא הביולוגית, היא רצתה לברר אם יש עוד חולים במשפחה שלה, והתברר שאבא שלה וסבא שלה נפטרו מאותה מחלה".
איך היא הצליחה ליצור איתה קשר?
"סיפור מטורף. היא ידעה מיהי ומה שמה, אבל לא ידעה איפה היא ולאן היא התגלגלה. אחרי שהתמודדתי ב'אקס פקטור' (ב־2013, ד"ח) וסיפרתי את הסיפור שלי, שדרן וייטנאמי שראה את האודישן שלי, תרגם את השיר ששרתי, 'אילו יכולתי' (שידוע יותר כ'אמא') של ריקי גל, שמדבר על קשר בין אמא ובת, וכתב שאני מחפשת את אמא שלי בווייטנאם. זה עשה שם הרבה רעש, ובכל פעם שהגבתי שאני לא מחפשת את השורשים שלי בווייטנאם כי השורשים שלי נמצאים בישראל, הוא מחק לי את התגובה. בעקבות הפרסום הזה פנה אליי בפייסבוק עיתונאי וייטנאמי שרצה לראיין אותי. לא הסכמתי להתראיין, אבל אמא שלי שאלה אותו אם הוא יכול לעזור לנו לאתר את האמא הביולוגית, כי יש לה כמה שאלות אליה, והוא היה הכי חמוד בעולם ופשוט מצא אותה. התכתבנו איתה דרכו, לא ממש דיברנו איתה, אבל היא כתבה לנו את כל התשובות בקשר למחלה".
למה לא דיברת איתה?
"ממש לא בא לי. לא הרגשתי שום קשר לאישה הזאת, זה פשוט לא היה חשוב לי".
איך התמודדת עם המחלה?
"אני עדיין מתמודדת, זה סרטן כרוני, הוא לא יעבור אף פעם, ואני אצטרך לחיות איתו. הרופא שלי אמר לי, 'לא מתים מזה, מתים עם זה'".
איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלך?
"זה פגם אסתטי בעיקר, יש לי כתם גדול מאוד על הרגל. אני מורחת כל יום משחה כימותרפית, עד סוף החיים. יש סיכוי של אחד לחמש שזה יתפתח למלנומה או לוקמיה, ואני מקווה מאוד שהסיכויים הם לטובתי".
4 צפייה בגלריה
"המלהקת אמרה לי, 'פליז אל תפשלי', כי כמה שחקיות אסייתיות כבר יש?", מאיה לבני
(צילום: אביגיל עוזי)
תאונת דרכים אחרי הצגה
מאיה הייתה ילדת פלא שבגיל שלוש כבר כיכבה בפרסומות, ובגיל שבע התרוצצה על במות, תחילה בפסטיגל, שם הופיעה שלוש שנים ברצף (מ־2005 ועד 2007), ובהמשך במחזות זמר שונים כמו "אוליבר", "אנה ומלך סיאם", "ספ
ר הג'ונגל" ו"אנני". היא גם דיבבה בסדרות ובסרטי אנימציה מצליחים כמו "הקול בראש", "משפחת סופר־על 2", "דוק רופאת צעצועים" ועוד.
"בזמן המלחמה האמריקאים הרעילו את המים ביערות שבהם הסתתרו כוחות הגרילה הווייטנאמים. דורות של וייטנאמים נפגעו מזה וכנראה שגם אני"
בגיל 12, בעת ששיחקה את בתו של המשורר אלכסנדר פן בהצגה "היה או לא היה" בתיאטרון הקאמרי, לצדם של הלנה ירלובה ויחזקאל לזרוב, נפצעה בתאונת דרכים קטלנית בדרך חזרה מהצגה בהיכל התרבות בטבריה. הוואן שבו נסעו השחקנים התהפך בכביש 77, סמוך לצומת ישי, לאחר שהתנגש במכונית פרטית שסטתה ממסלולה. שני הנהגים נהרגו ו־12 מנוסעי הוואן נפצעו, וביניהם אביה של מאיה, יואב, שהתלווה אליה.
מה את זוכרת מהתאונה ההיא?
"הגענו אחרונים לוואן, ישבנו בסוף, ואני נרדמתי מיד. אני זוכרת ששמעתי בום חזק מאוד ועפתי שני מושבים קדימה. היה חושך מוחלט, שמעתי דפיקות של אנשים על החלונות, ואז איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי בבית החולים גיליתי שנקרעו לי שלוש רצועות ברגל והכתף שלי יצאה מהמקום. למחרת כבר שוחררתי מבית החולים, אבל אבא שלי נפצע קשה, נשברו לו שתי חוליות בגב והוא אושפז לשיקום ארוך".
בגיל 16 השתתפה כאמור ב"אקס פקטור". "אני צריכה לשכוח את החוויה הזאת", היא אומרת, "אני מרגישה שלקחו אותי לתוכנית יותר בגלל הסיפור האישי שלי ופחות בגלל שאני זמרת טובה, וזה קצת הוריד את הביטחון העצמי שלי כזמרת. הסיפור הזה צילק אותי להרבה מאוד שנים. עברתי את שלב השופטים ונפלתי במחנה האימונים, הרגשתי מנוצלת".
אחרי התוכנית היא הפסיקה לשיר והתחילה ללמוד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. "תצחקי, אבל דווקא כשלמדתי שם הרגשתי הכי בבית. בית הספר נמצא בשכונת התקווה, גרים שם המון עובדים זרים אסייתיים, ואף אחד לא שאל אותי ברחוב אם אני רוצה לנקות. אבל גם שם הייתה לי תקרית מצחיקה עם משטרת ההגירה. הלכתי עם חברים לאכול, עצרה לידנו ניידת משטרה, והשוטרים הראו לי תמונה של בחורה אסייתית ושאלו אם אני מכירה אותה. הייתי עם עוד כמה חברים מהלימודים, אבל שאלו רק אותי. אמרתי לשוטר, 'חיים שלי, זה שאני אסייתית במוצאי, לא אומר שאני מכירה את כל האסייתיות בשכונה'".
בתחילת השנה השנייה ללימודים נאלצה לעזוב בגלל חוסר התאמה. "לא הופתעתי, יש כמה סבבים של ועדות הדחה, וכבר משנה א' הייתי על הכוונת", היא מספרת. "אמרו לי שאני על תנאי, הייתי על הקצה, עד שהדיחו אותי ועשו לי טובה גדולה".
"שוטרים הראו לי תמונה של בחורה אסייתית ושאלו אם אני מכירה אותה. שאלו רק אותי. אמרתי לשוטר, 'חיים שלי, זה שאני אסייתית במוצאי, לא אומר שאני מכירה את כל האסייתיות בשכונה'"
למה טובה?
"לא התאמתי למה שצוות המורים רצה ממני. הייתי כמו ביצת הפתעה מבחינתם, והם לא התחברו להפתעה. מרוב שרציתי להישאר שם, חנקתי את האש של עצמי ולא הצלחתי לרצות אותם, לא הצלחתי להביא את מה שחשבתי שיגרום להם לאהוב אותי, אבל אני חושבת שהחמצתי שם את הפואנטה, שהיא להיות אני".
איך הרגשת?
"כמובן, בכיתי את החיים שלי. לא נעים להיות מודחת מהמקצוע שאת רואה בו את הייעוד שלך, אבל באינסטינקט הראשוני הרגשתי ששחררו אותי מהכלא. ברגע שיצאתי מהוועדה צעקתי, 'סוף־סוף הדיחו אותי מהמקום הזה'. חברים שלי היו בשוק. הגשתי ערעור פעמיים כי פחדתי להתחרט ולהתמלא צער על זה שאפילו לא ניסיתי לערער, אבל הערעור לא התקבל, וטוב שכך. לא היה לי שם טוב".
טיול שורשים? לא, תודה
אחרי ההדחה מבית הספר למשחק, קיבלה תפקיד בסדרת הנוער "מאנקיז" (בערוץ TeenNick וב־HOT VOD) לצד כוכבים כמו תובל שפיר, רוני דלומי ולי בירן. מאיה משחקת שם את נעמי, ולוגרית ביוטי ובתה של עובדת שגרירות של נסיכות אסייתית דמיונית. "בגלל שזאת סדרת נוער יש גם מוסר השכל: רק בשיתוף פעולה וקבלת השונה מצליחים לנצח את הרעים".
איך הגעת לסדרה?
"המלהקת נחמה טביבי פנתה אליי, היא חיפשה דמות אסייתית והכירה אותי מקודם. כשקיבלתי את האודישן היא אמרה לי, 'פליז, אל תפשלי', כי כמה שחקניות אסייתיות כבר יש? באותו יום קיבלתי שתי תשובות משמחות: התקבלתי גם ל'מאנקיז' וגם לתפקיד דיבוב בסרט 'ריה והדרקון האחרון', שזה היה בשבילי הכי וואו, המון זמן חיכיתי לזה. הייתי בחרדה אמיתית שיורם לוינשטיין לא יאשר לי לצאת לצילומים, אבל בסוף הודחתי לפני".
"אני חוששת שאם אסע לווייטנאם, זה יערער אותי. יש לי חברה שאומצה משם ונסעה לביקור, בארץ היא מרגישה שייכת אבל לא נראית כמו כולם, ושם היא נראית כמו כולם אבל לא מרגישה שייכת"
כמה את דומה לנעמי?
"אנחנו לא מאוד דומות, אבל יש נקודת דמיון אחת בולטת: שתינו רוצות להשתלב בחברה. אני חושבת שאני די משולבת, למרות שמדי פעם אני נוכחת לגלות שלא ממש".
כמה המראה שלך עוזר באודישנים וכמה הוא מפריע?
"מצד אחד זה יתרון כי אני מיוחדת ואין עוד כמוני, ומצד שני זה חיסרון כי אי־אפשר להתעלם מהמראה שלי, ולכן אי־אפשר ללהק אותי לכל תפקיד. לא מזמן לא התקבלתי לתפקיד הראשי לסדרה אחרי שעברתי אודישן, כי הם כבר ליהקו את האבא, והאבא, מה לעשות, לא אסייתי. הייתי שמחה אם המלהקים והבמאים היו מצליחים לראות את מה שמעבר למראה. זה משהו שכבר קורה בהוליווד, תראי את לוסי לו בסדרה 'למה נשים רוצחות'. לתפקיד שלה בסדרה אין קשר לעובדה שהיא אסייתית".
4 צפייה בגלריה
"הייתי שמחה אם המלהקים והבמאים היו מצליחים לראות את מה שמעבר למראה", מאיה לבני
(צילום: אביגיל עוזי)
אמרת שמעולם לא ביקרת בווייטנאם, זה לא מסקרן אותך?
"כרגע לא, אני חוששת שאם אסע לשם זה יבלבל ויערער אותי. יש לי כמה חברות וייטנאמיות, ישראליות שאומצו שם, די גדלנו יחד, כי כל ההורים הישראלים שאימצו בווייטנאם היו בקשר, והיו לנו מפגשים כשהיינו תינוקות. אחת החברות נסעה לטיול שורשים בווייטנאם והרגישה מאוד שייכת לשם, וחברה אחרת שנסעה חזרה משם קרועה בין זהויות. היא אמרה לי שבארץ היא מרגישה שייכת אבל לא נראית כמו כולם, ושם היא נראית כמו כולם אבל לא מרגישה שייכת".
ומה עם זוגיות?
"אין לי בן זוג כרגע, אבל אני על זה, זה בטיפול (צוחקת). כשלמדתי משחק הייתי צריכה את כל הזמן לעצמי, אבל עכשיו אני מרגישה בשלה לזוגיות. זה צריך להיות אדם אמיץ שמוכן להתמודד עם כל הסטיגמות יחד איתי. כשאני הולכת עם גבר ברחוב, לא חשוב אם הוא בן זוג, ידיד או סתם חבר ללימודים, תמיד יהיה מה להגיד לו על זה. פעם הלכתי עם ידיד שלי ברחוב, ומישהו צעק לו, 'יבוא אישי מתאילנד?'. מי שיבחר להיות איתי זה אדם עם ראש פתוח יותר ולב פתוח יותר. בסופו של דבר, מי שיצליח לראות את הבן אדם שמעבר למראה הוא כנראה בן אדם מיוחד, ולאיש הזה אני מחכה".
