ברוכות הבאות למהדורת זוגיות 2023, המתכונת לחיים מאושרים בעידן הסלפי. אבא, אמא, ארבעה ילדים, כלב וגם מאהב ומאהבת. לא בגידה ולא נעליים. פשוט זוג באמצע החיים שמחליט לפתוח את המונוגמיה. שברנו את השוק ואת כללי המשחק, ונשאר לנו רק לראות אם המניה של הזוגיות שלנו תעלה או תצנח אל תהום הנשייה.
אנחנו הזוג הזה שבבוקר אחד בתחילת שנות ה־40 שלו החליט לשבור את המונופול ולאפשר זה לזו לצאת, לבלות ולעשות סקס עם פרטנרים אחרים; הזוג שפותח יומן בתחילת השבוע ומתאם מתי כל אחד מאיתנו נפגש עם האהוב/ה שלו/ה; הזוג שגולש בטינדר במקום לשחק "קנדי קראש"; הזוג שממליץ אחד לשנייה על חדרי מלון לפי שעה; הזוג שהחליף את מערכת ההפעלה שלו ממונו לפולי ועכשיו הוא במסע לגילוי כל הפיצ'רים החדשים.
בשנת 2023 מערכת ההפעלה החדשה דורשת חיים של הסתרה, כמו הומו בשנות ה־80 שלא היה יכול לצאת מהארון למרות שהסתובב עם שפם, עגיל באוזן ימין וקרא לכל מי שסביבו "דרלינג". למה אי־אפשר לדבר על זה, אתן שואלות? כי אני בטוחה שרבות מכן קוראות את השורות האלה ואומרות לעצמכן: "הנה עוד זוג מפרדס־חנה שמשתמש בדאודורנט ללא אלומיניום"; "הם כנראה לא באמת אוהבים אחד את השנייה"; "שפשוט יחליטו להתגרש"; "זה לא טבעי"; "בחיים צריך לדעת לבחור"; "עדיף כבר לבגוד"; "זה לא יכול להצליח"; "החיים זה לא רק כיף"; "מסכנים הילדים"; "השם ישמור" וכו'. ואולי אצל כמה מכן עוברת מחשבה נועזת: "ברור שהייתי רוצה, אבל אין מצב שזה יצליח".
"לא חשבתי שבגילי אמצא את עצמי מצלמת את התחת שלי באמצע ארוחת ערב עם הילדים. לא חשבתי שאיהפך לחיית טינדר ממולחת. לא חשבתי שאבלה ערב עם גבר שצעיר ממני בעשר שנים"
אני מכירה היטב את המשפטים האלה, כי חשבתי אותם בעצמי. עד לא מזמן גם אני טענתי שמי שחי בזוגיות פתוחה, מרובת אהבות או סקס - לא רק משחק באש אלא שורף את עצמו בלהבות הגיהינום. האמנתי שפוליאמורים חיים בבתים ממוחזרים מאצטרובלים ופותחים כל בוקר בשתיית שמן אבוקדו. הייתי בטוחה שאנשים שפותחים את הזוגיות, צריכים לחפש עורך דין שמתמחה בגירושים.
והנה בכל זאת, למרות ועל אף, מצאתי את עצמי בגיל 41 - אחרי 20 שנות זוגיות מונוגמית עם ארבעה ילדים וכלב - מציעה לבעלי לחפון ציצים חדשים, לפגוש נשים אטרקטיביות ולהעביר לילות של שיכרון חושים בלעדיי. יצאתי עם בעלי למסע שהביא אותי למצבים שלא האמנתי שאגיע אליהם. לא חשבתי שבגילי אמצא את עצמי מצלמת את התחת שלי באמצע ארוחת ערב עם הילדים. לא חשבתי שאיהפך לחיית טינדר ממולחת. לא חשבתי שאבלה ערב עם גבר שצעיר ממני בעשר שנים. לא חשבתי שאתאהב מעל הראש ולא חשבתי שיתאהבו בי שוב בסבב הזה של החיים.
למה זה קרה? אני עדיין לא יכולה לתת תשובה חד־משמעית. מוסר ההשכל של סוף הסיפור לא הגיע, כי הסוף לא הגיע. אני כן יכולה להגיד שבגיל 40 יש רגע שאת מבינה שקיפול של עוד הר כביסה לא ישנה בך כלום.
כך בחרנו, בעלי ואני ועוד רבים אחרים - וכולנו משתמשים בדאודורנט רגיל. אבי מעוז, עדכן גרסה: הומואים זה חומר של שנות ה־80. יש סדום ועמורה חדש בעיר. הם רבים יותר משנדמה לכן - חיים ביניכן בצללים. זאת יכולה להיות השכנה שלך, הבוס שלך, אולי זה איתן מהמכולת או אורה מהבנק, אנשים שבוחרים מערכת הפעלה אחרת, אנשים שמנסים לחיות את החיים במלואם. להגיד שזה קל יותר? לא בטוח. אנחנו חיים על רכבת הרים משוגעת. להישבע שלא נתגרש? אתן יכולות להישבע? להצהיר שזה לא מפחיד? זה מפחיד. להתחייב שהחיים השתנו מקצה לקצה? לא ממש, עדיין מחכה לי הר של כביסה לקיפול בכל יום, וכך יהיה גם למחרת. הדבר היחידי שאני יכולה להבטיח: משעמם זה לא.
* השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
