שלוש לוחמות שמשרתות בתפקידים שבעבר אוישו ע"י גברים בלבד עלו על מדי א' והגיעו לשיחה בוועידת "הנשים של המדינה" של ynet, "ידיעות אחרונות" ו"לאשה". סא"ל אפרת קייקוב, מג"ד 334 , גדוד הרעם של התותחנים, רס"ן ירדן שוקרון, סמג"ד גדוד חילוץ והצלה, וסרן גל שידלו מ"פ מסייעת בקרקל השתתפו בפאנל בהנחיית אורית מרלין-רוזנצוייג, עתונאית לאשה.
כשנשאלו על המוטיבציה להתגייס לשירות קרבי ענתה קייקוב: "גדלתי בקיבוץ. נורא ברור שהגברים מגיעים לגיל הגיוס, ואוי ואבוי לו לקיבוצניק שיחזור בלי כנפי צניחה למשק ויעז להסתובב. ודווקא הנשים, זה בסדר, צריך לעשות שירות משמעותי אבל זה לא באמת מאוד חשוב כיצד הוא ימוצה. בדיעבד אני יודעת להגיד שזה מאיזה מקום פמיניסטי, אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם הזה". היא הוסיפה: "אנחנו חולקים את אותה אהבה לאותה מולדת... אם אני יכולה לשים וסט, נשק ולהגן, למה שאני לא אעשה את זה? זה היה נורא טבעי בגלל שאבי גם היה קצין בתותחנים".
על אף שהיא האישה הראשונה שמפקדת על גדוד מתנייע בחיל התותחנים, היא אינה מרגישה שפרצה תקרת זכוכית ואומרת: "אלו החיים שלי ב-16 השנים האחרונות. זה מה שאני קמה אליו בבוקר. אף פעם לא הרגשתי שאני מפוצצת איזה משהו. מבחוץ אולי רואים את זה ככה, אבל מי שגדל בתוך העשייה הזו - זו פחות ההרגשה".
שוקרון, גם היא האישה הראשונה בתפקיד, שיתפה שמרגע שהתחילה את הטירונות בשבטה, ידעה שזה מה שהיא רוצה לעשות.
שידלו הודתה שנלחמה על שיבוץ קרבי: "אני זוכרת את עצמי יושבת בבית וכותבת מכתבים, יום אחרי יום אחרי יום שאני רוצה להגיע להכי קרבי. הם לא הגיבו, אבל מבחינתי הרגשתי שאני במלחמת חיי להשיג את מה שאני רוצה ואת המטרה שלי, והתגייסתי לקרקל, בזמנו לפחות מבחינתי זה היה הכי קרבי שיכולתי להגיע כאישה".
האם ההבדלים הפיזיים בין גברים לנשים מפריעים לשירות הקרבי?
שוקרון: "אם אנחנו נדרשים לרוץ שלושה קילומטרים בתשע דקות, ויש בחורה שמצליחה לעשות את זה והיא עומדת בתנאי הסף, אז היא יכולה להתקבל, ואם לא זה בסדר, לא.
"אני הייתי אלופת הארץ בג'ודו הרבה מאוד שנים, וספורט היה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות עד היום, ולא הרגשתי אף פעם שונה מאף אחד. הרבה פעמים הייתי הרבה יותר טובה מאחרים, וזה בסדר ולגיטימי, אבל יכול להיות שאם עכשיו היו מבקשים ממני להיות לוחמת בסיירת מטכ"ל לא הייתי עוברת את תנאי הסף וזה בסדר וזה מקובל עליי. לא הייתי רוצה לסכן לא את עצמי ולא חיילים שלי, ולכן אני חושבת שתנאי הסף בצה"ל נדרשים, אבל השונות היא לאו דווקא בין גבר לאישה".
רס"ן ירדן שוקרון: "אם אנחנו נדרשים לרוץ שלושה קילומטרים בתשע דקות, ויש בחורה שמצליחה לעשות את זה והיא עומדת בתנאי הסף, אז היא יכולה להתקבל"
קייקוב: "זו שאלה שנשאלים עליה הרבה וזה תמיד מפתיע אותי מחדש, כאילו צריך לגלות לעולם שיש הבדלים אנטומיים בין גבר לאישה. יש הבדלים אנטומיים וזה בסדר. זה היה, זה יהיה, בסוף מה שצריך להכריע או להוביל את קלת ההחלטות היא מה המשימה החירומית, הביטחון השוטף שאותה לוחמת או לוחם נדרשים לבצע, ואם הוא מסוגל, כמו שירדן אמרה, להגיע לכשירות הסף הזו, אז הוא או היא יכולים להיות באותו מקום. אני חושבת שצריך לנתק רגע את האירוע הזה של לנסות להשוות. השוויון הוא לא ממקום שאני ואתה עושים את אותו דבר".
שידלו: "אני יכולה לדבר איתך על לוחמות שלי שעוקפות את הבנים, ולוחמים שעוקפים את הבנות וזה מאוד מאוד שונה. אני חושבת שאצלי זה דווקא דירבן אותי להצליח המון פעמים. רציתי כל הזמן להוכיח שאני לא פחות, שאני אפילו יותר, ואצלי זה נתן המון המון מוטיבציה גם אצל הלוחמות שלי".
שידלו, שמפקדת על פקודה מעורבת, ציינה: "השילוב (בין חיילות וחיילים) הוא משהו מדהים. הוא יוצר הצלחות מאוד גדולות. יש יכולות שהן הרבה יותר חזקות ומפותחות אצל נשים, לפחות אצל האישה הממוצעת, שלא נמצאות אצל רוב הגברים. אני יכולה להגיד שהיצירתיות זה משהו שהוא מאוד חזק. האינטליגנציה הרגשית, היכולת להתמודד במצבי לחץ, הניתוח ברמה הטקטית של אירועים בשטח ובתכנון משימות לפני".
קייקוב: "ברגע שאנחנו מצליחים להביא למרחב הניהולי או למרחב הפיקודי גם וגם, אנחנו בהכרח ארגון יותר טוב, ואני חושבת שבטח אם אנחנו אומרים צה"ל הוא צבא העם והוא המסננת הזו האחרונה לפני שהאנשים האלה יוצאים לעולם הגדול, אנחנו חייבים ללכת לשם".
האם החברה הישראלית בשלה לשלם מחיר של לוחמת שתיפול בשבי?
שידלו: "הכאב שמדינת ישראל תחווה בחוויה של שבוי גבר, שווה ערך לשבויה אישה. זו חוויה שהיא נורא נורא קשה. היא נורא כואבת. גם כצבא וגם כחברה. אני חושבת שזה לא צריך להיות השיקול. ברגע שמדינת ישראל וצה"ל יחליטו שאישה, כדי להכריע את המערכה הבאה או את האירוע המבצעי הבא, צריכה לחצות קו אויב, צריכה להיות ביחידה מיוחדת מסוימת או צריכה לבצע פעולת הגנה כמו שאני עושה היום, זה צריך להיות השיקול העיקרי והצורך המבצעי הוא מה שצריך להתוות אותנו".
רס"ן גל שידלו: "הכאב שמדינת ישראל תחווה בחוויה של שבוי גבר, שווה ערך לשבויה אישה. זו חוויה שהיא נורא נורא קשה. אני חושבת שזה לא צריך להיות השיקול"
קייקוב מסכימה: "שבי הוא דבר מחריד לשני הצדדים, גבר או אישה, אבל לא השבי הוא מה שצריך להכתיב מדיניות. ולא מדובר רק על לוחמות. יש לנו המון תומכי לחימה שעושים את אותן פעולות. שיחצו גבול, של אישה, קצינת חימוש, לא חסרות נשים במערכים טכנו-לוגיסטיים, זה אותו דבר".
שוקרון: "לא עלינו, זה יכול להיות גם בתפיסת טרמפ כזה או אחר, זה גם קרה לנו. זה בהחלט לא מה שצריך להתוות איזושהי החלטה כזו או אחרת".
סא"ל אפרת קייקוב: "אנחנו יושבים פה בסביבה נעימה ואסתטית ומדברים על שילוב נשים, ומה שצריך להכתיב בסוף זה היכולת להכריע אירוע מבצעי, לנצח מלחמה"
לקראת סיום, נשאלו הלוחמות האם יש סיכוי שאי פעם תהיה אישה בתפקיד רמטכ"לית. "אנשים אמרו שלא יהיה סיכוי שתהיה יום אחד מפקדת גדוד ולא תהיה יום אחד מפקדת חטיבה, הנה אנחנו כבר גם לקראת האירוע הזה", ענתה קייקוב. "דברים יגיעו בזמנם. אני בטוחה שעכשיו זה נשמע כמו איזה חלום רחוק, אבל לאט לאט עוד תקרות ייפרצו, ומה שצריך להכתיב זה כישורים, יכולות אישיות, ובסוף אנחנו נמצאים בארגון שהתכלית שלו היא לנצח מלחמה, עם כמה שאנחנו יושבות פה בסביבה נעימה ואסתטית ומדברים רגע על שילוב נשים, מה שצריך להכתיב בסוף זה היכולת להכריע אירוע מבצעי, לנצח מלחמה, להצליח להגן על הפלא הזה, מדינת ישראל. אני חושבת שכל מי שיושבת כאן זה לא איזה פמיניזם מטורף שמניע אותה... זה באמת ההבנה שאנחנו רוצות כאן לשזור את חיינו, להכות כאן את שורשינו, אנחנו רוצות כאן לבנות את ביתנו.
"אני מאחלת לי שבעוד כמה שנים לא נציין יום האישה. שלא נעשה יום ייחודי בשביל זה. שזה ייראה לנו כמו איזו אפיזודה חולפת, וכשנספר את זה לבנות שלנו, הן יגידו שזה נשמע להן נורא מוזר שהיה יום. אז רגע, איפה יום הגבר?".
