קיץ גרוע במיוחד שעבר עליה לפני שלוש שנים הוביל את עדה קלהון, סופרת ועיתונאית מצליחה, להושיב את עצמה ליד המחשב ולעשות סדר במחשבות. קלהון, אז בת 41, פותחת את הספר "למה אנחנו לא מצליחות לישון – משבר אמצע החיים" בתיאור של מה שעבר עליה.
"כל בוקר הסתכלתי במראה וראיתי אישה בגיל העמידה. כבר לא צעירה, כבר לא תוססת. הייתי בת 41 והרגשתי מבוגרת בעשור לפחות"
"חודש יוני היה גרוע, מזעזע, בלתי נסבל", היא מתארת. "קמתי מדי יום בארבע לפנות בוקר, נגועה בספק עצמי ובחרדה. שכבתי במיטה, חושבת על כל הדברים שאני חייבת לעשות או שלחלוטין עדיף שלא אעשה. המחשבות נעו במעגלים. הייתי חוזרת שוב ושוב על דברים שאני מתחרטת עליהם, עד שהגיע הזמן לקום. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני בת מזל, שאין לי זכות להתלונן. בקיץ ההוא, מלאו 17 שנה לנישואים שלי עם בעלי. קונפליקטים בינינו כבר לא הפחידו אותי. בננו בן ה־11 התקבל לבית ספר נהדר. הוא כבר עצמאי, פחות צריך אותי. בעבודה, הרגשתי יותר טוב מאי פעם. בדיוק הוצאתי ספר שקיבל תגובות נהדרות. כלפי חוץ וברשתות החברתיות, החיים שלי נראו מעוררי קנאה. אז למה אני אומללה?
"כל בוקר הסתכלתי במראה וראיתי אישה בגיל העמידה. כבר לא צעירה, כבר לא תוססת. הייתי בת 41 והרגשתי מבוגרת בעשור לפחות. היו לי קמטים עמוקים סביב העיניים. העור שלי היה אפרפר והזרועות שלי הידלדלו. ראיתי שהתרחבתי ולא אהבתי את זה. שאלתי את עצמי 'של מי הגוף הזה?!'" היא כותבת.
הווידוי הכן והאמיץ היה תחילתו של מסע שבו ניסתה להבין למה היא מרגישה כמו שהיא מרגישה. קלהון החלה לדבר עם חברות קרובות, בנות גילה, ולאט־לאט הרחיבה מעגלים. הספר שיצא כולל ראיונות שקיימה עם יותר מ־200 נשים בנות 40 עד 65. במהירות מסחררת הפך הספר לרב־מכר ולסוג של תנ"ך עבור נשות דור ה־X ממעמד הביניים. המסקנה שלה, אחרי כמעט שלוש שנות עבודה על הספר, הייתה חותכת: מה שעובר עליה זה חתיכת משבר אכזרי של אמצע החיים, והיא לא לבד בזה.
מנעד הרגשות שמובא בספר רחב ודי מדכא. נשים מתארות סטרס וזעם מתמשך, חרדות כלכליות, פסימיות עמוקה ושחיקה גדולה. אישה אחת מספרת איך היא הביאה בייביסטר לבנותיה וברחה להקרנה יומית בקולנוע רק כדי לבכות. אחרת מתארת איך לקחה פטיש וריסקה את האייפד של בנה תוך שהיא ממלמלת לעצמה: 'אני חייבת טיפול. עכשיו'. השלישית הודתה שהייתה עוזבת את בעלה לו היה לה מספיק כסף.
הספר נולד בעקבות מאמר, שכתבה קלהון לפני שלוש שנים לאתר המגזין הפופולרי "O" של אופרה וינפרי, ונקרא "משבר אמצע החיים החדש – למה ואיך הוא מכה בנשות דור ה־X". המאמר הפך ויראלי וזכה לשיתופים רבים ברשתות החברתיות.
2 צפייה בגלריה
לאופרה ווינפרי. הספר התחיל כמאמר במגזין הפופולרי שלה
(צילום: Steve Jennings/GettyimagesIL)
קלהון, שכותבת בין השאר ל"ניו־יורק טיימס" ול"ניו־יורקר", פרסמה כבר שני ספרים מצליחים מאוד. הראשון, רשימה קומית בשם
Wedding Toasts I'll never give ורומן היסטורי בשם St. Marks is dead. את הספר הנוכחי, שעדיין לא תורגם לעברית, היא פתחה בהקדשה: "לבנות 40 עד 60 באמריקה, אתן לא מדמיינות את זה וזה לא רק אתן".
גבולות דור ה־X לא מאוד ברורים. זה הדור שנולד בין אמצע שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־80. "מדד הרווחה הנפשית של נשים משנות ה־70 עד אמצע שנות האלפיים, צנח", כותבת קלהון, "ועדיין, נשות דור ה־X משקיעות מאמץ רב כדי לצמצם את התחושות הללו ולא נותנות להן מקום. הנשים האומללות יותר שדיברתי איתן, ולא משנה כמה היו מדוכאות או מותשות, התנצלו שהן 'מייבבות'".
כריכת ספרה של עדה קלהוןקלהון מונה שש סיבות למשבר אמצע החיים של בנות דור ה־X:
גרמו לנו להאמין שבנות יכולות הכל
קלהון מתארת כך: הדור הראשון של הפמיניזם נלחם על הזכות להצביע. הדור השני – האמהות שלנו – נלחם על שוויון זכויות. הן לא הפסיקו להשמיע באוזנינו את המנטרה 'בנות יכולות הכל', הן עודדו אותנו לרמה חדשה של הישגיות והצלחה. נערה שסיפרה שהיא רוצה להיות אחות, נשאלה: 'למה לא רופאה?' גדלנו על כך שנהיה פרופסוריות ולא מורות בבית ספר יסודי, מנכ"ליות ולא מזכירות. הבטיחו לנו שנוכל לקבל הכל, את המשרה הכי טובה ואת המשרד הפינתי השווה. וכמובן, חיי משפחה משגשגים ובית נאה. התחלנו את החיים שלנו כבוגרות עם ציפיות בשמיים, אבל זה הסתבך בדרך. למרות המאמצים שהשקעת, לא תמיד מצאת עבודה מעולה, לא תמיד הצלחת לחסוך מספיק לפנסיה ולא הפכת לבעלת בית משלך.
בגיל 40 ההורים שלנו כבר היו עם גב כלכלי. היו להם בית וחסכונות. 56 אחוז מנשות דור ה־X עדיין חיות ממשכורת למשכורת. רק אחת מתוך ארבע מגיעה רחוק יותר מאביה
בגיל 40 ההורים שלנו כבר היו עם גב כלכלי. היו להם בית וחסכונות. 56 אחוז מנשות דור ה־X עדיין חיות ממשכורת למשכורת. רק אחת מתוך ארבע מגיעה רחוק יותר מאביה. "עורכת עיתונות מצליחה שדיברתי איתה, שמשתייכת לדור הבייבי בום, אומרת שבדור שלה לא ציפו לכלום מנשים ולכן היא הרגישה מעולה עם כל מה שהשיגה. הבעיה עם ציפיות היא שהן מייצרות אכזבות. 'בנותיי עושות לא פחות טוב ממני ומרגישות שיכלו יותר'".
חיינו נראים כמו משחק טטריס
אנחנו כמו האוגר, לא מפסיקות לרוץ על הגלגל. אנחנו מתחתנות מאוחר יותר מהדורות הקודמים ומגיעות לאמצע החיים כשמצד אחד, אנחנו מטופלות בקריירות ובילדים צעירים, ומהצד השני, בהורינו המבוגרים. גידול ילדים נעשה יותר מאתגר מאי פעם. שיעור האבחנות של ליקויים שונים אצל ילדים זינק ואפילו ההורות לילד רגיל אינה קלה. "אישה סיפרה לי שאמה הגיעה אליהם בדיוק כשהיא שיחקה עם הילד. האם אמרה לה: 'למה את משחקת עם הילד? מעולם לא שיחקנו איתך'", כותבת קלהון.
"דור ה־X שופט את עצמו בכל שדה אפשרי. אם פעם השאלות היו פשוטות, איך הבית שלך נראה או איך את בעבודה, היום זה איך את כהורה, כעובדת, האם את בכושר, האם את ממחזרת? כל אספקט בחיינו נמצא תחת בחינה ושיפוט"
הוסיפו לכך שאנחנו תמיד זמינות בסלולרי ובמיילים, נתונות תחת הפגזת מידע וקטסטרופות מהחדשות. ואם לא די בכך, המדיות החברתיות שולחות לנו מכל עבר דימויים נוצצים והצלחות של אנשים אחרים. מה הפלא שאנחנו תשושות?
עוד דבר שקרה הוא שהפמיניזם נתן לנו אפשרות להשתלב בעולם העבודה, אבל החלוקה של מטלות הבית לא עברה שינויים משמעותיים. מה הפלא שנשים מרגישות כמו משחק טטריס שהקוביות בו יורדות ונערמות יותר ויותר מהר?
קלהון מצטטת מאמר של הסוציולוג אריק קלינברג, שמסביר את התופעה: "הדור הזה שופט את עצמו בכל שדה אפשרי. אם פעם השאלות היו פשוטות: האם הבית שלך נחמד דיו או איך את בעבודה, היום זה: איך את כהורה, איך את כעובדת, האם את בכושר, האם את ממחזרת ועוד ועוד. כל אספקט בחיים שלנו נמצא תחת בחינה ושיפוט. אי־אפשר להעריך את כמות הלחץ שזה מביא איתו".
ההורמונים משגעים אותנו
רבות נכתב על הפרה־מנופאוזה, התקופה שבה יש עדיין מחזור חודשי אבל גם שלל תסמינים, כמו תנודות במצב הרוח, בכי ודיכאון. ד"ר ג'ואן פינקרטון, גינקולוגית ויו"ר החברה למנופאוזה בצפון אמריקה, מסבירה לקלהון שהתקופה הזו יכולה להתחיל כמה חודשים לפני הפסקת הווסת אבל עלולה גם להימשך 13(!) שנים, עד להפסקתה הסופית. "למחויבויות ולסטרס של אמצע החיים נלווה הכאוס ההורמונלי של הפרה־מנופאוזה", כותבת קלהון. "בטוויסט אכזרי, התסמינים ההורמונליים מוחרפים בשל סטרס. וכשהם מגיעים בתורם, הם מעלים את רמות הסטרס ותנודות מצבי הרוח. נשים שואלות את עצמן: למה בא לי לבכות או לצרוח אם יש לי עדיין מחזור?"
ד"ר פינקרטון מסבירה שגם אם יש מחזור סדיר, רמות הפרוגסטרון והאסטרוגן מתחילות להשתולל, לעלות יותר מדי או לרדת. לפעמים רק הורמון אחד מזייף, לפעמים שניהם והם מביאים איתם תופעות של דיכאון, שיבוש השינה וגם הצטברות של שומן סביב המותניים.
דור המילניאלס נושף בעורפנו
חוקרים מכנים את דור ה־X”ילד הסנדוויץ' המוזנח". הדור הזה נדחק בין שני דורות קולניים בהרבה. דור הבייבי־בום שמעליו, הדור המצולק של אחרי מלחמת העולם השנייה ודור ה־Y (המילניאלס) המפונק. גם מספרית, דור ה־X קטן יותר בהשוואה לשניהם. בדו"ח של המרכז למדיניות חיי עבודה האמריקאי (שנקרא כיום המוסד לחדשנות) מתואר דור ה־X כדור שנמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הבייבי־בומרס לא פורשים ולא מאפשרים להם להתקדם בעבודה ומנגד, דור המילניאלס מציף את מקומות העבודה ודוחק את בני דור ה־X החוצה.
חוקרים מכנים את דור ה־X "ילד הסנדוויץ' המוזנח". הדור הזה נדחק בין שני דורות קולניים בהרבה. דור הבייבי בום שמעליו, הדור המצולק של אחרי מלחמת העולם השנייה, ודור ה־Y המפונק
"יום אחד חברה סימסה לי שהיא צריכה קצת להתאוורר", כותבת קלהון. "דקות לאחר מכן, כבר הייתה אצלי. היא סיפרה שכל מי שסביבה בעבודה צעיר ממנה ואחרי שנים שהייתה מסופקת עם איך שהיא נראית, היא גיגלה פרוצדורות קוסמטיות לא פולשניות ומגמות בניתוחים פלסטיים. היא חשבה שאם תשקיע כסף בלהיראות צעירה, זה יכול להועיל לה לטווח הרחוק, כדי שלא תידחק מעולמה המקצועי, כשהמילניאלס יתפסו את מקומה.
"אם פעם הגיל הממוצע למתיחת פנים היה 50 פלוס, היום, כשיש טיפולים פחות פולשניים וזולים יותר כמו בוטוקוס והזרקות, נשים מתחילות טיפולי אנטי־אייג'ינג כבר בגיל 30 פלוס", כותבת קלהון. "ב־2019 בוצעו יותר מ־7.5 מיליון פעולות כאלה לבנות 40 עד 54. משמעות הדבר היא שאם לא תעשי כלום, את לא רק תיראי מבוגרת יותר מהקולגות הצעירות שלך, אלא גם מבנות גילך".
המיתון הגדול פגע הכי הרבה בנו
ילידות שלהי דור ה־X, שנכנסו לשוק העבודה בסוף שנות ה־90, נאלצו להתמודד עם בועת ההייטק שהתפוצצה בשנת 2001 ובעיקר עם המיתון של 2008, המיתון החריף ביותר שאמריקה ידעה מאז שנות השפל. "זה קרה בדיוק כשאנחנו, דור ה־X, התחלנו לחשוב על קניית בית או מכונית", כותבת קלהון. "המיתון הזה הכה הכי קשה בדור שלנו", מדגישה קלהון. "אם בשנות ה־70 שכר לימוד לשנה בקולג' היה 11 אלף דולר, היום הוא פי שלושה. על פי מרכז המחקר האמריקאי פיו (Pew), איבדנו חצי מהעושר שלנו (דור הבומרס איבד רק רבע מהונו) ואנחנו שקועים בחובות יותר מכל דור אחר".
מצבנו המשפחתי: איטס קומפליקייטד
"יש לנו נטייה לחשוב על הילדוּת שלנו במונחים רומנטיים של חופש, שהרי 'הורות הליקופטר' לא הייתה בכלל על הפרק. אבל זו הייתה ילדות של ילדי מפתח שהסתובבו המון בחוץ", כותבת קלהון. "שיעור הגירושים של הורינו עלה משנה לשנה והגיע לשיאו בשנות ה־80. ארבעה מכל עשרה מילדי דור ה־X היו ילדים להורים גרושים. הבית הפך למקום פחות יציב רגשית וכלכלית, היינו הרבה פחות מוגנים מפני הצדדים המכוערים של הקיום, והזהירות/חשדנות האלה המשיכו ללוות אותנו בהמשך", היא כותבת.
רוב הרווקים של דור ה־X אומרים שהם רוצים להתחתן' אך לא מצאו את האדם הנכון. הפסיכולוגים מכנים את עוגמת הנפש העמוקה הזו "אובדן מעורפל". מדובר באובדן האפשרות להכיר אחר־משמעותי ולהקים משפחה
לפי סקרים של מכון גאלופ, 16 אחוז מדור ה־X אינם נשואים, לעומת עשרה אחוזים מהבייבי־בומרס וארבעה אחוזים מדור הסבים־סבתות שלנו. רוב הרווקים של דור ה־X אומרים שהם רוצים להתחתן, אך לא מצאו את האדם הנכון. הפסיכולוגים מכנים את עוגמת הנפש העמוקה הזו "אובדן מעורפל". מדובר בתחושת אובדן למרות שלא איבדנו אדם מסוים, זהו אובדן של האפשרות להכיר בן זוג משמעותי ולהקים איתו משפחה. הוסיפו לזה את חוסר הוודאות של 'האם תמצאי מישהו תוך חמש דקות או לעולם לא' – זה מצב בלתי נסבל לנו כבני אדם. "יש בדורנו נשים אל־הוריות ויש נשים שהביאו לבד ילד לעולם, מסכמת קלהון, "אבל יש הרבה נשים שדיברתי איתן שחשבו שיום אחד יהיו להן ילדים וזה פשוט לא קרה".
עדה קלהון ממליצה: 5 דרכים להקל על עצמכן
- מצאו לכן מעגלים של חברות נשית, מקצועית וגם אישית.
- קבלו את החיים שלכן בדיוק כפי שהם, היפרדו מציפיות שליוו אתכן כשגדלתן.
- התרחקו ממדיות חברתיות. בלו פחות בטלפון, הקדישו יותר זמן ותשומת לב לבריאותכן.
- אל תקשו על עצמכן. זכרו, לעתים, תחושת אומללות היא נורמלית לגמרי, הרשו לעצמכן להתלונן ותנו לזה מקום.
- התעודדו, השלב הזה לא יימשך לנצח.
ארבעת הדורות כפי שנהוג לחלק אותם בחלוקה גסה
דור הבייבי־בום: אלה שנולדו בין שנת 1940 לשנת 1960
דור ה־X: אלה שנולדו בין שנת 1960 לשנת 1980
דור ה־Y: אלה שנולדו במהלך שנות ה־80 וה־90
דור ה־Z: אלה שנולדו משנת 2000 עד שנת 2020
