כשנועה דולברג עמדה מול הנשים שעובדות בבית היתומים האוקראיני שבו נולדה, היא רצתה לדעת מה הייתה המילה הראשונה שאמרה. ״שאלתי אותן אם אמרתי אמא, למרות שלא הייתה לי אמא״, היא נזכרת. ״חיפשתי מישהי שטיפלה בי ואולי תזכור את השנה הראשונה בחיים שלי ותגיד, ׳אנחנו לימדנו אותך להגיד אמא׳".
ומה גילית?
"אני עד היום לא יודעת מה קרה איתי בשנה וחצי הראשונות לחיי, עד שאומצתי. בית החולים שנולדתי בו נהרס, ובבית היתומים אנשי הצוות התחלפו. לא קיבלתי את התשובה לשאלה מה הייתה המילה הראשונה שאמרתי. השלמתי עם זה שיש תשובות שלא אקבל ושהזיכרונות של אמי המאמצת מעט שונים מהמציאות שצילמתי״.
חיבוק חם עם האמא המאמצת
נועה דולברג (25) מגבעתיים נולדה בשם יאנה רבה בבית חולים מספר תשע במחוז דניפרופטרובסק באוקראינה. אמה, שהייתה בת 17 כשהרתה, מסרה אותה לאימוץ. ״כל אחד רוצה לזכור מה היה כשהוא נולד״, אומרת דולברג, היום קולנוענית ומרצה לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, "וכל אחד רוצה לדעת מאיפה הוא בא". היא החליטה לחפש את אמה הביולוגית, והתוצאה היא סרטה הראשון, ״יאנה״ (ישודר ב־16.6 ב־20:05 ב״yes דוקו״ ויהיה זמין ב־VOD).
קטע מתוך "יאנה"
(באדיבות yes דוקו, במאית: נועה דולברג)
נחזור אחורה בזמן. אירית דולברג (66) הייתה רווקה בת 41 כשהחליטה לאמץ תינוקת. ״ניסיתי להרות במשך תקופה וראיתי שזה לא הולך״, היא מספרת. "לא רציתי לקלקל את הבריאות שלי בטיפולים רבים. אמא שלי אמרה לי, ׳אל תדאגי, יש עוד דרכים להפוך לאמא׳. אני באה מבית שהיה פתוח לנושא, והייתה לנו קרובת משפחה שגם אומצה בצעירותה. העובדה שלא הייתי נשואה, לא מנעה ממני לאמץ. לאורך חיי היו לי מערכות יחסים, אבל הקשרים לא הובילו לחתונה. כשנועה הצטרפה לחיי היה לי חבר, שבינתיים נפטר.
"עבדתי אז במינהל החינוך של עיריית תל־אביב, היו שם כמה נשים שאימצו מאוקראינה ורציתי גם. היות שאני מבינה רוסית מהבית, רציתי לאמץ ילדה ממקום שבו אני מבינה את השפה. התחלתי בתהליך, שלחו לי תמונות, אמי הייתה חולה אבל נתנה לי כמה עצות טובות. הייתה ילדה בת ארבע שלא רציתי, כי הייתה גדולה מדי, ואמי אמרה לי שגיל שנה וחצי עדיף כי מבחינה בריאותית כבר יודעים ורואים הכל. אמרתי שאני רוצה ילדה עם עיניים כחולות ובמזל דגים, כי אלה אנשים רגישים ואמנותיים, ושתהיה בת שנה וחצי. וזו הייתה נועה״.
אירית: ״מהרגע הראשון היה חיבוק חם ואוהב. לא הצלחנו לעזוב אחת את השנייה. נועה הייתה מועמדת לאימוץ גם על ידי משפחה מארצות־הברית, אבל כשהמנהלת ראתה את החיבור שלנו, היה ברור שהיא נשארת איתי״
אירית הגיעה לבית יתומים נידח באוקראינה במסע שנמשך שעות רבות: נחיתה בקייב, נסיעה של שמונה שעות ברכבת לעיר סמוכה ומשם נסיעה ברכב בשבילי עפר. היא זוכרת היטב איך התינוקת כחולת העיניים רצה אליה מיד כשנפתחה הדלת. ״מהרגע הראשון היה חיבוק חם ואוהב״, נזכרת אירית, ״לא הצלחנו לעזוב אחת את השנייה. נועה הייתה מועמדת לאימוץ גם על ידי משפחה מארצות־הברית, אבל כשהמנהלת ראתה את החיבור שלנו, היה ברור שהיא נשארת איתי״.
בגיל שנתיים סיפרה לה אמה לראשונה שהיא מאומצת. ״אמרתי לה, ׳את לא מהבטן שלי׳, כדי שתבין. בהרצאות שהלכתי אליהן לפני האימוץ אמרו שצריך להגיד להם כבר בגיל שנתיים, גם אם הם לא מבינים בדיוק. בגיל מאוחר יותר, אולי שלוש, נועה התחילה לשאול אותי למה אימצתי ילדה ולמה דווקא אותה. מאותו רגע כל הזמן דיברנו, ועד היום אנחנו מדברות, כמו אמא ובת שהן גם חברות טובות. אם יש לי איזושהי חרטה בחיי, זה על כך שלא אימצתי עוד ילד".
זו הייתה אופציה?
"כשהייתי באוקראינה רצו לתת לי גם תינוק. היום אני מצטערת שלא לקחתי גם אותו. זה כבר אבוד״.
8 צפייה בגלריה
נועה ואירית דולברג. "הגעתי למסע ממקום שלם. אמי נתנה לי את כל האהבה שבעולם"
(צילום: אביגיל עוזי)
מסע משולב
נועה למדה במגמת קולנוע בתיכון בגבעתיים, שירתה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר, ואחרי השחרור נרשמה למסלול הישיר לתואר שני במדיה דיגיטלית בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל־אביב, והתמחתה גם באיור ואנימציה ממוחשבת. "יאנה״, הסרט הדוקומנטרי שביימה במסגרת לימודיה, הוא פרויקט אישי שבו היא גם גיבורת הסרט וגם הבמאית. ״בילדות שלי האימוץ לא היה אישיו, ומעולם לא הרגשתי שונה״, היא אומרת. ״פעם, בגן, ילד אמר: 'את מאומצת', וילד אחר אמר, 'אז מה, זו לא אשמתה', ומאז אף אחד לא הציק לי על זה. שמחתי לענות על שאלות בעניין, ודיברתי על זה בפתיחות כמו שאמא שלי לימדה אותי״.
למה החלטת לפתוח את תיק האימוץ?
״ידעתי שאני רוצה לעשות את זה מתישהו, כדי להשלים את הפרטים שחסרים לי על עצמי. בתיכון הייתי במגמת קולנוע, ושם התחלתי להבין שאנשים מתעניינים בסיפור הזה. תמיד אמרו לי, 'תעשי על זה סרט', ואמרתי, 'אני אשמח', אבל לא הייתי בטוחה אם אני אביים אותו. הסקרנות הייתה שם, רציתי לדעת מה הגנטיקה שלי, האם יש מחלות חלילה או עניינים רפואיים אחרים, וגם לדעת מאיפה מגיעה הנטייה שלי לאמנות, שקיימת בי מגיל צעיר, והאם יש לי אחים״.
בגיל 16, באחת ההפסקות בבית הספר, שאלתי את החברה הכי טובה שלי, הדר ששון, האם היא תרצה פעם לטוס איתי לאוקראינה לעשות איתי את המסע הזה, והיא אמרה מיד, 'אני איתך'. זה היה לי חשוב, לדעת שיהיה לי עם מי לעשות את זה. והיא באמת טסה איתי וליוותה אותי מאחורי הקלעים כמה שנים מאוחר יותר".
כשהייתה בת 18, חברה מהצבא רשמה אותה, ללא ידיעתה, לתוכנית "אבודים". "אנשי ההפקה רצו להתחיל את התהליך, אבל ביקשתי לבטל את ההרשמה כי לא הייתי מוכנה לזה נפשית וגם רציתי את השליטה ואת האחריות על החיים שלי ועל הסרט שאולי ארצה לעשות. לא ידעתי איך מישהו אחר יפרש את הסיפור שלי, ובעיקר רציתי לפנות ישירות להורים שלי לא דרך גורם חיצוני, שלא יכול להרגיש את מה שאני מרגישה״.
כשנה אחר כך נסעה לשגרירות אוקראינה עם חברי ילדות דוברי רוסית כדי לפתוח את תיק האימוץ. ״היו כתובים שם שמותיהם של שני ההורים שלי, יבגני וסבטלנה, והשם שאיתו נולדתי, יאנה רבה. אלה כל הפרטים שידעתי״.
המחשבה לצלם סרט על סיפורה התבשלה עוד זמן מה. ״כשלמדתי באוניבסיטה התנדבתי בארכיון הסרטים של בית הספר לקולנוע, שהיה בזמנו בניהול הבמאי ליביו כרמלי. במשמרות איתו התוודעתי לסיפורו האישי. הוא אומץ כילד ועשה על זה סרט, ׳הבית ברחוב טבנקין׳. לארכיון הגיעו כל הזמן מרצים ומורים לקולנוע, וגם דרכם הבנתי שהסיפור האישי שלי מעניין״.
נועה: ״רציתי לתת מקום לזיכרונות של אמא שלי מהתהליך שהיא עברה בדרך לאימוץ. הלילה הראשון שלנו במלון, החיבוק הראשון שלי. אלה דברים שלא תועדו, ובזכות הציור הצלחתי לתת להם ייצוג״
״יאנה״, הסרט הדוקומנטרי העדין שביימה, הוא מסמך קולנועי, גם אם בוסרי לפעמים, העוסק בחיפוש אחר שורשים וזהות. הוא מציג את המסע שעברה מגבעתיים עד לבית של אמה הביולוגית. הסרט, שהוא גם פרויקט הגמר שלה במסלול הישיר לתואר שני במדיה דיגיטלית, זכה לתמיכת קרן רבינוביץ לאמנויות, ומשלב אנימציה ממוחשבת מאיורים שלה מזמנים שבהם אין תיעוד – השנה וחצי הראשונות לחייה ותהליכי האימוץ. הוא נעשה בליווי המרצים שלה לקולנוע ולאנימציה: פרופ׳ ניצן בן־שאול, אודי בן אריה, ראובן הקר, איתי שיף והעורכת יעל פרלוב.
״זה מסע משולב״, היא אומרת, ״רציתי לעבור את המסע למציאת האמא הביולוגית וגם לתת מקום וייצוג לזיכרונות של אמא שלי מהתהליך שהיא עברה בדרך לאימוץ שלי. האנימציה שלי שם נותנת מקום לזיכרונות שלה על ההליכה שלנו בכיכר, בדיקת הדם, החיבוק הראשון שלי, הלילה הראשון שלנו במלון באוקראינה. אלה דברים שלא תועדו. אני מציירת מגיל אפס, ובזכות הציור הצלחתי להביא לחיים קולנועיים את הרגעים האלה. אני לא מתיימרת לזכור מה שהיא עברה, אבל עכשיו, מבחינתי, יש לדברים תמונה וייצוג״.
את לא דוברת רוסית. איך הסתדרת?
"היה איתי צוות שיודע רוסית: גרגורי ירין, הצלם, הוא דובר רוסית והוא הכיר לי את אחד המפיקים שלי ששימש כמתורגמן, אלכסיי קישינסקי. הוא נולד בעיר שבה אני נולדתי, לכן הוא גם מצולם בסרט. גם לי אביגור, קולנוענית שבאה כמפיקה, יודעת רוסית, וכך גם הדר, חברת הילדות שלי".
אילו חששות היו בך כשעלית לטיסה?
"חשבתי על כך שזה המסע שאמי עברה כשהיא טסה לבד. רציתי לשחזר את הפירושקי שהיא אכלה ברכבת, ממש להיכנס לנעליים שלה, להיות שם איתה במקומות שהיא סיפרה עליהם, למרות שאנחנו מגיעות משני כיוונים שונים של המסע".
מפגש מרגש עם האם הביולוגית
את אמה הביולוגית, סבטלנה רבה, מצאו המפיקים שלה דרך שוטר מקומי. "עוד לפני המסע חיפשנו ביחד, אלכסיי ואני, ברשתות החברתיות של אוקראינה ורוסיה את השם שלה. היו 400 תוצאות והיה צריך לעבור אחת־אחת ולראות אם מישהי דומה לי. עלו כמה אפשרויות. אחרי שהיינו בכל המקומות שבהם עברתי עד גיל שנה וחצי, פנינו למשטרה, ואלכסיי סיפר את הסיפור שלי ואת הפרטים שאנחנו יודעים. השוטרים עזרו לנו לאתר אותה, הם התקשרו לכמה נשים עד שהגיעו אליה. שאלו אותה בטלפון אם היא פעם גרה ליד בית חולים מספר תשע, והיא אישרה. עוד לא סיפרו לה כלום והיא לא שאלה למה״.
על השיחה הראשונה עם האם הביולוגית: ״היא צולמה בזמן אמת. זה רגע מטורף, ורציתי שהוא יהיה מצולם ולא מבוים. אני הרי לא מבינה דבר כשאלכסיי מדבר איתה, רק מילים ספורות שלמדתי מאמי שדיברה עם אמא שלה"
הרגע המטלטל ביותר בסרט קורה מול המצלמות כשאלכסיי מתקשר למספר הטלפון שנמסר להם, ואישה, שמתבררת כאמה הביולוגית, עונה לו בחשדנות. תחילה היא מנסה לוודא שלא עובדים עליה, ומתחקרת באיזה בית חולים נולדה הילדה שמחפשת אותה. בהמשך היא פורצת בבכי. ״עשיתי טעות נוראית״, היא משתנקת מעבר לקו, ״את תמיד היית במחשבותיי״.
זה יכול היה להיגמר אחרת.
״השיחה הזו צולמה בזמן אמת. זה רגע מטורף, ורציתי שהוא יהיה מצולם ולא מבוים. אני הרי לא מבינה דבר כשאלכסיי מדבר איתה, רק מילים ספורות שלמדתי מאמי שדיברה עם אמא שלה. כשהוא אמר לה שאני מישראל, היא אמרה לו, דה דה, וחשבתי שאולי היא יודעת שאני בישראל. היא מאוד רצתה להיפגש ותמיד חיכתה לזה. הרבה מהדברים שהיא אמרה ולא הבנתי גיליתי רק בחדר העריכה.
״היה פה כמובן סיכון, כי היא הייתה יכולה להיות לא זמינה או לענות בצורה מגעילה ולטרוק לי את הטלפון בפנים. האמנתי שהכל יהיה בסדר, כי כשאמא שלי לקחה אותי מבית היתומים, אמרו לה שנולדתי למשפחה טובה של ילדה בת 17. הנחתי שהמצב לא יהיה קשה מדי״.
איך הרגשת במונית בדרך למפגש איתה? זו סצנה מאוד שקטה בסרט.
"התרגשתי. הדר, החברה שלי, הייתה לידי וחשבנו על איך אני אגיד לה שלום. כל הזמן אמרתי, ׳זדראבסטבויטה׳, מילה קשה להגייה, שהפירוש שלה הוא ׳שלום׳".
הפגישה ביניהן, יום למחרת בגן ציבורי, מכילה קשת של רגשות: צער, כאב, שמחה, עצב ותדהמה. "היא רצה אליי ואני רצתי אליה. חיבקתי אותה. בראש שלי הייתי גם הבמאית של הסרט, אני מחבקת אותה ויודעת שמצלמים אותי, וחושבת על הצוות שלי ועל כך שאני צריכה לדאוג שזה יהיה מצולם״.
"היא רצה אליי ואני רצתי אליה. חיבקתי אותה. בראש שלי הייתי גם הבמאית של הסרט, אני מחבקת אותה ויודעת שמצלמים אותי, וחושבת על הצוות שלי ועל כך שאני צריכה לדאוג שזה יהיה מצולם״
דולברג גילתה שאמה הביולוגית, סבטלנה, היא אישה בת 42, בעלת חנות קטנה לממכר שווארמה, המתגוררת בעיר קרמנצ׳וג באוקראינה. נשואה (ללא ילדים נוספים) לוויקטור, מורה שהכירה בקבוצת תמיכה למכורים לאלכוהול. היא מספרת לדולברג, דרך המתורגמן, שבגיל 16 התייתמה מאביה, גדלה עם אמה, והתאהבה בשכן שלה, יבגני, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. ממנו נכנסה להיריון. יבגני ליווה אותה לבית החולים ביום שלג סוער, הרכב נתקע באמצע, אמבולנס פינה אותם לחדר היולדות, ושם יבגני נטש אותה. היום הוא נשוי, אב לשניים ומתגורר בבלארוס.
״אם אבא שלי היה בחיים לא הייתי מוסרת אותך לאימוץ״, בוכה סבטלנה. בהמשך היא מסירה מאוזניה עגילי זהב שעוברים בירושה במשפחה ומעניקה לה. נועה עונדת את העגילים האלה היום. ״המפגש איתה היה חוויה לא שגרתית, גם כילדה שמצאה אמא וגם כבמאית שיש לה פרספקטיבה חיצונית. הרגשתי שעכשיו אצטרך לאהוב עוד מישהי בחיים שלי, אבל שימח אותי שהיא רוצה קשר איתי. המסע הזה לא היה לשווא. היא סיפרה לי באיזה משקל נולדתי, 2.900 ק״ג. שמחתי לשמוע שהייתה לידה קלה ושאין מחלות משפחתיות״.
את מאוד עצורה מול הבכי של סבטלנה לאורך הסרט.
"הייתי קצת בהלם. אנשים יודעים עליי שאני לא מראה רגשות, רק הקול שלי נסדק. הרגשתי שאני יכולה לתת לה להרגיש שאני מקבלת אותה, שהיא יכולה להגיד כל אשר על לבה, כי באתי גם בשבילי וגם בשבילה. גם היא הייתה זקוקה לסגירת המעגל הזו. שמעתי על אנשים שהגיעו להורים הביולוגיים ושמעו, ׳את לא הבת שלי׳".
"גיליתי שיש לנו הרבה דברים משותפים, כמו נטייה אמנותית. היא כותבת, האבא צייר, וסבתא שרה באופרה. אין לי טענות כלפיה, אני לא יכולה לשפוט ולשים את עצמי בנעליים שלה. ידעתי שהם היו צעירים, ובטח היה נורא קשה באוקראינה"
היא אומרת לך: כך בדיוק דמיינתי אותך.
"באותו רגע לא הבנתי מה היא אומרת, אבל באמת הסתכלתי האם היא דומה לי, האם העיניים והשיער דומים, וחשבתי שכן".
נשמע שאין בך כעס.
"מהשנייה הראשונה אמרתי לה שאני סולחת לה. כשהגענו לבית שבו גדלה, ופגשתי את הסבתא שלי והיא ענתה לי על כל השאלות, נפתחתי יותר. גיליתי שיש לנו הרבה דברים משותפים, כמו נטייה אמנותית. היא כותבת, האבא צייר, וסבתא שרה באופרה. אין לי טענות כלפיה, אני לא יכולה לשפוט ולשים את עצמי בנעליים שלה. ידעתי שהם היו צעירים, ובטח היה נורא קשה באוקראינה. עכשיו כשאני יודעת את הנסיבות ויודעת שהיא חיפשה אותי דרך תוכנית טלוויזיה בסגנון ׳אבודים׳, אני נהנית מהקשר בינינו. הגעתי למסע ממקום שלם. אמי נתנה לי את כל האהבה שבעולם".
"היה שיח מעניין, ואף אחד לא הסתיר שום דבר. עד היום אנחנו ישירות ומוצאות נושאים משותפים. כל אחת בחיים שלה, לה יש את הבעל שלה ואת הילדים שלו, ולי את אמי ובן הזוג שלי. אנחנו מוצאות זמן לשלב אחת את השנייה בלי להפר את החיים הקודמים"
כשהגעת לביקור בביתה, היא הצביעה על השטח הגדול מסביב, ואומרת, ׳כל זה שלך׳. את שוקלת לחיות שם בעתיד?
"אהבתי את העצים ואת הנוף היפה שאין במקום האורבני שבו אני חיה. האמא וסבתא שלחו לי מאז תמונות שלהן עם סוסים או שותלות ירקות. אני אוהבת את החיבור לטבע. השמש הישראלית מול האוקראינית - אני אוהבת את שתיהן. יכולתי לגדול שם ולא היה לי רע, החיים שם נראים לי בסדר ואפשר להתקיים. האם אעבור לשם? לא חושבת. המצב שלי היום, כשאני פה והם שם, טוב לכולנו. ויום אחד אבקר שוב".
אפשר לפתח רגש לאישה זרה שלא הכרת בעבר רק מכיוון שהיא אמא שלך?
"לא הרגשתי שהיא זרה, בגלל כל הדברים שגיליתי בשיחה איתה בבית הוריה, שהייתה מחוץ לזמן ולמקום. היה שיח מעניין, ואף אחד לא הסתיר שום דבר. עד היום אנחנו ישירות ומוצאות נושאים משותפים. כל אחת בחיים שלה, לה יש את הבעל שלה ואת הילדים שלו, ולי את אמי ובן הזוג שלי. אנחנו מוצאות זמן לשלב אחת את השנייה בלי להפר את החיים הקודמים. זה עשה לה טוב, היא קיבלה אותי ואת המחילה שחשבה שהיא צריכה לקבל״.
8 צפייה בגלריה
"היא קיבלה אותי ואת המחילה שחשבה שהיא צריכה לקבל"
(צילום: גרגורי ירין, באדיבות yes דוקו)
למצוא האב הביולוגי בפייסבוק
בכל יום הולדת שאלה את עצמה נועה דולברג אם מישהו חוגג לה את יום ההולדת שם, באוקראינה. השנה קיבלה את התשובה: כן. חגגו והצטערו שנמסרה לאימוץ. "שאלתי (את סבטלנה) האם חשבה עליי בימי ההולדת שלי, והיא ענתה, 'כן, כל יום הולדת הייתי יושבת עם סבתא תמרה ועם בעלה ויקטור והיינו שותים לכבודך בירה ואוכלים עוגה'. זה הרגיש לי נחמד לדעת את זה. עברו שני ימי הולדת מאז שצילמתי את הסרט, והם שלחו לי סרטונים יפים מחגיגות שהם חוגגים שם בלעדיי״.
זה לא הכל. "כמה חודשים אחרי סיום עריכת הסרט, לכבוד השנה החדשה, האמא והסבתא החליטו לחפש את האבא בשבילי. הן מצאו אותו בפייסבוק דרך חברים משותפים, והיא כתבה לו שהבת נמצאה ושהוא מוזמן לכתוב לי. הוא כתב לי ביום ההולדת שלו שאני מתנה גדולה, ושאמנם אף פעם לא נפגשנו, אבל שהוא תמיד חשב עליי, ושהוא שמח. היום אנחנו מתעדכנים פעם בחודש, הוא מצלם לי תמונות מהאחים שלי, בני 12 ו־6, שמנסים ללמוד אנגלית כדי לדבר איתי".
"סבטלנה אמרה, 'כל יום הולדת היינו שותים לכבודך בירה ואוכלים עוגה'. זה הרגיש לי נחמד לדעת את זה. עברו שני ימי הולדת מאז שצילמתי את הסרט, וגם אותם הם חגגו בלעדיי״
כדי לתקשר איתם החלה ללמוד רוסית, ובינתיים היא נעזרת באפליקציית תרגום, שולחת להם סרטונים מחייה בישראל ומקבלת מהם מתכונים לבורשט.
רבים שואלים אותה עכשיו אם יש לה משבר זהות. האם היא מרגישה מחוברת יותר לשורשיה הנוצריים מאשר ליהודיים. ״אין משבר״, היא מחייכת, ״אני ישראלית לכל דבר. חגגתי את כל החגים היהודיים. ברגע שהגעתי הטבילו אותי במקווה עם אמא. עברתי גיור כי זה היה חשוב לסבא שלי. גדלתי במשפחה ממוצא רוסי, אני אוהבת אוכל ומוזיקה רוסית״.
בימים אלה היא מתכננת את הקמת המשפחה שלה. בשנת הקורונה התארסה לחבר שלה מהתיכון, במאי קולנוע בראשית דרכו. ״מהתיכון הוא שומע שאני רוצה לעשות את הסרט הזה. הוא לא הצטרף כי הרגשתי שהסיפור הוא יותר על אמהות ועל נשים. זה הסיפור שלנו כמשפחה, והוא עוד לא בתוכה, גם הוא העדיף שאסגור את הסיפור הזה מול עצמי. גם את אמא שלי לא רציתי לערב כדי לא לטלטל אותה בדרכי עפר באוקראינה".
באחד הקטעים המרגשים בסרט עומדת נועה עם צוות צילום ליד בית החולים ונפעמת מיופיו של הטבע. בשיחת וידיאו עם אמה המאמצת, שנשארה בישראל, היא שומעת שפעם המקום היה שומם וקודר. ״עצים ופרחים לא היו שם בזמנו״, אומרת אירית.
אירית, איך הגבת כשנועה החליטה לצאת לדרך?
״חששתי שהם לא ירצו לפגוש אותה, והעליתי בפניה גם את האפשרות שזה יקרה".
נועה: ״הכנתי את עצמי לגרוע מכל. היום אני לא מרגישה שיש למישהו מהצדדים משהו לא פתור, ואני שמחה שיש לי שתי אמהות. אני מודה לאמא שלי. מה שהיא עשתה עבורי לא יסולא בפז ואני איתה כל הזמן. תמיד היינו צוות מנצח, והיא לא השאירה אותי לבד גם במסע הזה".
אירית: "חברה אמרה לי פעם, 'אל תיתני לה לחפש את המשפחה באוקראינה'. היא לא צדקה. רציתי שנועה תדע מי ההורים שלה. אם יקרה לי משהו, אני יודעת שהיא לא תהיה לבד"
מה הסרט עשה לקשר ביניכן?
אירית: "הסרט, שממנו ראיתי רק כמה קטעים עד עכשיו, לא טלטל את הקשר שלנו. אני אלך לראות אותו בסינמטק. חברה אמרה לי פעם, 'אל תיתני לה בשום אופן לחפש את המשפחה באוקראינה'. היא לא צדקה. חוץ מזה, מה יכולתי לעשות? היא יכולה לקום וללכת. רציתי שנועה תדע מי ההורים שלה. חוץ מזה, אין לה יותר קרובי משפחה חוץ ממני, ואם יקרה לי משהו, אני יודעת שהיא לא תהיה לבד. יש לה עוד משפחה".
את עצמך שוחחת עם האמא הביולוגית?
"לא. אני מוסרת לה ד״ש ושום דבר מעבר לכך".
נועה, את מלמדת קולנוע בחוג לקולנוע שבו למדת. מה למדת מהסרט שאת יכולה להעביר הלאה, לסטודנטים?
"המדיום הקולנועי עזר לי להתמודד עם הדברים האלה. זה אפוד מגן כשאת הבמאית ויש סביבך צוות שעוטף אותך וכולם לטובתך. העצה הכי טובה היא לעשות את זה רק אם יש לך דחף, אחרת את עלולה להישבר באמצע. אם את מרגישה שאין לך סיבה טובה, לא תעשי את הסרט הזה. אני, למשל, חשבתי שאעשה סרט על הפגישה עם האבא הביולוגי שלי, אבל אני לא בטוחה שיש בי את אותו דחף חזק שהיה לי למצוא את האמא".
