סיפורה של ליסה בן שושן, 58, נשואה, אם לארבעה וסבתא לארבעה, מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברת היי־טק. גרה בפתח־תקווה:
"נולדתי למשפחה דתית ציונית בארצות־הברית, ועליתי לארץ עם משפחתי בשנת 1971, כשהייתי בת שמונה. הייתי בבני עקיבא, עשיתי שירות לאומי בעיירת פיתוח, ובהמשך עסקתי בתחום החינוך הבלתי פורמלי. את בעלי יחיאל הכרתי כשהייתי סטודנטית בבר אילן והוא בא לבקר את אחת השותפות בדירה שגרתי בה. התחתנו תוך חצי שנה ונולדו לנו ארבעה ילדים: הדס, עדי, מוריה ואביעד. בהתחלה גרנו בשדרות, אחר כך עברנו לירושלים ומשם לפתח־תקווה.
"פעמיים נסענו לארצות־הברית לרילוקיישן, בפעם הראשונה כשהדס למדה בכיתה ד' ובפעם השנייה כשהייתה בתיכון. כשהיא סיימה את התיכון בקליבלנד היא החליטה לחזור לארץ לבדה כדי לעשות שירות לאומי.
"החבר'ה הבינו שהדס במצב לא טוב, השיגו אלונקה מאולתרת ורצו איתה במשך שעתיים במעלה ההר כדי להגיע למקום שבו רכב יכול לפגוש אותם. הם אפילו הצליחו לשים לה אינפוזיה תוך כדי הריצה, אבל כשהגיעו לכביש היא כבר לא הייתה בחיים"
"הדס שירתה שנתיים וסייעה לילדים אוטיסטים בחוות הנוער הציוני בירושלים. אחרי השירות למדה שנה במדרשת תשובה בעופרה. היא תכננה ללמוד חינוך מיוחד באוניברסיטה בהמשך. הייתה לה שנה נהדרת בעופרה, הרגשנו שטוב לה. בסוף אותה שנה, בגיל 21, היא נסעה עם חברה מהמדרשה לטיול בהודו.
היא הספיקה להיות בהודו חמישה ימים. הגיעה לשם ביום חמישי, עשתה שבת בבית חב"ד בדרמסאלה ושלחה לנו משם תמונות. זה היה בתשעת הימים לפני תשעה באב, אלה לא ימים להרפתקאות, אז הן לא עשו שם יותר מדי. חמישה ימים אחרי שנחתה, ביום שלישי, היא נסעה לטייל עם עוד שבעה חבר'ה שפגשה בבית חב"ד בנחל הסמוך, למרגלות מפלי דרמקוט. יש שם בריכות קטנות לשכשוך, וכשהם התיישבו שם למנוחה, אבנים התחילו להתגלגל עליהם מלמעלה. אבן אחת גדולה נפלה לה על הרגל והיה לה דימום פנימי מאוד קשה.
החבר'ה הבינו שהדס במצב לא טוב, השיגו אלונקה מאולתרת ורצו איתה במשך שעתיים במעלה ההר כדי להגיע למקום שבו רכב יכול לפגוש אותם. הם אפילו הצליחו לשים לה אינפוזיה תוך כדי הריצה, אבל כשהגיעו לכביש היא כבר לא הייתה בחיים.
באותו יום, בשעה ארבע אחרי הצהריים, פתאום דפיקה בדלת אצלנו בפתח־תקווה. בצירוף מקרים נדיר כולנו היינו בבית. שני השוטרים שעמדו בדלת שאלו אם אני אמא של הדס. עניתי, 'רק אל תגידו משהו שאני לא רוצה לשמוע'. אבל הם אמרו. ככה בדלת, בעמידה. אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה שם, הגיעה גם עובדת סוציאלית וישבה איתנו קצת, לא היה להם הרבה מה לספר. הגופה הגיעה לארץ שלושה ימים אחרי.
זמן לא רב אחר כך רצו חברותיה מהמדרשה בעופרה להנציח אותה, והקימו לזכרה את המיזם החברתי 'אהבת הדס' להשכרת שמלות כלה במחיר עממי ושווה לכל כיס. הדס תמיד אהבה לשמח אנשים ואפילו הספיקה ללוות שתי חברות טובות לחופה. היא עצמה עדיין הייתה רווקה. היא הייתה בקשר עם בחור, אבל לעולם לא נדע אם הקשר הזה היה מוביל לחתונה.
"אחרי שהדס נהרגה, הרבה חברות שלה התחתנו, וכמובן הזמינו אותנו והלכנו. תמיד אמרתי שאני שמחה בשביל הזוג, אבל מובן שזו צביטה ענקית בלב"
כשהחברות הגיעו אלינו לפתח־תקווה עם המדריכה וראש המדרשה וסיפרו לנו על המיזם, זה נראה לנו רעיון מקסים. בעלי ואני עמדנו נדהמים מזה שהן הצליחו להשיג תרומות, גם כספיות וגם אחרות: ריהוט לסטודיו, שמלות כלה ואקססוריז לכלות. המדרשה הקצתה חדר לכך, זה עבר מפה לאוזן והביקוש עלה. בד בבד קיבלנו יותר ויותר תרומות של שמלות, בעיקר מכלות שפנו וביקשו לתרום שמלה ונעליים. בסופו של דבר המקום נהיה קטן עלינו והחלטנו לעבור למרכז הארץ. סבא של חברת ילדות של הדס מפתח־תקווה נתן לנו סטודיו של מאה מטר ברמת־גן במחיר סמלי, והיום יש לנו מעל 300 שמלות וחדר נפרד עם הינומות, תכשיטים, נעליים וסיכות שיער.
מדובר במיזם ללא מטרת רווח. השמלות ניתנות במחיר סמלי ביותר רק כדי שנוכל להחזיק את המקום, לשלם שכירות, ארנונה וחשמל, וגם משכורת למנהלת הסטודיו. בהתחלה הבנות הפעילו את המקום בתורנות, אבל הגענו למסקנה שזה לא יעיל ושכרנו מנהלת. פה ושם יש כלה שלא יכולה לשלם בכלל, ואנחנו באים לקראתה, כי זה סטודיו חברתי ואנחנו שם בשביל לאפשר לכל אחת להגיע לחתונה שלה עם כל מה שהיא חלמה עליו. באים אלינו, ברוך השם, מכל הארץ. רק השבוע באה בחורה מבאר־שבע, אחריה נכנסה כלה עם סבתא שלה מאשקלון, ואיך שהן יצאו נכנסו אמא ושלוש בנות מרמת הגולן.
"כשהדס נהרגה, הבן הקטן שלי אמר: 'אני עצוב שהדס נהרגה, אבל אני שמח על 14 וחצי שנים שהיו לי לצדה'. זה נחרט בי כל כך עמוק, כי באמת צריך תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה"
בשנתיים הראשונות אחרי שהדס נהרגה הרבה חברות שלה התחתנו, וכמובן הזמינו אותנו והלכנו. לא פעם שאלו אותי: 'איך את יכולה ללכת לחתונה? זה לא קשה לך?'. אני תמיד עונה שאני שמחה בשביל הזוג ושזו דרכו של עולם, אבל מובן שזו צביטה ענקית בלב. בזכות זה שעשיתי הפרדה בין השכל לרגש, אני מצליחה לשמוח בשמחתם.
כשהדס נהרגה, הבן הקטן שלי אמר: 'אני עצוב שהדס נהרגה, אבל אני שמח על 14 וחצי שנים שהיו לי לצדה'. זה נחרט בי כל כך עמוק, כי באמת צריך תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשאני רואה כלה, אני שמחה בשבילה שהיא מצאה את האחד שלה והיא הולכת להקים בית בישראל, אני לא חושבת מה הדס החמיצה. ההורים של חברה שלה תפרו לזכרה חופה, והרבה אנשים שהדס אהבה, החברות שלה והאחים שלה התחתנו תחת החופה הזו, אז באיזשהו מקום היא הייתה שם איתם ושמחה בשמחתם".
שורה תחתונה: "כפי שאמר האדמו"ר מפיאסצנה, הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר".
