זו השנה הקשה ביותר בחיים של יעל בר־זוהר (44) ומשפחתה. לפני חודשיים איבדה את אביה, מנחם, שהיה מורה מיתולוגי לחינוך גופני, ונפטר ממחלה קשה. ב־7 באוקטובר התרסקה משפחתה לאחר שנודע כי עילי ברעם, אחיינו של בעלה, גיא זו־ארץ, נרצח עם שניים מחבריו, ליאם שרם וג׳וני זיידמן, כאשר ניסו להימלט ברכבם ממסיבת הנובה. הם נרצחו על ידי מחבלים שארבו להם בצומת בדרכם לתל־אביב, בדקות הראשונות של האירוע. כמה חודשים קודם לכן, בפברואר 2023, איבד גיא את אביו, ניסים זו־ארץ. ״אנחנו עוד לא בשיקום״, אומרת בר־זוהר, ״אנחנו עדיין בתוך הכאב. מאוד קשה לי כי זה סופי. זה פצע פתוח".
ב־7 באוקטובר הייתה משפחת זו־ארץ בקלאב מד בסיישל. ״זה המקום הכי יפה בעולם, ובשיחה אחת את בגיהינום״, בר־זוהר נזכרת. ״כל הקסם והטורקיז והגן עדן שראית קודם מתחלף לך וזהו. זה היום מקום שאני לא רוצה לחזור אליו.
יעל בר זוהר מספרת על השנה שעברה
(צילום: ליאור שרון)
שבר גדול.
"אני לא יודעת מאיפה להתחיל. עילי בשבילי זו הייתה אהבה מיוחדת מאוד. היינו מאוד־מאוד קשורים. תמיד היינו מחוברים, מגוננים אחד על השני. אם מישהו במשפחה נכנס בי, הוא תמיד היה מגן עליי, ואם מישהו היה אומר לעילי משהו לא חיובי, אני מיד הייתי מגינה עליו. היה לנו את הקשר שלנו שהוא בנפרד מגיא או עדיטל והמשפחה. אהבנו באמת.
"קשה לי לעכל את זה שהוא לא פה. אני לגמרי חיה אותו. והוא מאוד חסר לי. הוא היה איש מאוד מיוחד. מגנט של אור ושל שמחה ואהבה. זה בן אדם שתמיד חייך ותמיד קיבלת ממנו אהבה. היו לו כל כך הרבה חברים, והאור שלו עוד נוכח פה".
"גיא אמר לי, ׳בואי איתי לשטח לשמח חיילים׳. את נשאבת לתהום וזה מה שהוציא אותי ממנה"
ניסית לשמור על הילדים שלך כשקרה האסון. מה שלומם היום?
"כן. את יכולה לנסות להסתיר מהם דברים, אבל כשהאסון מגיע למשפחה שלך, את לא יכולה להסתיר, והחרדה כבר בעצמות. הילדים שלי חווים היום פחד מוחשי יותר. אנחנו כבר איבדנו. זה לא משהו רחוק של אזעקות ודיווחים על אנשים מתים. זה קרה אצלנו בבית. הפחד כבר לא תיאורטי. אנחנו חיים אותו. כולנו עוד פצועים, מדממים, מודאגים".
"הילדים שלנו כבר איבדו את התמימות ואת הילדות, במיוחד הילדים שלי, אחרי שעילי, בן הדודה שלהם, נרצח. אצלנו הכול נשבר. אנחנו כבר לא נהיה אותם אנשים.
"כל השנים ניסיתי לגונן על הילדים שלי. הם למדו במסגרת אנתרופוסופית וקיבלו טלפונים רק בכיתה ה׳. באמת השתדלתי, כמו כל אמא וקצת יותר - בגלל ההיסטוריה שלי כשחקנית צעירה מאוד - לשמור להם את התמימות ולמשוך עוד את הקסם הזה שנקרא ילדוּת. אבל במציאות שלנו אין את האופציה הזו. תראי מה קרה במג׳דל־שמס. אפשר לומר שלום לתמימות".
את כועסת על הממשלה? הצבא?
"אני בעיקר עצובה מאוד. הרגשתי את זה בצילומי השער, כשאני עומדת מול הצלם ולא מצליחה לחייך. היה לי קשה. לקח לי קצת זמן להשתחרר. אני עושה את זה מגיל אפס, להצטלם, זו העבודה שלי, אני על סטים כל החיים, אבל הימים מאוד קשים ועצובים".
יש שיח בציבור על ישראלים שעוזבים את הארץ. איפה אתם על הסקאלה?
"אני לא שופטת אף אחד. מבחינתי ישראל זה הבית שלנו ואין לי ולגיא שום מקום אחר. האנטישמיות הרימה ראש וגם הישראלים שחיים בחו״ל מרגישים אותה. החברה הכי טובה שלי גרה בברלין והפחד שם עוד יותר גדול. את שומעת על ישראלים שמורידים את המזוזות ולא מדברים עם הילדים בעברית ברחוב כי הם מפחדים. אז לאן תלכי?".
זזת לכאן או לכאן על המפה הפוליטית?
"אנחנו כרגע במלחמה עם אויב ששונא אותנו עד טירוף. האם אני ימין או שמאל זו כבר שאלה לא נכונה. כל מה שאנחנו צריכים לדבר עליו זה על הביחד ולחמול ולתמוך אחד בשני, וזה כבר לא פוליטי. אני רוצה שיחזור לנו הביטחון ושנוכל לחיות פה ולא לפחד".
סיירת הנשמה שלנו
בימים של תחילת המלחמה, בתוך הכאב העצום, בר־זוהר יצאה לשטח. ״אחרי שעילי נרצח - ולקח כמה ימים עד שהודיעו לנו רשמית - כולנו היינו שבורים. ואז גיא אמר לי, ׳בואי איתי לשטח לשמח חיילים׳. נסענו אני וגיא ואחיו רועי שהוא פסנתרן, ועוד נגן שלהם. קראנו לזה סיירת נשמה".
מאיפה הכוחות?
"מצאתי בתוכי את הכוח כי יש לי ילדים. אבל באמת היה קשה מאוד לצאת מהבית. את נשאבת לתהום, ולצאת החוצה לחיילים, זה מה שהוציא אותי ממנה. לא הפסקנו לנסוע. הגענו דרומה לשטח. היינו על הגבול וראינו עיר של טנקים כמו בסרט הכי עתיר תקציב של שפילברג, וחיילים ואוהלים ודגל ישראל. פגשתי לוחמות וטנקיסטיות וחבר׳ה כאלה אדירים. בין שני טנקים, ממש על הגבול, הניחו ציליה, ושם גיא שר ואני דיברתי".
"אחרי מותו של אבא אמרו לי, ׳בטח יש לך הקלה׳. אני לא הצלחתי להרגיש את זה, רציתי אותו איתי עוד"
מגבול עזה עברת למחלקות שיקום.
"נכון. וגם מהגיבורים האלה, לוחמים קטועי ידיים ורגליים, אנשים עם תעצומות נפש אדירות, שאבתי כוחות. זה מה שעזר לי לקום. הנחישות שלהם, האמונה. בשטח ובמחלקות השיקום ובחמ״לים להתנדבות שהוקמו, את רואה את העם שלך".
מהרגע שבר־זוהר החלה להסתובב בשטח, גם בתקשורת הבחינו בכך. ״ניב רסקין פנה אליי וקיבלתי פינה בתוכנית הבוקר שלו, 'ישראל היפה' קראנו לה. כל יום רק סיפרתי על עוד יוזמות וקישרתי בין אנשים, פה לאסוף אופניים שנשארו בעוטף, שם נוער שמתנדב לתת שיעורים פרטיים. העם במלוא תפארתו.
"פגשתי סבתות שסרגו כובעים ללוחמים בצפון. הקמנו עם חבר שלנו, היזם קובי ניזרי, את 'חמ״ל 44' ותרמנו וקנינו ציוד וגם אנשים תרמו. קנינו כל מה שהיה צריך, אפילו רחפנים לצה״ל ואטמי אוזניים. למדתי עולם שלם, כמו מה זה קסדה טקטית. ואת לא שואלת שאלות. את פשוט נותנת. ארגנו אפילו אוכל ללא גלוטן לחיילים צליאקים בעזה. ירדנו אל הרזולוציות הכי קטנות. אין סוף יוזמות. האנשים הכי טובים בעולם הם רק כאן בישראל, וזה נותן תקווה וכוח וזה מה שהוציא אותי החוצה מהבית, במקום לשבת משותקת מול המסך".
"אנחנו בתקופה הכי קשה שלנו מאז השואה. זו השואה שאחרי השואה. האינטרס של כולם הוא שזה כבר ייגמר ויחזירו את החטופים הביתה. כואב הלב. אני מגיעה בשבתות לכיכר החטופים, להיות עם שלי שם טוב, אמא של עומר, ועם אייל אשל, אבא של התצפיתנית רוני אשל ז"ל".
בתוך כל התקופה הקשוחה הזו, גיא חתם על השתתפות ב״מחוברים״, וכל הבית הצטלם. הפתיע אותי לשמוע שאת מסכימה להיחשף בצורה כזו.
"כן, אני יודעת. יעל של לפני 25 שנה לא הייתה עושה את זה, אבל התבגרתי. אני שמחה בשביל גיא שאנשים יכירו אותו לעומק. הצופים יראו אותנו בחשיפה מאוד כואבת של המשפחה שהשתנתה לנו בצורה דרמטית, לאחר שנלקחו מאיתנו כמה דמויות אהובות וטובות".
אבא היה פייטר
לאחרונה פורסם כי בר־זוהר ביטלה את השתתפותה במחזמר "מותק הילדות התחלפו", שבו הייתה אמורה לשחק בחנוכה הקרוב לצד סנדי בר. "השנה האחרונה הייתה השנה הקשה בחיי עם ישראל, וגם עבורי ועבור המשפחה שלי", היא אומרת. "בהתחלה באמת חשבתי שאוכל לעמוד בזה ושמחתי מאוד על ההצעה. אבל בסופו של דבר, העדפתי בחנוכה הקרוב להיות סביב המשפחה והילדים. אנחנו צריכים את הזמן הזה יחד, ואני גם מרגישה שאני עדיין צריכה זמן לעצמי".
במסגרת ההתמקדות שלה במשפחה יצאה בר־זוהר במרץ האחרון עם אמה, אלה, למסע חלומי בלפלנד. שבוע עם מדריך אישי. ״החלטתי להגשים לאמא שלי חלום ילדות וטסתי איתה ללפלנד, רק אני והיא לזמן מזוקק שלנו״, היא מתרגשת. ״בגיל שש היא קיבלה את הספר 'אלה קארי הילדה מלפלנד' כי גם לה קוראים אלה, ומאז רצתה להגיע לשם. נתתי מתנה ענקית לשתינו".
ואיך היה?
"צחקנו כפי שלא צחקנו בחיים. היא שיתפה אותי בילדות שלה. היו לנו שיחות על הילדות שלי, תחילת הדרך המקצועית, הקשיים. עשינו מזחלות שלג עם כלבים האסקיים, טיילנו בהרים מושלגים. זה היה מסע של פעם בחיים. המדריך שלנו הציע נסיעה לילית, ובשתיים בלילה נסענו לראות את הזוהר הצפוני, וזו הייתה חוויה עוצמתית. מאז 7 באוקטובר, זה השבוע היחיד שהצלחתי להתנתק בו, והייתי זקוקה לזמן הזה, המרפא. חודשיים לאחר מכן אבא שלי נפטר".
ב־28 במאי שיתפה בר־זוהר בפוסט אישי וכואב על לכתו של אביה בגיל 84. עוד לפני מותו, במהלך אשפוזו הממושך בבית החולים, העלתה פוסטים שעסקו ביחסי אב ובת, ולא חסכה ברגש. ״והכי עצוב לי זה שכאשר כתבתי על אבא בבית החולים, לא חשבתי שזה ייגמר״, היא דומעת. ״ביום שאבא נפטר, אחרי שהיו לו כמה ימים טובים, אני בכלל תכננתי להוציא אותו הביתה. הכנתי את המיטה שלו בסלון, את המעלון. אבא שלי היה סיעודי בשנים האחרונות. סליחה״, היא מבקשת לעצור לרגע, ״היום זה ריאיון קשה. הרגש צף והגעגוע שורף".
"אנחנו בתקופה הכי קשה שלנו מאז השואה. זו השואה שאחרי השואה. האינטרס של כולם הוא שזה כבר ייגמר ויחזירו את החטופים הביתה"
לא הרבה יודעים שטיפלת באבא שלך בשנים האחרונות.
"אבא היה חולה במחלות רקע, ואז נדבק בקורונה כי לא הייתה לו מערכת חיסונית חזקה. הוא היה מאושפז חודש וחצי במצב קשה מאוד, וכבר אז הוא נלחם על חייו ואנחנו נלחמנו עליו, והוא הצליח לצאת מהקורונה. הוא כבר היה סיעודי ואני הייתי האפוטרופוסית שלו. גם אז היה רגע שבו כמו בסרטים הרופאה קראה לי ושאלה שאלות כמו 'כן הנשמה או לא, אם נגיע לרגע הזה', ובאמת זה היה אחד הרגעים הכי קשים שלא חלמתי שאהיה בהם. אני אמרתי לצוות: ׳תעשו כל מה שאפשר כדי שהוא יחיה׳, כי הוא אמר לי, פעמיים, 'אני לא רוצה למות'".
היו לך ולאבא שיחות בבית החולים?
"אבא היה פייטר, אז בכלל לא הייתה אופציה לחשוב על הסוף ולעשות שיחות. בעיקר אמרתי לו כל הזמן כמה שאני אוהבת אותו ותודה. זה שלב כזה של היפוך תפקידים קצת, אנחנו עכשיו הילדים שצריכים לדאוג להורים, ואני חיבקתי את זה כי אבא נתן לי כל כך הרבה. אני בטוב חייבת לו את זה. הייתה לי זכות להחזיר לו טובה תחת טובה. אבא שלי הרגיש אותי שם וזה נתן לו ביטחון. אחרי מותו אנשים אמרו לי, ׳בטח יש לך הקלה׳. אני לא הצלחתי להרגיש את זה, אני רציתי אותו איתי עוד. אבל אנחנו לא מחליטים כלום. ואת אף פעם לא מוכנה לפרידה מאבא".
הראיון המלא עם יעל זוהר מתפרסם בגיליון "לאשה, החדש, השבוע בדוכנים
איפור: נטשה דנונה, שיער: לירז אגם
