יפה ברזילי, בת 66 מהיישוב מיתר, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשניים, מזכירה בגמלאות:
"נולדתי וגדלתי בקריית שמונה, הייתה לי שם ילדות נפלאה. הדבר היחידי שפגע אז בשלווה היה הקטיושות מלבנון, שהיו נופלות ללא התראה מוקדמת. לא היו אז אזעקות.
"לילה אחד, כשהייתי בת 12, נשמע בום חזק. קמתי וניסיתי להדליק את האור בחדר, אבל כלום, חושך. הרמתי את העיניים וראיתי את השמיים, לא הייתה שם תקרה. רצתי לחדר של הוריי ומרגע זה אני לא זוכרת דבר על האירוע, כנראה הדחקתי עמוק. התברר שקטיושה נפלה על החדר של שלושה מאחיי, וכולם נפצעו קשה. אחי, דני חיו, שהיה אז בן 18, מת מפצעיו בבית החולים. שני האחים שלי שהיו איתו בחדר סובלים עד היום מכאבי גב, כי הבית פשוט נפל עליהם.
"חצי שנה אחרי האירוע עברנו לבאר־שבע. הפכתי שם לילדה סגורה ופחדנית. עד היום אני מפחדת להיות לבד בחושך, וכל פיצוץ מקפיץ אותי. בהמשך, כשנולדו ילדיי, הפכתי לאמא דאגנית. הילדים יודעים מה עברתי בילדות ומקבלים את זה בהבנה.
"בבוקר 7 באוקטובר יוסי בעלי העיר אותי ואמר, 'תשמעי, יש פיצוצים שלא נגמרים'. הדלקנו את הטלוויזיה וחשכו עינינו. מיד יצרתי קשר עם כל הילדים. שירז, שגרה בקיבוץ ניר־עוז, כתבה לי, 'אמא, אני בממ"ד, הכול בסדר'. היא לא רצתה להדאיג אותי, היא יודעת מה עברתי בילדות. כל חצי שעה היא כתבה שהיא בסדר וענתה מיד בכל פעם שסימסתי לה.
"בצהריים נסענו לבן שלנו, שגר לידינו במיתר. הוא ידע ששירז בסכנה, מה שהסתירו ממני. כשראיתי את הפנים שלו אמרתי, 'אל תדאג, יהיה בסדר'.
"רק אחרי שהיא יצאה מהממ"ד, הבנתי שעברה גיהינום. אם הייתי יודעת, הייתי נכנסת לחרדות גדולות יותר. הצלחנו להיפגש רק למחרת, אצל הבן שלי. זו לא הייתה שירז שאני מכירה, היא נראתה כבויה ולא דיברה. בדרך הביתה בכיתי.
"ביקרנו אותה במלון באילת מספר פעמים. היא לא הרחיבה על מה שהיה, על כל שאלה ענתה ב'אני לא רוצה לדבר על זה'. לקח בערך חודשיים עד שהתחילה קצת לספר מה עבר עליה".
"ראיתי דברים שעד היום קשה לי לקלוט"
שירז ברזילי, בת 27, התגוררה בניר־עוז, רווקה, סטודנטית לקולנוע במכללת ספיר, מתגוררת כיום בקריית־גת:
"בבוקר 7 באוקטובר הייתי בדירה שלי, בכפר הסטודנטים בקיבוץ ניר־עוז. לדירה הצמודה אליי הגיע זוג אורחים. אחרי חמש דקות בממ"ד המשותף קיבלנו התראה על מחבלים בקיבוץ. נעלנו את הדלתות והחלונות בבית וחזרנו לממ"ד. האורחים נכנסו לפאניקה, מה שגרם לי להיות מאוד מפוקסת. הרגשתי צורך להיות המבוגרת האחראית.
"שמענו את המחבלים ובסרטונים שהגיעו מקיבוצים אחרים ראיתי דברים שעד היום קשה לי לקלוט. המחבלים ניסו לפתוח את חלון הממ"ד שלנו כמה פעמים ולא הצליחו, וגם ירו. הרגשנו את הקירות רועדים. כנראה בגלל שארבע הדירות הסמוכות היו ריקות, הם חשבו שכל המתחם ריק והמשיכו הלאה.
"מובן שלא סיפרתי להורים שיש מחבלים בקיבוץ. אני יודעת שאמא שלי נלחצת במצבים כאלה, ולא רציתי לעורר אצלה פחדים ישנים. במקביל השתדלתי להרגיע את האורחים. רק לי הייתה קליטה בנייד, ולא שיתפתי אותם בכל מה שאני יודעת, כדי לא להלחיץ. דאגתי לשכן שלי, שדיווח שהוא מסתתר מתחת לספה, עדכן שמחבלים נכנסו אליו הביתה והפסיק לענות. חשבתי שהוא מת.
"אחרי 11 שעות בממ"ד, בלי מים ואוכל, הגיעו חיילים לחלץ אותנו. נתנו לי שתי דקות לארוז, אז לקחתי רק את החתולה שלי ואת המחשב. בחוץ ראיתי את השכן שהסתתר מתחת לספה, רצנו אחד לשני והתחבקנו. לקחו אותנו למתחם גני הילדים של הקיבוץ, שהוא מרחב מוגן, וראינו שהקיבוץ שרוף. הלילה היה קשה: התינוקות והילדים צעקו, המבוגרים דיברו על מי מת ומי נחטף.
"אחרי ארבעה ימים אצל אחי במיתר הרגשתי צורך להיות עם אנשים שעברו את אותו דבר כמוני. קיבלתי טרמפ עם המתנדבים הנפלאים של 'אחים לנשק' והגעתי למלון 'ים סוף'. צוות המלון היה מדהים, נשארתי שם שלושה חודשים והתנדבתי בגני הילדים המאולתרים.
"כיום אני גרה עם שותף בדירה בקריית־גת. קשה להתרגל לבניין ולעיר, אבל אני שמחה שהקהילה נשארה ביחד. אני מקווה לשוב ללמוד, ובינתיים עושה חונכות במסגרת מלגת הלימודים שלי. ה־7 באוקטובר נתן לי פרופורציות בחיים, הבנתי שהמשפחה שלי הכי חשובה. כרגע אין דבר חשוב יותר מזה שהחטופים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר, ושנשמור על האחדות שלנו כעם".
