זה קרה לפני שנה. דודי שפיר (42), מנהל בכיר בענקית השבבים "אנבידיה", חיפאי, גרוש טרי ואב לשלושה, יצא ממעלית החברה כאישה ששמה דידי. "נפלטים מהמעלית ישר לתוך הקפטריה. זו קומה שעובדים בה 150 איש. יותר מ־40 שנה חייתי כגבר רחב כתפיים עם ביטחון, ואז אני בבגדים נשיים, על עקבים, ציפורניים עשויות ואיפור. ידעתי שעשרות זוגות עיניים יבחנו אותי מכף רגל ועד ראש. כשהמבטים של כולם עלייך זה מפשיט אותך. זה היה מטלטל".
חת'כת דבר.
"כמנהלת שנמצאת למעלה בהיררכיה, הייתי צריכה להראות פאסון ועמידות, אבל בפנים בלעתי את הרוק ואמרתי 'אוקיי, אני ממשיכה ללכת'. בהתחלה כל בוקר לקח לי שעה וחצי להחליט מה אני לובשת לעבודה. דודי לבש אפור, שחור, אולי כחול. רבע שעה אחרי שהתעורר, הוא כבר באוטו. עכשיו, כל מה שאני לובשת – העקבים, הטייץ – זה סטייטמנט. אני שואלת את עצמי: זה טו מאץ'? זה לא טו מאץ'?. זה עובר? זה נראה מגוחך? כשהצלחתי לצמצם את זמן בחירת הבגדים שלי בבוקר, הבנתי שאני כבר מרגישה נוח במקום העבודה שלי".
את יכולה לשים את האצבע על החשש הכי גדול שלך במקום העבודה?
"הפחד הכי גדול שלי היה שמלהיות מנהל מאוד מוערך, אכנס לישיבה כדמות נשית ובמקום להקשיב לי כאשת מקצוע יסתכלו על איך שהתלבשתי היום, על המייק־אפ ששמתי, על הלק. חששתי שידברו עליי מאחורי הגב, לא יגידו 'מה דידי אמרה? אנחנו מסכימים או לא', אלא 'ראיתם איך היא התלבשה? מודעות עצמית זה לא פה'. פחדתי שכבר לא יראו את הביצועים שלי, אלא רק את הטרנסית שאני".
החשש פג?
"בדיוק לפני שנה הגיעה לארץ הבוסית האמריקאית שלי ושאלה אותי איך לפנות אליי. אמרתי שדידי. היא אמרה לי 'אז תשני את השם שלך במערכת ותעשי את זה עכשיו'. המשמעות של זה הייתה, אם זה מה שאת, זה מה שאת. כששיניתי את השם במערכת גם החלפתי את התמונה שלי. בשנייה שזה קרה, בעבודה עשו אדפטציה ועברו לזה כאילו זה הכי טבעי בעולם. דודי נעלם ויש רק את דידי. כאילו היא הייתה פה מאז ומעולם. אני מרגישה שהצלחתי לשמור על כל מה שדודי בנה כדי שדידי הפרינססה תוכל לצאת לאור".
"הפחד הגדול שלי היה שאכנס לישיבה כדמות נשית ובמקום להקשיב לי כאשת מקצוע יסתכלו לי על הבגדים, מייק־אפ והלק"
זה לקח 30 שנה. היא נולדה וגדלה בחיפה. הזיכרון הראשון הוא מגיל עשר, לובשת במסתרים שמלות של אמה, נעמדת מול המראה ואוהבת את מה שהיא רואה. אבל שום דבר מזה לא היה יכול לצאת החוצה. "הייתי נכד בכור ובן בכור למשפחה פטריארכלית. זה מסורת, קידוש וחגים כשאבא יושב בראש השולחן. וזה גם להבין שהמושג 'גבר' הוא משמעותי מאוד. הבית היה חם ואוהב, אבל הבנתי מהר מאוד מה הציפיות ממני: ללבוש צבעים כהים, לא צבעוני, לא לבכות, להיות טוב בספורט, להיות חזק, גברי. היו לנו שכנים שהייתה להם בת טרנסג'נדרית והבנתי מה הקונספציה בבית שלי לגבי זה. לא הייתה שום פתיחות לעניין".
ומה הרגשת בינך ובין עצמך?
"אני כנראה לא מקרה קלאסי של אישה בגוף של גבר. הייתי גם וגם. הייתי ילד חכם, ספורטאי מצטיין, אהבתי מכוניות וכלי נשק. יריתי במטווח מגיל עשר, בניתי בתים על העצים בוואדי. נמשכתי לבנות. אבל גם הייתה בי המון אהבה לרוך ולאסתטיקה. כשאמא שלי ישנה בצהריים, הייתי מתלבשת בבגדים שלקחתי לה לפני. מתגנדרת עם לק ואיפור. התאהבתי בילדה שראיתי במראה. היו לי תווי פנים עדינים ואנשים התבלבלו, זה עזר לי לדמיין את עצמי כבת".
5 צפייה בגלריה
"הצטיינתי בלימודים, תופפתי, עשיתי שישה אימונים בשבוע, שרק לא יראו מה קורה בתוך הראש שלי"
(צילום: אלעד גרשגורן)
מה אמרת לעצמך?
"שאוי ואבוי ושרק לא ידעו מה אני עושה כי יחשבו שאני בן אדם דפוק. הרגשתי קונפליקט בין מה שמצפים ממני ובין הדברים האחרים שבי. רציתי ללבוש שמלה, אבל זה לא היה מתקבל בבית. חשבתי שאני הילד הכי מוזר בעולם ושאני צריכה להראות שאני בן אדם מוצלח. הצטיינתי בלימודים, תופפתי, עשיתי שישה אימונים בשבוע בקונג־פו, הייתי הילד הכי חזק והכי מהיר בכיתה. גם קראתי שישה ספרים בשבוע. הראיתי 100% מוצלחות ומושלמות, ללא סדק אחד קטן, שרק לא יראו מה קורה בתוך הראש שלי".
"נחשפתי למיניות מוחצנת ולסמים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הבית שלי, הקידוש בשישי"
בגיל 15, שפיר נכנסה לאינטרנט וניסתה למצוא מידע. "חיפשתי מידע על בנים שאוהבים להיות בנות, והגעתי לכל מיני תכנים. התחלתי לחפש אנשים שאפשר לפגוש ולדבר איתם על זה. רציתי מקום בטוח לחשוף את הפנימיות שלי. נכנסתי לחדרי צ'אט של הקהילה ההומואית וספגתי בעיקר גנאי והשפלה. אמרו לי 'קוקסינלים זה לא פה'".
הפעם הראשונה שיצאה לעולם כאישה הייתה בגיל 17. "הכרתי בצ'אט בחור מבוגר ממני, בן 26. ארזתי בתיק את השמלה האהובה שלקחתי מאמא, איפור, גרבונים ובושם והוא בא לאסוף אותי בג'יפ שלו, כמה רחובות מבית הוריי. כשהגענו אליו הביתה התלבשתי, ביקשתי שיעצום עיניים ונכנסתי לחדר. הוא אמר שאני מהממת בעיניו, שהוא רוצה שנהיה יחד והוא יממן לי שינוי מין. הוא היה עושה מסיבות בבית שלו או שהיינו יוצאים למועדונים בתל־אביב. נחשפתי למיניות מוחצנת ולסמים, ראיתי זנות, הציעו לי להיות נערת ליווי, ניסו לגעת בי. ראיתי את היחס החברתי לטרנסקסואליות, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הבית שלי, הקידוש בשישי. הבנתי כמה העולם הזה רחוק ממי שאני ושאם אני רוצה למצות את הפוטנציאל שבי, וגם להמשיך להיות הבן האהוב והמוערך, לא אוכל לצאת לעולם כטרנסג'נדרית. נעלתי את הדבר הזה להמון שנים".
בגיל 18 שפיר התגייסה. "שירתי בשלישות ויצאתי לקצונה. הייתה לי חברה, נמשכתי אליה ואהבתי אותה. חשבתי, איזה כיף, נרפאתי ואני רגילה. נפרדנו אחרי יותר משלוש שנים ואז היו לי עוד חברות. עבדתי כמאבטח, עשיתי כושר. הייתי גבר שרירי חתיך וכריזמטי. דודי היה שריון שהגן על אישיות נוספת, עדינה ופנימית בתוכו".
ובהמשך התחתנת עם אישה.
"הכרנו לפני הצבא. חשבתי שהיא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים, אמרתי לה בצחוק שנתחתן. כשהתגייסתי הקשר התנתק, ואז, כשלמדתי בטכניון הנדסת תעשייה וניהול, חברה משותפת שידעה שאנחנו מכירים הפגישה בינינו. היא עברה לגור איתי בדירה ששכרתי. התחתנו אחרי שלוש שנים, ב־2010. הייתי בת 28".
במרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים (12, 8, 3), אך בת זוגה לא ידעה דבר ולא חשדה. "היה לי טוב, שינוי מין לא היה באג'נדה שלי. דודי היה הטייס ודידי הייתה בתא המטען. הייתי מאושר ומלא בעולם הגלוי והנורמטיבי. העולם ההוא עם הבדידות והשונות הפך לזיכרון רחוק. סיימתי את הלימודים, התקבלתי לעבוד במלאנוקס (חברת ההייטק שנרכשה לפני חמש שנים על ידי אנבידיה, החברה שהיא עובדת בה, שהפכה ביוני האחרון לחברה הציבורית בעלת שווי השוק הגבוה בעולם – יותר מ־3 טריליון דולר – וכך עקפה את אפל ומיקרוסופט. ת"ב). זו חברה מטורפת, אנשים נורא חכמים שעובדים נורא מהר. שיחקתי מצוין עם הקלפים שקיבלתי. הרגשתי שהכול הולך מעולה, החיים נראו בדיוק כמו שרציתי ולא חיפשתי הרפתקאות".
השנים שעברו בדמות של דודי, השחיקה בנישואים והאינטנסיביות בקריירה גרמו לשפיר לחזור אל הגרעין הפנימי בתוכה שחיכה להתגלות. "הייתי מגיעה הביתה בתשע־עשר, אשתי והילדים כבר ישנו, והייתי חייבת משהו מנחם, משחרר. העבודה שאבה ממני את כל מה שיש בי. הייתי צריכה להזין את עצמי חזרה, וה'עולמות האלה' הזינו אותי חזרה. נתתי לעולם לראות גבר צעיר, מצליחן, שאפתן ודומיננטי. אבל רציתי לנוח מכל קרב האגרוף הזה של המציאות ולהתרפק על העולמות הרגועים והרכים".
אז מה עשית?
"אמרתי לעצמי שאסתכל מה התחדש בעולמות האלה. מהר מאוד גיליתי עולמות תוכן שלמים, סרטוני טרנספורמציה מבן לבת ביוטיוב, בלוגים. התחלתי לדמיין את עצמי כאישה. יצרתי לעצמי זהות נשית וירטואלית ונכנסתי לצ'אטים".
מה סיפרת שם?
"דיברתי בדרך כלל עם נשים, חיפשתי חברה נשית כדי להרגיש אישה. סיפרתי שאני בן שאוהב דברים של בנות. הגדרה מאוד ילדותית. חשבתי שאני סתם בן עם תחומי עניין מגוונים. לא נתתי לעצמי את הכותרת הזו של 'טרנסג'נדרית' או של 'אישה שכלואה בגוף של גבר'. יכול להיות שזו הייתה הדחקה ברמה פתולוגית".
הסיטואציות מהילדות שבהן את מתלבשת כאישה ונעמדת מול המראה, חזרו?
"כבר לא הייתי הילד בן העשר שנראה כמו ילדה. הייתי עם 20 קילו עודפים, החיים עשו את שלהם, זה לא הסתדר לי".
גם בשלב הזה, בת הזוג לא חשדה?
"למדתי מגיל צעיר למחוק עקבות. לא היה אפשר לעלות עליי. אשתי לא הבינה מה אני עושה בלילות ולמה בסופי שבוע אני נשארת בבית כשהיא הולכת עם הילדים לכל מיני מקומות. הייתי הורה נוכח־נפקד.
"לפני שבע שנים, בלילה אינטימי, סיפרתי לה את כל קורותיי, מגיל ילדות, שאני אוהבת לדמיין לפעמים שאני 'היא' ולא 'הוא'. הבנתי שאם לא אתוודה, הזוגיות שלנו תתרסק. לא ישנו כל הלילה. בסופו, היא חיבקה אותי. הסוד הזה נכנס לחיי הזוגיות שלנו. התחלתי ללכת לקוסמטיקאית להסיר שערות, לקנות בגדים נשיים וללכת איתם בבית, כשרק בת הזוג רואה. חשבתי שהעולמות המנוגדים האלה חיים אצלי בהרמוניה".
"עשיתי וי על הצ'קליסט שלי. התקדמתי בעבודה, בנינו את בית החלומות, קניתי אוטו מטורף, אבל הייתי עצובה"
ובעולם המקצועי?
"המשכתי לנסוק. הגעתי לתפקידי ניהול והתקדמתי עד לתפקיד של דירקטורית, מנהלת שרשראות אספקה שאחראית על מאות עובדים ומניעה תהליכים גדולים ברחבי העולם. עשיתי וי על הצ'קליסט שלי. אף אחד לא יכול להגיד שאני לא מוצלחת. גם האהבה והחברות שלי ושל בת זוגי נסקה. אין יותר הסתרות ואני יכולה ליהנות מהדברים שעושים לי טוב. בנינו את בית החלומות, קניתי אוטו מטורף, נולדה לנו הבת הקטנה, אבל הייתי עצובה. זו הייתה תקופה הקורונה והגיעה הבנה שהחיים הפכפכים. נופלת לי סיכה שעושה המון רעש: אני מבינה שדודי סיים".
מה עשית עם ההבנה משנת החיים הזו?
"מי שהציעה לי ללכת לטיפול הייתה אשתי. היא שאלה בחיל וברעדה, כי דודי של אז היה עונה לה 'מה את מבלבלת את המוח? אני מבין יותר מכולם לגבי עצמי'. אבל אמרתי לה תודה ושהיא צודקת. התחלתי בטיפול אצל פסיכולוג שמתמחה בזהות מגדרית והבנתי שאני סובלת מדיספוריה מגדרית (מצוקה נפשית שמתעוררת כשיש חוסר התאמה בין המין שבו נולדים ובין המגדר שאליו מרגישים שייכים, ת"ב). זה סוג של בחילה שהחזקתי המון שנים וברגע אחד אי־אפשר יותר לשאת את זה. רציתי להפסיק להרגיש פושעת על מי שאני רק כי זה לא מתאים לעולם הנורמטיבי. 40 שנה נתתי לעולם את מה שהוא רצה לראות ואני לא מתנצלת יותר על מה שאני. אני רוצה להיות מה שאני שמחליטה להיות ולא מה שמצופה ממני להיות".
ההורים, אחיך, ידעו מה קורה?
"באותה תקופה נפגשנו באזכרה לסבא שלי. בדרך למכונית אח שלי הסתכל עליי ופתאום תפס ומשך את הסריג שלבשתי ושאל 'מה עשית לשערות בחזה שלך?'. אמרתי לו 'מה אתה עושה? זה פרטי'. אחי הוא החבר הכי טוב שלי בעולם. הרגשתי כל כך רע שאני לא מסוגלת לספר לו. אחרי זמן מה, כשסיפרתי לו, הוא התקשר לאשתי ואמר לה שאני עובר אירוע נפשי קשה ושצריך לבדוק אותי. החזקתי את זה כל כך הרמטי בפנים שזה בא לו בהפתעה גמורה".
חמישה חודשים לתוך הטיפול הפסיכולוגי, שפיר החלה ללכת למרפאת מגדר ולקבל טיפול הורמונלי תומך. "הכול התחיל לקרות די מהר. הרגשתי שאני רוויה מהצד הגברי ושאני רוצה להביא את הצד הנשי לידי ביטוי. בסוף אפריל 2022 התחלתי תהליך של התאמה מגדרית. במקביל התחלתי לספר לעולם שאני טרנסית. סיגלתי לשון נקבה ולפני שנה ביקשתי שיפנו אליי בלשון נקבה. זה תהליך. כל בוקר, אני קמה ושואלת אם אני עושה מה שנכון וטוב לי, עונה שכן וממשיכה".
הזוגיות של שפיר לא צלחה את היציאה מהארון. "נתנו לזה צ'אנס. אמרנו שנבחן כל יום מחדש איך אנחנו מרגישות עם השינוי. בסופו של דבר, החלטנו להיפרד".
מה מספרים לילדים?
"אני אוהבת את אשתי ואת הילדים יותר מכל דבר אחר, אבל לא הייתי הורה מצטיין. הדמות של דודי הייתה קשה, עוקצנית וחסרת סבלנות. זה היה שריון כבד שנועד להרחיק את כל הסקרנים שאולי יכולים למצוא סדקים בדמות. ההגנה הזו גבתה מחיר ממני ומהסביבה הקרובה. הילדים קיבלו במשך שנים אבא שמסתיר סוד ומפחד לאכזב אותם. הייתי כבר עייפה ומותשת מכל זה. לפני שנה, כשסיפרנו להם, נעזרנו באנשי מקצוע. הגדולים, שהיו בני 11 ו־7, ידעו מה זה טרנסג'נדרים. הם שאלו אם לפנות אליי בלשון בת. אמרתי להם שזה מקסים מצידם. גם אמרתי להם שזה משהו שלנו כמשפחה אבל מותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, שזה כבר לא סוד ושתמיד אשאר הורה ואבא אוהב, בכל צורה".
איך נראית ההורות שלך היום?
"אשתי לשעבר ואני במשמורת משותפת. הרווחתי את הילדים שלי. הם קוראים לי אבּי ויש להם את ההורה הכי טוב בעולם. המעבר שלי להיות דידי הפך אותי לרכה ומכילה יותר. התפנה לי מקום בלב ובנפש. התחלתי להרגיש את הילדים, להקשיב להם ולהתעניין בהם. מגיל עשר הייתי מבוגר שניהל את הסיכונים שלו, שהסווה, שעשה מניפולציות. לא הייתי ילד. יש לי עכשיו הזדמנות לחוות ילדות שנייה, להיות ילדה יחד איתם".
"הרווחתי את הילדים שלי. מגיל עשר הייתי מבוגר שהסווה, שעשה מניפולציות. לא הייתי ילד. יש לי עכשיו הזדמנות לחוות ילדות שנייה"
שפיר סיפרה לכל המעגלים בחייה שהיא טרנסג'נדרית תוך פחות משנתיים. "את צריכה לספר להורים שלך שיש להם בת, לאח שלך שיש לו אחות. למנהלים, לקולגות, לעובדים שלי. לכי תספרי שהבוס הקשוח הזה – יש לו עוד צדדים. דודי הוא ברנד של גבר־גבר. לא ידעתי איך מטלטלים כל כך הרבה אנשים, שוברים להם את המוסכמות".
איך, באמת?
"הראשונה שסיפרתי לה זו קולגה שלי, מישהי שיכולה להכיל. רציתי לבדוק איך הסיפור שלי מתקבל. אני עובדת בתפקיד בכיר בחברה שכבר מגיעה לשווי של מעל 3 טריליון דולר, ויש לי אחריות. אבל זה הלך טוב. בכל שיחה קיבלתי יותר ביטחון ופידבק. אנשים התרגשו, חיבקו. קיבלו אותי. חזרנו למשרדים אחרי הקורונה, רק לפני שנתיים וחצי. התחלתי כבר את הטיפול ההורמונלי, אבל עוד לא ראו כלום. התחלתי ללבוש בגדים קצת יותר עדינים ויותר צבעוניים עד שממש התחלתי להתלבש כאישה".
5 צפייה בגלריה
"היה לי פאסון כמנהל. היום אני יכולה לשבת עם מנהלים מתחתיי ולהגיד להם 'גם אני לא יודעת'"
(צילום: אלעד גרשגורן)
מבחינה מקצועית הרגשת שינוי?
"הניהול שלי היה גברי, נוקשה, משימתי. היה לי פאסון כמנהל. היום, כמי שסולדת מהוויה גברית, אני מנהלת בצורה יותר רכה ואמפטית. אני יכולה לשבת עם מנהלים מתחתיי ולהגיד להם 'גם אני לא יודעת'. גיליתי שאני מגיעה יותר טוב לאנשים ככה".
איך הלכה השיחה עם ההורים? הזכרת שגדלת בבית מאצ'ואיסטי.
"זה היה קל יותר ממה שחשבתי. הם אמרו שהם יקבלו אותי כמו שאני ושתמיד אשאר הילד שלהם. הם הוכיחו את זה כשתמכו בי ובילדים שלי במהלך הגירושים. באתי לשיחה מעמדה של אדם מוצלח ולא של ילדה קטנה. הראיתי לעולם שאני מוצלחת, כדי לספר שאני טרנסג'נדרית".
ועדיין, לא הכול ורוד. "כל דבר שהכרת לגבי עצמך, מתנפץ", שפיר אומרת. "אפילו השינוי הפיזיולוגי. לקחתי טסטוסטרון ואסטרוגן והרגשתי פחות חזקה. פתאום קשה לי להרים את הילדים שלי. כאדם יציב רגשית ומאופק, את מגלה שההורמונים מגבירים רגישות ומעצימים תחושות. אני יכולה לבכות מכל דבר, אני נפגעת ואמוציונלית. מכה כואבת לי הרבה יותר. בתור גבר, הגוף היה מאוד חשוב לי ופתאום הוא מספר לי סיפור אחר".
"יש המון קשיים ובדידות. במסעדה עם הילדים מסתכלים עלינו, תוהים מאיפה מגיע קול של גבר, ואז יש התלחששויות"
וישנו העולם החיצוני.
"יש המון קשיים והרבה בדידות. את נראית אטרקציה מסקרנת, במיוחד במעבר, כשאת בין לבין, ויש מבטים מרחמים. הדברים האלו צורבים. במסעדה עם הילדים מסתכלים עלינו, תוהים מאיפה מגיע קול של גבר, ואז יש התלחששויות. אבל אני פאקינג לא רואה אף אחד ממטר. אני כבר לא מתנצלת על מי שאני".
יש רצון לפרק ב'?
"אחד הדברים שאני מתמודדת איתם זה החוסר באהבה. יש לי אהבה גדולה לתת. זה לא פשוט עם העובדה שיש לי עבודה מטורפת מסביב לעולם. אני חיה סביב השעון, רודפת אחרי השמש, והזמן הפנוי שנותר לי מצומצם. אני מקווה שאצליח ליצור בחיים שלי אהבה וחברות עם מישהו או מישהי שיסתכלו עליי כבן אדם ולא כטרנס, שישפטו אותי לפי האינטלקט, הערכים, הרגש והחברות שאני יכולה להעניק".
את נשמעת סופר־אופטימית וחזקה.
"הייתי אסטמטית 38 שנה. הלכתי עם משאפים. בשנה האחרונה השלתי גם 20 קילו וגם את האסטמה. היא פשוט נעלמה. יהיו אנשים שיצקצקו 'מה היא מבלבלת את המוח?', אבל הנה, עובדה".
