"לידה שקטה. בהתחלה לא יכולתי להעלות על שפתיי את המונח הנורא הזה. התחמקתי עם פיתולי לשון: 'ההיריון לא הצליח. התינוק לא שרד'. לא מתאים לי לא לדייק, כי ההיריון דווקא הצליח. התינוק לא שרד את מחט האשלגן שהוזרקה לו ישר ללב, מי היה שורד דבר כזה? אני מחפשת את המילים כדי להעמיד דברים על דיוקם ואומרת: 'ילדתי את התינוק שלי ללא רוח חיים'".
כך כותבת מור לוי גבירץ באתר שלה, "עדיין נושמת", על הלידה השקטה שחוותה לפני שלוש שנים. כחלק מההתמודדות עם האובדן שעברה, יצרה איורים שנתנו ביטוי לכאב שלה. האיורים, שהפכו לסדרת קלפים טיפוליים, יוצגו מה-1 בינואר בגלריית חנקין שבחולון (ניתן להתעדכן בזמני הפתיחה באתר)
מור (33) מחולון, מעצבת מוצר וחוויית משתמש, לא הייתה ערוכה למשבר העצום שטלטל את חייה. לפני ארבע שנים היא נישאה בטקס קונסרבטיבי לאלעד (39), בן זוגה כבר עשור. חצי שנה לאחר החתונה גילתה שהיא בהיריון: "אני סובלת מאנדומטריוזיס - מחלה גינקולוגית כרונית - וצפינו שיהיו לנו בעיות פוריות. כשגיליתי שאני בהיריון באופן ספונטני, זה היה מדהים. היו לי חששות כמו לכל אישה הרה: איך הגוף שלי ישתנה? איך יהיה התינוק?".
בשבוע ה־23, בסקירת מערכות שנייה, התגלה ממצא לא תקין בלבו של העובר: "במבנה לב תקין, קשת לב העורקים עוברת מצד שמאל, ואצל העובר שלנו הקשת הייתה בצד ימין. הממצא עצמו לא היה אמור להדאיג כי יש הרבה אנשים שחיים עם זה, אבל הוא עלול להצביע על פגם גנטי. לכן הומלץ לנו לעבור בדיקת מי שפיר בשבוע ה־31".
חששתם כששמעתם את זה?
"היינו רגועים כי אמרו לנו שהסיכוי שיתגלה ממצא בעייתי בבדיקת מי השפיר, נמוך. הבאנו שידת החתלה הביתה, והבית היה מוכן לקראת התינוק".
התחלה של פרידה
השבועות חלפו, ומור עברה בדיקת מי שפיר. אחרי שבועיים הגיעה לייעוץ גנטי מלאת תקווה: "היועצת הגנטית אמרה שממצא אחר התגלה בבדיקה, מחסור בכרומוזום. לא הבנו מה זה אומר, אז הגענו ליועצת אחרת שאנחנו מעריכים. היא ראתה את התוצאות ואמרה 'אוי ואבוי'. היא הסבירה שהתינוק עלול לסבול מאפילפסיה, אי־יכולת לדבר ולאכול ולמות בגיל צעיר. היא אמרה שאנחנו צריכים לעבור בדיקה גנטית. אם אנחנו נשאים של אותו מבנה כרומוזומי, יש סיכוי שגם התינוק יהיה בריא. אבל אם אנחנו לא נשאים, מומלץ שנפסיק את ההיריון. היא ליוותה אותנו לדלת עם דמעות בעיניים".
איך יצאתם מהשיחה?
"התחלנו לחשוב איזה גורל אנחנו בוחרים: אם נגלה שאנחנו נשאים, נוכל להמשיך את ההיריון אבל יישאר החשש שהתינוק יתמודד עם בעיות רפואיות. אם אנחנו לא נשאים, נצטרך לאבד אותו. חיכינו שבועיים לקבלת התוצאות של הבדיקות הגנטיות שלנו, ובזמן הזה שמתי לב שאני מתחילה להיפרד מהתינוק. הפסקתי להניח את היד על הבטן ודיברתי עליו פחות. הייתה בי התרחקות, כי ההיריון עמד בסימן שאלה".
התוצאות של הבדיקות הגנטיות הגיעו עם בשורה כואבת: הם אינם נשאים של מבנה הכרומוזומים שיש לעובר, ויש צורך לעבור הפסקת היריון. "אחרי ששמענו את התוצאות, הגעתי באופן אוטומטי לחדר של הוועדה להפסקת היריון. מילאתי את הטפסים בלי לעצור לחשוב בכלל".
איך הרגשת כשחתמת על הטופס?
"זה היה קשה, כי חוסר הוודאות נשאר תמיד. כל היועצים הסכימו שאסור לקחת את הסיכון שייוולד תינוק עם מחלות קשות, אבל הדמיונות שלי הלכו למציאות מקבילה שבה הילד שלנו נולד חי ובריא. הסכמנו שעדיף להפסיק את ההיריון כדי למנוע מהתינוק סבל. ידענו שגם אם נחליט להביא אותו לעולם, הוא עלול למות מוקדם. בשני התרחישים היינו מוצאים את עצמנו בבית העלמין".
אחרי שחתמה על הטופס, נקבעה לה הפסקת היריון לעוד שלושה ימים: "חזרתי הביתה עם עובר שהלב שלו פועם, וידעתי שבעוד כמה ימים אני הולכת לעצור את הלב שלו. היה קשה להיפרד מהתינוק שכל כך חיכיתי לו. חשבתי שלא אצליח להישאר שפויה אחרי דבר כזה".
מה כלל תהליך הפסקת ההיריון?
"בשלב כזה התהליך כרוך בהזרקת אשלגן ללב של התינוק דרך הבטן של האמא. כשקיבלתי את הזריקה, הרגשתי שאני בתוך סיוט. שכבתי סטטית בחדר חשוך, בזמן שהרופאים דיברו ביניהם על הפעולות שהם הולכים לבצע. הסתכלתי הצידה, החזקתי לאלעד את היד וחיכיתי שזה יסתיים. יצאתי מהחדר על כיסא גלגלים. עוד הייתה לי בטן הריונית ומי שעבר במסדרון בית החולים לא היה יכול לדעת שהעובר שלי מת בתוכי. הגענו לחדר במחלקת נשים ופשוט בהיתי. הייתי בהלם. זה בלתי נתפס. הרגשתי כאילו אני מסתכלת על עצמי מהצד".
לידה לכל דבר
מכיוון שכבר הייתה בשבוע מתקדם, היא לא יכלה לעבור הפלה אלא נאלצה לעבור לידה שקטה: "אחרי שהרופאים בדקו שאין דופק לעובר, קיבלתי זריקת זירוז ועברתי לידה לכל דבר. היו לי צירים ממש כמו בלידה רגילה, אלה היו כאבים שלא הכרתי. בניגוד ללידה רגילה, אלה היו כאבים שלא הובילו לדבר טוב, של לידת תינוק חי ובריא, אלא של תינוק ללא רוח חיים. הוא יצא הפוך: קודם הרגליים ואחר כך שאר הגוף. זה היה השבוע ה־35 והוא שקל 2.5 קילו. כשהוא נולד, לא נשמע בכי של תינוק. היה שקט. ביקשנו לראות אותו, הניחו אותו עטוף בעריסה".
למה החלטתם לראות אותו? לא פחדתם שזה יכאב לכם מדי?
"באמת אמרו לנו שזאת תמונה שלא תצא לנו מהראש, אבל לא רצינו שהיא תצא. זה היה הדבר היחיד שהעלה לנו חיוך, כי הוא היה כל כך יפה. היו לו עיניים קצת מלוכסנות ושפתיים בצבע דובדבן. הוא היה דומה לאלעד כתינוק. הוא היה רגוע ושלו. אמרתי לו שחסכנו ממנו הרבה סבל ושהוא תמיד יהיה בלב שלנו. זאת הייתה ההחלטה ההורית הנכונה".
איך התמודדת עם האובדן?
"אחרי הלידה השקטה גרנו אצל ההורים שלי, כי היה לנו קשה לתפקד. הייתי כמו זומבי. זה היה אבל מבלבל. בכל בוקר, בדקות הראשונות כשקמתי מהמיטה, לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה קרה. כשקמתי הרגשתי שאני עדיין בהיריון או שאני צריכה לגשת לתינוק".
הבן זוג שכח את עצמו
חודש אחרי הלידה השקטה נקבר התינוק של הזוג בבית עלמין בחולון, בחלקה לעוברים ללא שמות: "זה מה שגרם לי להבין שזה סופי. אין סופי יותר מקבר".
למרות ההשלמה עם המצב היא התקשתה לחזור לשגרה: "לפי החוק, גם נשים שעברו הפסקת היריון מהשבוע ה־22 זכאיות לחופשת לידה של שלושה חודשים. הארכתי אותה לחצי שנה כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור לעבודה. בהמשך התפטרתי וחזרתי לעבוד רק אחרי שנה.
"גם כשאני ואלעד עשינו דברים כיפיים, האבל היה שם. גם שהלכנו להופעה או טסנו לחו"ל, לא הצלחנו להשתחרר מהכאב. היו טריגרים בכל מקום, היה לי קשה לראות נשים בהיריון או עם ילדים. הבטן שלי עוד נראתה הריונית, ולפעמים זרים היו שואלים אותי אם זה בן או בת. הרבה פעמים העדפנו להישאר בבית. כל הזמן ביקשתי מאלעד שיזכיר לי למה הפסקנו את ההיריון. רציתי לשמוע שעשינו את הדבר הנכון, והוא היה שם בשבילי".
איך אלעד התמודד?
"לאלעד קרה מה שקורה להרבה גברים במצב כזה: הוא תמך בי ושכח את עצמו. אמרו לו שהוא צריך להיות חזק בשבילי, והוא היה. רק אחרי חודשים ארוכים הוא הרגיש שקשה לו והוא החליט להתפטר מחברת ההייטק שבה עבד. הוא לקח פסק זמן כדי לטפל בעצמו. כשהתפטר, אמרו לו בעבודה שהם לא ידעו שהמצב עד כדי כך חמור. הוא חיכה לתינוק בדיוק כמוני. למזלנו הייתה לנו תמיכה גדולה מהסביבה. הבית היה כל הזמן פתוח למבקרים. החברים והמשפחה שהגיעו אלינו היו אמיצים, כי זו לא שבעה שיש בה מנהגי אבלות ויודעים איך אמורים להתנהג. אנשים הביאו לנו אוכל והקשיבו לנו".
פרחים בבטן
מור מצאה אוזן קשבת גם אצל לבנת רוקח, מטפלת בצילום ופסיכותרפיה במרפאת חווה בתל השומר: "ד"ר לבנת הציעה לי ליצור אמנות כדרך לבטא את הכאב. אבל הרגשתי שקשה לי לצלם - לא יכולתי לצלם את התינוק שאיננו ולא יכולתי לצלם את החוויות הסוריאליסטיות שעברו לי בראש, אז החלטתי לאייר".
כך נולדה סדרת האיורים שביטאה את מה שחוותה: "ישבתי בבית של ההורים עם מחברת ישנה ועטים שחורים ואיירתי במשך יותר משנה. הרגשתי שהאיורים נבעו ממני. מהתגובה של המטפלת הבנתי כמה הם עוצמתיים".
באחד האיורים נראית אישה שוכבת כשמהבטן שלה יוצאים פרחים: "האיור הזה מציג את תהליך הפסקת ההיריון. הרגשתי שהבטן שלי היא כמו קבר שמניחים עליו פרחים. הפרחים מסמלים משהו חי ופורח ומטשטשים את הדבר הנורא שמתחבא מאחוריהם. לקח לי חודשים לסיים לאייר את אזור הבטן. הרגשתי שאני חווה את זה שוב".
באיור אחר מופיעה תמונה של אישה שהלב יוצא מהחזה שלה, ובצד השני הפטמה מטפטפת: "אחרי הלידה השקטה לא הניחו לי תינוק על החזה, והרגשתי חור ענק בלב. כל כך פחדתי מהחור הזה, שביקשתי מאלעד שיחבק אותי בסיום הלידה. ציירתי פטמה נוטפת, כי הגוף שלי לא ידע שאין תינוק והמשיך לייצר חלב גם חודש אחרי הלידה. באיור, הדמעות והחלב מטפטפים יחד".
איור אחר מציג אישה צועדת על חוף הים כשלידה טביעות רגליים של תינוק: "האיור הזה מתאר את הניסיונות שלנו לבלות ולצאת לחופש, אבל כמה שניסינו לא הצלחנו להשתחרר מהכאב. התינוק היה תמיד איתנו".
איך האיורים עזרו לך להתמודד?
"הם אפשרו לי 'לביים' סיטואציות שלא יכולות לקרות במציאות ולהסביר לאחרים את מה שאני מרגישה. היו איורים שאלעד הסתכל עליהם ובכה, כי הוא הבין ברגע את כל מה שרציתי לספר. זה נתן לי מקום להנציח את התינוק. איירתי אותו כמו שהוא נראה כשנולד וכמו שדמיינתי שהיה יכול להיראות אם היה ממשיך לחיות".
חור למלא
שישה שבועות לאחר הלידה השקטה ניסה הזוג להרות: "הרגשתי שיש לי חור בגוף שצריך למלא. רציתי להיכנס מיד להיריון חדש. הייתי אופטימית כי אנחנו צעירים, אבל זה לא קרה".
אחרי שנה הגיעו לרופא פריון: "אמרתי לרופא שאני באבל ושבגלל זה אני לא מצליחה להיכנס להיריון. לקחתי את כל האשמה. הוא אמר לי שנשים נכנסות להיריון גם במצבי מתח ושלא אאשים את עצמי, והחלטתי שהוא יהיה הרופא שלי. התחלנו הזרעות ולאחר שהן לא צלחו, עברנו טיפולי IVF. הייתה לנו המון ציפייה, וכל טיפול שנכשל גרם לאבל שלנו לגדול. כשגיליתי שאני בהיריון, סירבתי להאמין. חשבתי לעצמי שאאמין כשיהיה לי תינוק בידיים".
איך עבר ההיריון?
"כל הזמן בדקתי שיש תנועות עובר. בכל בדיקה חיכיתי שיגידו לי שיש ממצא לא תקין או שאין דופק. עברתי בדיקת מי שפיר מוקדם ככל האפשר, ואחרי שבועיים מתוחים קיבלנו תוצאות תקינות. ההתרגשות הייתה מטורפת".
בזמן ההיריון החליטה גבירץ להעלות את האיורים שלה לאתר: "הרגשתי שאני צריכה להיפרד מהתינוק שאיבדנו ורציתי להנציח אותו. פרסמתי את האתר בקבוצת פייסבוק של לידה שקטה וקיבלתי מאות תגובות והודעות. נשים שעברו אותה חוויה אמרו שעזרתי להן להרגיש נורמליות ושהן מרגישות פחות לבד. מישהי סיפרה לי שעברה לידה שקטה לפני שנתיים והיא ואמא שלה לא מדברות על זה. היא אמרה שהאיורים שלי אפשרו לה סוף־סוף לדבר על מה שהיא מרגישה. קיבלתי גם תגובות ממיילדות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות וגינקולוגיות. הן אמרו שהאתר נותן הצצה למה שזוג עובר אחרי לידה שקטה ועוזר להן להבין את הצד השני טוב יותר. הן אמרו שהן משתמשות באיורים שלי בקבוצות תמיכה. זה נתן לי רעיון ליצור סדרת קלפים טיפוליים לנשים בכל מיני מצבי משבר. מרגש אותי שהאיורים עוזרים לנשים רבות כל כך".
תנו מקום לכאב
בשבוע ה־35 נפגשה מור עם מיילדת בבית החולים וולפסון לקראת הלידה. "נכנסתי לחדר הלידה ולא הצלחתי לנשום. ראיתי את עצמי כמו בסרט, עוברת את הלידה השקטה. יצאתי מהחדר וסיפרתי למיילדת על מה שקרה לי. היא הייתה רגישה והציעה שאתחיל לבוא לביקורת כדי להתרגל למקום. זה עזר לי להתמודד".
לפני שנה, שנתיים בדיוק אחרי שעברה לידה שקטה, ילדה מור תינוקת בריאה: "לא האמנתי שהיא תיוולד חיה, אבל בלידה חיברו אותי למוניטור, הקשבתי ללב שלה פועם, וזה הרגיע אותי. מהרגע הראשון היה לי טבעי להיות אמא. קראתי לה רון כי הרגשתי שמחה גדולה".
את מרגישה שרון ממלאת את החור שנוצר לך בלב אחרי הלידה השקטה?
"רון היא ילדת קשת - מונח שמתאר את הילד שנולד אחרי אובדן היריון. אני עסוקה בה 24 שעות ביממה והיא ממלאת אותי באושר. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שהיו יכולים להיות לי שני ילדים. היא לא תחליף ולא אחראית להציל אותנו מההתמודדות עם האובדן. מה שעברתי משפיע על האימהות שלי. לא קל להיות בחופשת לידה, אבל חופשת לידה אחרי אובדן תינוק הרבה יותר קשה. אני לא מרשה לעצמי להתלונן. גם כשהיא בוכה באמצע הלילה אני אומרת לעצמי, תשמחי על זה שהיא פה. לנשים שעברו לידה שקטה אני אומרת: חשוב לתת מקום לכאב. זה בסדר לבכות, להתפרק, לקנא באמהות ולכעוס למה זה קרה דווקא לכן. צריך למצוא את הדרכים להתאבל ולדבר. זה מה שייתן לכן כוח".
