"כבר ב־11 באוקטובר התחילו להגיע אלינו פצועים אחרי ניתוח, לפני שהם הגיעו, העובדות הסוציאליות והפסיכולוגיות שלנו הכינו אותנו לכך שהחיילים כנראה המומים, חלקם אולי בדיכאון ושרצוי לגשת אליהם בעדינות וברגישות, בכפפות של משי. פחות לשאול שאלות, יותר להיות ענייניות ומקצועיות ולנסות לעזור במה שאפשר", מספרת פנינה גוארון, בת 62 מרעננה, דימותנית (רנטגנאית) במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין (בית לוינשטיין).
"כשהגיעו החיילים הראשונים, זה היה מזעזע יותר ממה שרואים בטלוויזיה. חיילים בני 20, כאובים, עם רסיסים בכל הגוף, רק כשרואים מבינים את גודל האסון. היו חיילים שראיתי עליהם שהם לא רוצים שידברו איתם, שרק אעשה את העבודה שלי. היו כאלה שחייכו וממש רצו לדבר.
"עם הזמן, כשהם הגיעו לצילומי רנטגן אצלי, ראיתי איך לאט־לאט הם מחייכים, משתפים ומתקדמים. היו שאמרו למשל 'תראי, יש לי פרוטזה חדשה'.
"כשראיתי אותם משתקמים בזכות הצוות המקצועי שלנו, הבנתי שהחיילים הצעירים האלה הם פשוט זן אחר, אריות. הם רוצים לעשות הכול בעצמם, הם לא רוצים שיעזרו להם ומקווים להשתקם ולחזור להילחם, וזה עודד אותי. אחר הצהריים אני רואה אותם על הדשא, עם חברים ובני משפחה או יושבים בחבורות במרכז הפנאי, נהנים מאירועי גיבוש וגם צוחקים קצת על עצמם. הביחד נותן להם מוטיבציה להשתקם".
את מי מבין החיילים לא תשכחי?
"היה פה חייל שהגיע בהלם ובדיכאון מהפציעה שלו ואי־אפשר היה לתקשר איתו או עם אבא שלו. אחת הגפיים שלו הייתה קטועה קרוב לאגן והשנייה הייתה קטועה בברך. למרבה המזל, הייתה לו מוטיבציה יוצאת דופן להשתקם והיה מדהים לראות לאן הצוות הרב־מקצועי פה הביא אותו. תוך כמה חודשים סידרו לו שתי פרוטזות וראיתי אותו עושה גלגולים בדשא. בהמשך הוא נסע לטרק בנפאל עם היחידה שלו.
"היה פה גם חייל קטוע רגל, קשה לפיצוח. טיפוס מופנם מאוד, בונקר, שומר על פנים אטומות, לא מגיב ולא מעלה חיוך. גופנית הוא השתקם יפה, הוא על פרוטזה, אבל ראו שהוא לא מקבל את המצב שלו. כל אחד מקבל את הפציעה והנכות קצת אחרת".
איך אתם תומכים במשפחות של החיילים הפצועים?
"משפחה היא חלק אינטגרלי מתהליך השיקום. אם למטופל יש משפחה תומכת ונוכחת, תהליך השיקום מהיר יותר. יש לנו קבוצות טיפול להורים ויש מתנדבות שדואגות להוציא את ההורים ואת בנות הזוג לפעילויות מפנקות".
מתסכל שלא יכולתי לעזור
"עליתי ארצה ב־1989 מדושנבה, בירת טג'יקיסטן, כשכבר הייתי אחות מקצועית ואמא לשניים" מספרת אולגה בורוכוב, בת 63 מרעננה, אחות במקצועה, גמלאית של המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין. "כעבור כמה חודשים התחלתי לעבוד במרכז הרפואי לוינשטיין, שפתח בזמנו קורס עברית לאחיות חדשות. עבדתי 17 שנה בטיפול הנמרץ, לשם הגיעו חיילים מחוסרי הכרה וכמובן גם אזרחים, אחרי תאונות דרכים. בהמשך עבדתי במחלקת הילדים ובשנים האחרונות במרפאת הכאב. העבודה הייתה מאתגרת מאוד.
"אחרי 33 שנות עבודה במרכז הרפואי לוינשטיין יצאתי לפנסיה, ובדיוק אז פרצה המלחמה. הרגשתי שפרשתי בזמן הלא נכון, שאני עדיין יכולה לתרום. ניסיתי להתנדב, אבל בגלל ענייני ביטוח לא יכולתי.
"היה מתסכל מאוד שלא יכולתי לעזור לחיילים הפצועים בתקופה כזו קשה. עם זאת, ברור לי שבעזרת טיפול טוב ותומך של הצוות, החיילים ישתקמו. הרוח שלהם חזקה מאוד".
הבנתי שכל המשפחה שלך נמצאת בארצות הברית.
"כן, קצת אחרי שעליתי לארץ, בני משפחתי הגרעינית עברו לארצות הברית. בכל פעם שהתרחשו פה מלחמות ופיגועים, הם לחצו עליי שנהגר לארצות הברית, ותמיד עניתי 'לא, פה זה הבית שלנו'".
