מניהול משאבי אנוש למתן שירותי חוסן בקהילה
"הרגשתי שאני צריכה לתת כוח לאנשים"
תהילה דפנר (42), נשואה ואמא לשניים מקיבוץ גבולות, חזרה לאחרונה לביתה לאחר שהיא ומשפחתה פונו בבוקר המלחמה למלון באילת.
בבוקר 7 באוקטובר התעוררה דפנר לרעש לא מוכר. "בהתחלה חשבנו שאלה רק קסאמים, אבל אחרי 23 שנה אני כבר מכירה את הרעש, וזה לא מה שזה היה", היא אומרת. לקראת הצהריים התמונה התבהרה. הם איבדו קרובי משפחה ונאלצו לעזוב במהירות. "קיבלנו את הבשורות בערב וידענו שאנחנו צריכים לברוח. בעלי, שהוא יו"ר הקיבוץ, נאלץ להישאר. אני לקחתי את הילדים ונסענו אל הלא נודע".
אחרי 12 שנה שבהן ניהלה את משאבי האנוש והתפעול של מפעל פולימר בקיבוץ גבולות, שמייצר דבק וחומרי איטום לתעשייה, החליטה דפנר לשנות מסלול. "כבר בשנה שעברה התחילו בי מחשבות על המשך דרכי וחשבתי על שינוי. אבל כשנוח לך ואת במקום בטוח, זה לא פשוט", היא מודה. "משכתי את זה, ואז הגיע אוקטובר.
"בהתחלה לא הייתי מסוגלת לדמיין איך אני מרימה את עצמי לעשייה כלשהי, בטח לא לשינוי תעסוקתי. לא הייתה לי מוטיבציה", היא מספרת. "אבל בפברואר החלטתי שהגיע הזמן. ידעתי שאני לא רוצה לחזור לענף התעשייה, זה כבר לא עניין אותי. הרגשתי שאני צריכה משהו שמדבר עם אנשים ברמה היומיומית שלהם".
בחיפוש אחר כיוון חדש פנתה דפנר ליוזמת "710 מערב" (ראו בהמשך), שמסייעת במציאת תעסוקה לתושבי הנגב המערבי, המפונות והמפונים. כך הגיעה לתפקיד במועצה האזורית אשכול, שבו היא מעניקה שירותי חוסן ורווחה לאוכלוסייה שעברה ימים קשים כל כך. "משהו באירועי 7 באוקטובר גרם לי להבין שאני צריכה לעזור לאנשים, לתת להם משהו לנפש, לתת כוח לקהילה שלי. אני מהווה כתובת עבור אנשים, יש לאנשים למי לפנות".
כיום היא אחראית על מתן מענה נפשי, לא תפעולי, לשכניה ולקהילתה. "אני מייצרת פעילויות הפוגה, הרצאות, מיזמים וימי גיבוש שיוצרים הרגשה של יחד, שמחזירים את כולנו הביתה. כל יום מזמן התמודדות חדשה. למדנו שאי־אפשר לסמוך על אף אחד, ואנחנו בונים את עצמנו בעצמנו".
מבישול אוכל הודי לסוכנות נסיעות
"איבדתי את החשק לבשל"
ירדנה מלקר שוסטק (52), נשואה ואמא לשלושה, עזבה בחודש שעבר את הדירה השכורה בפתח־תקווה וחזרה לביתה במושב פרי־גן בחבל שלום. היא איבדה חברים רבים באותו בוקר שחור, שבו התבצרה משפחתה בממ"ד, בזמן שבתה האמצעית, בעלת רישיון לנשק, שמרה על הדלת עם אקדח שלוף במשך עשר שעות. באותן שעות מסויטות נרצחו מעבר לחלון חברי כיתת הכוננות.
"שמענו המון יריות, לא ידענו מה קורה", מספרת מלקר שוסטק. מכיוון שלא יכלו להשאיר את אמה הסיעודית של מלקר שוסטק מאחור, התפנו רק לאחר כמה ימים.
עד המלחמה תפעלה מלקר שוסטק את הפוד־טראק "בא לי הודי", שהציע אוכל הודי ביתי. בעקבות הפינוי המזורז נותרה משאית האוכל מאחור והעלתה אבק בחצר הבית. "ב־2019, אחרי הסגר הראשון של הקורונה, החלטתי להיות עצמאית. עבדתי בירידים ובפסטיבלים והלך יפה מאוד. אבל אחרי 7 באוקטובר איבדתי את החשק לבשל, למרות שהיו המון הצעות לאירועים של מפונים".
למה בחרת לעשות הסבה דווקא לתחום הנסיעות?
"גיסי עושה את זה כבר שנה. מאז ומתמיד ענף הטיולים בחו"ל משך אותי, אבל לא חשבתי שאפשר לעשות את זה עצמאית. למדתי באקדמיה לתיירות, סיימתי בהצלחה את המבחן, וכרגע אני מגייסת סוכנים למכור חבילות נופש ליעדים כמו אתונה, פאפוס, איה נאפה ופראג".
לא חששת לעשות שינוי משמעותי כל כך?
"לא. כי גם אם אני לא מצליחה, אני לומדת, וזה לא כישלון אלא חלק מההתפתחות שלי, למרות שלולא המלחמה זה לא היה קורה. הפסדנו המון וזה קשה מאוד, אני לא ישנה טוב בלילה. אבל אני מנסה להראות לבנות שלי שנשים יכולות לעשות כל מה שהן רוצות. הן רואות את זה ואומרות לי, 'אמא, את אישה חזקה'".
מאיפור לבניית אתרים
"זה שיפר את תחושת המסוגלות שלי"
מלי אוחנה (26), נשואה ואמא לארבעה, חזרה לאחרונה לביתה בנתיבות, שממנו נאלצה לברוח בבוקר 7 באוקטובר. היא הייתה אז בשמירת היריון בחודש מתקדם עם שלושה ילדים קטנים והרגישה שעולמה חרב. "המקום הבטוח שלי הפך ללא בטוח", היא נזכרת. "הרגשתי שאין לי דרך להגן על ילדיי. מצאתי את עצמי בורחת עם כמה פריטים לילדים שהספקתי לקחת".
השינוי המקצועי של אוחנה הגיע בראש ובראשונה מתוך כורח. היא עבדה כמאפרת, אך נאלצה לנטוש מאחוריה את הציוד. "היינו בטוחים שאנחנו הולכים לשבוע ונחזור. אחרי שלושה חודשים חזרתי, והרגשתי שאין טעם לנסות להקים את העסק מחדש. איבדתי המון לקוחות ולא היה לי דרייב להחזיר אותן. הכול השתנה: מוצרי האיפור התייבשו, העסק דרש שיקום, ועם המצב הנפשי והפינוי לא היו לי כוחות או כסף. החלטתי לעצור ולהבין לאן החיים ייקחו אותי". בחופשת הלידה נתקלה אוחנה במודעה של Wix וחברת אלביישן, שהציעו הכשרה לבניית אתרים למפונים, במסגרת תוכנית "אמץ דרום". "זה תחום רחוק ממני, בחיים לא חשבתי על כיוון כזה של בניית אתרים, אבל כשהבנתי שזה עניין עיצובי, זה דיבר אליי. ברגע שהתחלתי לבנות אתרים לעסקים מפונים מהדרום, הרגשתי מחוברת לקרקע".
היא פרסמה את עצמה ברשתות החברתיות ותוך כדי ההכשרה כבר החלה לקבל עבודות. "בדרך כלל לוקח זמן עד שמגיעים לקוחות, וכשזה קורה תוך כדי הקורס, זה וואו. זה נתן לי את האישור שרציתי. כיום אני עובדת עם שני עסקים מדהימים. אני מרגישה שליחות ועוזרת לבעלי עסקים להשתקם.
"זה שיפר את תחושת המסוגלות שלי, גם בחיים האישיים. אני מרגישה שפרצתי דרך. זה נותן לי אופק להתקדם בתחום וכמובן נותן לי עצמאות כלכלית".
מסייעות במציאת עבודה למפונות
דניאלה גיגי ואור צוק, מנהלות מיזם "קהילת ברזל", היו לפני המלחמה תושבות העוטף ובמהלכה שינו מסלול כדי לעזור לחיילים פצועים ולמפונים למצוא פרנסה. גיגי עבדה בעבר בכנסת, במשרד רוה"מ וכיועצת פרלמנטרית ודוברת, וב־7 באוקטובר גויסה למילואים כקצינה בחטיבה שהשתתפה בתמרון."לאחר ששוחררתי מהמילואים הצטרפתי למיזם שכולל כ־170 חברות במשק ומציע מעל 1,600 משרות", מספרת גיגי.
יוזמה נוספת בשם "710 מערב" נוסדה כדי לעזור למפונים מהנגב המערבי למצוא תעסוקה. מנהלת המיזם, מעיין ברעם, היא מפונה מקיבוץ גבולות שחשה סיפוק רב מהעזרה שהיא מעניקה למפונות כמוה
