אשתר לא דיברה במשך שלוש שנים. טראומת ילדות הקשיחה את לבה והציתה להבות שורפות בחלומותיה. עכשיו, כשהיא כבר נערה עקשנית, חכמה, יפהפייה ועצמאית, מתגלגלת לפתחה הזדמנות לצאת מבית היתומים ולעבור למדרשה על שם הוד מלכותו. אולם אשתר נושאת עמה סוד, שאפילו הקרובים אליה ביותר אינם יודעים. מה שהיה יכול להיות הרפתקה והתחלה של חיים חדשים, הופך עד מהרה למאבק הישרדות רב תהפוכות.
זו תמצית הספר "אשתר", רומן סוחף לבני הנעורים, המכיל אירועים דרמטיים, מזימות מסעירות ונערה אחת שנאלצת להתמודד עם שדים פנימיים ואיומים מבחוץ. זהו ספרה השני לנוער (והשלישי עד כה) של גל אלגר. הגרעין לכתיבתו הוא סיפור מגילת אסתר, אך בשנים שחלפו מאז הרעיון הראשוני, הוא התרחק מרחק רב ממקור השראתו. לעומת זאת, שיחה עם אלגר מעלה חשד שרבות מתכונותיה של אשתר הנאבקת, השורדת והמנצחת, מעוגנות דווקא בדמותה ובחייה של הסופרת עצמה.
אלגר (46), אם יחידנית לתאומים בני שבע וחצי, מו"לית הוצאת קינמון, אינה מכחישה ואינה מאשרת. היא ילידת חיפה, שבה היא מתגוררת גם היום, צעירה מבין שתי אחיות. בילדותה אביה, אח מוסמך בהכשרתו, החליט להפוך לעצמאי והמשפחה קרסה כלכלית. "רוב ילדותי חייתי בחוסר. השתדלתי שלא יידעו והייתי חברותית, אבל בבית לא הייתה טלוויזיה ולא יכולתי לחלוק חוויות מהסדרה 'בוורלי הילס 90210', למשל. לכן הייתי קצת מודרת מהשיח החברתי. בכיתה ו' הוריי התגרשו, עברנו עם אמא לנשר, והמרחק מהחברים בבית הספר הפך להיות גם גיאוגרפי", היא משחזרת.
גל אלגר: "אשתר עוברת דרך חתחתים ובסוף משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה. המסר הוא לא לפחד, להתעקש ולא לוותר על עצמנו"
בשנות הנעורים כתבה סיפורים, הייתה כתבת נוער וערכה עם חברים מדור נוער במקומון חיפאי. לפני השירות הצבאי התקבלה לשנת שירות בפנימיית בנות: "הרגשתי שאני עושה שם משהו חשוב, אבל בשלב מסוים נאלצתי לעזוב כדי לעזור בפרנסת המשפחה". בצבא שירתה כסמב"צית בשטחים, וכשהשתחררה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "השאיפה שלי הייתה לעזור לאנשים ובמיוחד לנוער, וגם רציתי מקצוע יציב".
בלימודים התפרנסה מעבודות מזדמנות, ולאחר סיומם התמקדה בעבודה עם נוער - טיפלה בנערות שנפגעו מינית ובנערים שפגעו מינית. בהמשך עשתה תואר שני באותה אוניברסיטה, ובגיל 30 החליטה לעזוב הכול ולטוס להודו, לכאורה במקום הטיול לאחר הצבא שלא עשתה. "בתקופה הזאת הרגשתי שאני יכולה לעשות למען עצמי. לקחתי שנת חופשה מתוך כוונה לכתוב את הרומן הראשון שלי, כי בעצם תמיד רציתי להיות סופרת. בשדה התעופה קניתי לפטופ, ובדרמסאלה התיישבתי על מרפסת מול הנוף והתחלתי לכתוב. במקביל נרשמתי ללימודי תואר שני בספרות באוניברסיטת חיפה. אחרי חצי שנה חזרתי ארצה, ללימודים ולפעילות במחאה החברתית של 2011".
כל אותן שנים הייתה לך זוגיות?
"היו קשרים, אבל לא זוגיות רצינית שאמורה להוביל להקמת משפחה. גמלה בי החלטה להיות אם יחידנית, ובגיל 36 הבנתי שזה הזמן להביא לעולם ילד באמצעות בנק הזרע. עשיתי את התהליך לבדי. את הסביבה הקרובה שיתפתי רק כשהריתי".
מתי התברר לך שמדובר בתאומים?
"רופאת הפריון אמרה שזו אפשרות. בבדיקת אולטרסאונד, כשהרופאה אמרה 'יש לך שני שקים', הייתי בהלם. ניסיתי לחשוב איך אגדל שני ילדים. שמחתי, אבל נכנסתי ללחץ. ידעתי שיהיה לי קשה מבחינה כספית ושזה היריון בסיכון. בשבוע ה־27 נכנסתי לשמירת היריון, ובשבוע ה־37 הובהלתי לניתוח קיסרי חירום בגלל רעלת היריון. לבקשתי, התאומים לא היו בתינוקייה אלא צמודים אליי. הייתי מאושרת".
איך מרגישה נפגעת מינית
חודש קודם לכן יצא לאור ספרה "השתקפות" (הוצאת כנרת), שעסק בנערה שהתאבדה לאחר שאביה החורג התעלל בה מינית. "את השלד כתבתי בגיל 15, אבל הוא חיכה לזמנו. אחרי שורה ארוכה של מפגשים עם נערות בתור עובדת סוציאלית, הבנתי לעומק מה זה להיות נפגעת מינית. לא הקדשתי די מאמצים לשיווק הספר, כי הייתי מותשת מההיריון. לכן לצערי הוא לא הגיע להרבה אנשי מקצוע ובני נוער". ב־2014 הוציאה את ספר הסיפורים "עולם הקשת" (קינמון).
איך התמודדת עם האימהות?
"השנה הראשונה הייתה נפלאה. הייתי איתם בבית שבעה חודשים ואז הכנסתי אותם למעון ועבדתי כעובדת סוציאלית בעמותת אנוש. אז בעצם התחיל האתגר שלי כאמא יחידנית לתאומים. הילדים כל הזמן היו חולים, נשארתי הרבה בבית או שלקחתי שמרטפית, והרווחתי פחות ופחות. מאחר שאין לי בן זוג, לקחתי עבודות נוספות ובסוף השנה קרסתי. מצאתי את עצמי במצב נפשי וכלכלי קשה, עם אחריות לשני ילדים שאני מתקשה לפרנס. היה לי משבר גדול".
ותודה לקורונה
תוך כדי מאבק כלכלי להחזיק את הראש מעל למים, התברר שלבניה יש עיכוב התפתחותי. "הם לא דיברו, התקשו במוטוריקה ועברו טיפולים אינטנסיביים. בגיל שלוש אחד מהם נכנס לגן של חינוך מיוחד ואחיו הצטרף אחרי שנה. זה הביא לי רווחה, כי את כל הטיפולים שמימנתי עד אז הם קיבלו בתוך המערכת".
מה עם ילדייך כיום?
"במשך השנים היו המון תסכולים. היום טפו־טפו הם מתקשרים, חכמים, הדיבור שלהם השתפר. הם בבית ספר רגיל שנותן להם מענה".
בשל העומס הכלכלי והצורך לרוץ עם הילדים מטיפול לטיפול, הבינה שלא תוכל להמשיך במקצועה המקורי. "אילו נשארתי עובדת סוציאלית, הייתי בקו העוני", היא אומרת. כשהבנים היו כבני שנה פיתחה עסק לכתיבה ועריכה. "הקורונה שינתה את מצבי לטובה", היא מפתיעה. "קיבלתי מהמדינה מענקים שאפשרו לי לפתח עסק, ערכתי ספרים, ומאחר שכולם היו ספונים בבתיהם יכולתי לקיים פגישות בזום ולעבוד מביתי עם אנשים בארץ ובעולם. נפתחו לי המון אפשרויות, פתחתי את ההוצאה לאור 'קינמון'. העסק התחיל להצליח".
ב־2021 יצאת לגיוס המונים להוצאת "אשתר". מאיפה הרעיון לכתוב רומן לנוער בהשראת מגילת אסתר?
"לפני שנים שמעתי מישהי אומרת שפורים הוא חג מיותר. התקוממתי: 'מגילת אסתר זו טלנובלה מדהימה', אמרתי והתחלתי לפרט את הדמויות המרכיבות את הסיפור. כשחזרתי הביתה התחלתי לכתוב את סיפורן של המלכות משושן - ושתי ואסתר. בניתי לדמויות המרכזיות מהמגילה היסטוריה שלא הייתה כתובה שם. כתבתי כ־200 עמודים, נתתי לחברים לקרוא, והם עפו על זה. לאורך השנים חזרתי מדי פעם לכתב היד, ניסיתי לפצח אותו ויצאתי מעולם המגילה. בקורונה חזרתי אליו - כתבתי שלושה חודשים, ויותם שווימר ערך. זה הספר ה־11 בהוצאה שלי".
מה ההבדל בין הוצאת ספר לכותב אחר ובין הוצאת ספר שלך?
"סופר יכול להתייעץ בכל דבר סביב הוצאת הספר. לי לא היה את זה. מצד שני, כיוון ששלטתי בתקציב יכולתי לעשות מה שרציתי, כמו לעשות הטבעת זהב בכריכה".
איזה מסר את רוצה להעביר בספר?
"נחישות. אשתר עוברת דרך חתחתים ובסוף משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה. המסר הוא לא לפחד, להתעקש ולא לוותר על עצמנו".
