צפו: המדליסטיות על הסט
(כתבת וידאו: מלי זיידמן , צילום: ירון שרון)
שרון קנטור: מדליית כסף בגלישת רוח
בת 21 ממושב אביחיל
רגע הזכייה: "ברגע שחציתי את קו הסיום בחצי הגמר הבנתי שיש לי מדליה, וזו הייתה הרגשה מטורפת. לחץ ענקי ירד ממני והייתה לי תחושת שחרור עצומה. לשיוט הגמר הגעתי ממש בקלילות, באתי ליהנות ולקחתי את הכסף".
התגובה הכי מרגשת: "מבן דוד שלי, ששמע על הזכייה כשהיה במילואים בעזה ומאוד התרגש בשבילי. קיבלתי גם המון הודעות ממילואימניקים בעזה שאמרו לי שהמדליה שלי נתנה להם כוח".
המלחמה ואני: "ב־7 באוקטובר הייתי בחו"ל, וכשנחתתי בארץ חטפתי שוק. חלק מתושבי העוטף התפנו לשדות־ים, אז עשינו לילדים הקטנים שיעורי גלישה, קיאקים וסאפ, וזה ממש עשה לנו טוב. האסון הזה השפיע מאוד על האימונים, אבל מהר מאוד הבנו שזו השליחות והתרומה שלנו. כשכל העולם ממשיך להתאמן, אנחנו לא יכולים לתרץ שיש לנו מלחמה, אנחנו רוצים להיות על הפודיום".
מה תעשי עם המענק הכספי: "אני מאמינה שאשקיע אותו בדירה. זה אולי לא מספיק אבל זאת התחלה יפה מאוד".
רז הרשקו: מדליית כסף בג'ודו
בת 26 מנתניה
רגע הזכייה: "כשניצחתי בחצי הגמר ידעתי שתהיה לי מדליית כסף או זהב, וזה היה משמח מאוד, אבל ידעתי שאסור להתלהב יותר מדי, כי היום עוד לא נגמר. כשהפסדתי בגמר הכול התפרץ, בכיתי ממש ולא ידעתי אם זה בגלל שהפסדתי או בגלל שזכיתי בכסף".
מה הקרבתי בדרך: "מבחינתי אם זה מה שבחרתי, לא הקרבתי כלום. מצד שני, לא התאמתי כל כך לתבניות החברתיות. הג'ודו נחשב לספורט גברי מאוד, והיו תקופות שקראו לי בשמות או פנו אליי בלשון זכר. אבל תמיד כשהגעתי למזרן הג'ודו, ולא משנה מה עברתי לפני, היה לי שקט בראש. הג'ודו היה העוגן ומקום המפלט שלי".
הזוגיות שלי: "כבר חצי שנה אני בזוגיות עם מישהי מדהימה שתמיד נמצאת שם בשבילי ואני בשבילה".
המלחמה ואני: "ב־7 באוקטובר הייתי בלוס־אנג'לס, והדבר הראשון שרציתי זה לקפוץ על מטוס. חבר טוב שלי, יונתן גוטין ז"ל, שהיה ג'ודאי ובחר לוותר על מעמד ספורטאי מצטיין ולהתגייס לקרבי, נפל בקרב בבארי. לא יכולתי להגיע להלוויה, אבל הגעתי לשבעה והבטחתי שכל מדליה שאזכה בה בפריז תהיה לזכרו".
ענבר לניר: מדליית כסף בג'ודו
בת 24 מאבן־יהודה
רגע הזכייה: "הבטחתי זכייה במדליה כבר אחרי הניצחון בחצי הגמר, אבל לא הרשיתי לעצמי לחגוג. בגמר עצמו הפסדתי והייתי מבואסת, אבל כשהמאמן שלי, שני הרשקו, אמר לי 'עשית את זה', החלטתי לשים את ההפסד מאחור וחגגתי בכיף. לא כל יום זוכים במדליה אולימפית, זו באמת התגשמות החלומות".
התגובה הכי מרגשת: "קיבלתי המון תגובות מאמהות ומילדות שאמרו לי שאני המודל לחיקוי שלהן. אני לא יכולה לבקש יותר".
איפה המדליה: "כרגע היא מטיילת איתי ברחבי הארץ בפגישות שלי, למשל עם משפחות החטופים ועם תושבי כפר־עזה שחזרו לקיבוץ. בהמשך היא תיכנס לכספת".
מה הקרבתי בדרך: "לא יצאתי לטיולים שנתיים, לא עשיתי את המסע בפולין, למדתי לבגרויות באוטובוסים ובטיסות, לא עשיתי שירות משמעותי בצבא".
המראה שלי: "תמיד הייתי חריגה בנוף ולא התאמתי לנורמה. חבל שאין מספיק פרזנטוריות שריריות וחזקות בתחום היופי והאופנה. במובן הזה אני חושבת שאני עושה פה איזושהי שליחות".
דיאנה סברצוב: מדליית כסף קבוצתית בהתעמלות אמנותית
בת 19 מבת־ים
רגע הזכייה: "שמחה מטורפת".
התגובה הכי מרגשת: "בטקס חלוקת המדליות הקהל שר לנו את ההמנון, וזה היה מצמרר".
מה הקרבתי בדרך: "בחיים לא הייתי בטיול שנתי. האם אני מרגישה שפספסתי משהו? לא. טסתי לתחרויות בחו"ל במקום זה, וזה הרבה יותר שווה".
אמונות טפלות: "להיכנס למשטח ברגל ימין, כל ספורטאי יגיד לך את זה. בנוסף, אני נושאת איתי ספר תהלים קטן, ולפני כל תחרות אני נותנת אותו לאיילת. זה נותן לי ביטחון שהוא בכיס שלה".
מה תעשי עם המענק הכספי: "זה ילך ללימודים. חשבתי לעשות תואר בחינוך וללכת לקורס מאמנות, כמו לינוי אשרם, אבל זה עדיין בגדר מחשבה".
הדר פרידמן: מדליית כסף קבוצתית בהתעמלות אמנותית
בת 18 מפתח־תקווה
רגע הזכייה: "היו לי דמעות של התרגשות, כי ידעתי שהצלחנו בסופו של דבר להגיע לרגע שחיכינו לו כל החיים".
התגובה הכי מרגשת: "ההורים שלי, שהיו בעברם ספורטאים מקצועיים - אמא שלי הייתה שחקנית כדוריד וגם אימנה את נבחרת ישראל ואבא שלי היה שחיין ושחקן כדורמים ברומניה – אמרו לי שהם מאוד גאים בי".
מה הקרבתי בדרך: "לא הספקתי לבקר את סבתא שלי ברומניה לפני שהיא הלכה לעולמה".
משטר תזונה: "אצלנו יש חוק ברזל שאין דבר כזה לא לאכול. אף פעם לא נשארתי רעבה, אבל גם לא שבעה עד הסוף, כי זה לא טוב להרגיש על סף התפוצצות, זה משפיע על האימונים".
צבא: "אני אמורה להתגייס באוקטובר, אבל אולי ידחו לי את הגיוס בגלל הפציעה. קיבלתי הכרה כספורטאית אולימפית, אבל אני עוד לא יודעת לאן אתגייס".
רומי פריצקי: מדליית כסף קבוצתית בהתעמלות אמנותית
בת 20 מנתניה
רגע הזכייה: "כשהציון שלנו עלה זה היה רגע של התפוצצות, הייתה אופוריה מטורפת. לראות כל כך הרבה דגלי ישראל בקהל, אין לתאר את ההרגשה".
התגובה הכי מרגשת: "קיבלנו שיחה מהנשיא ומראש הממשלה שאמרו שהם גאים בנו".
מה הקרבתי בדרך: "וואו, כל כך הרבה. יש לי חור באיזשהו מובן עם המשפחה שלי. ראיתי את אחותי הקטנה נכנסת לכיתה א', ואז היא פתאום התחילה חטיבה. לא ראיתי משפחה, לא חברים, לא בית ספר, לא ימי הולדת ולא חגים משפחתיים. ההתעמלות היא כל החיים שלי".
משטר אימונים: "אנחנו מתאמנות בין שמונה לעשר שעות ביום, שישה ימים בשבוע. אין חיים, אבל זה מביא הישגים".
רגע של משבר: "כולנו הגענו לאולימפיאדה עם פציעות, וכולנו למדנו לעשות את התרגילים ולהצליח למרות הכאב. כל יום אמרתי לעצמי, 'אל תחשבי על הכאב, תחשבי על המדליה".
מה תעשי עם המענק הכספי: "אשקיע אותו, כדי שאחרי הפרישה אוכל להשתמש בו ללימודים או לטיול הגדול".
8 צפייה בגלריה
מימין למעלה: שני בקנוב, הדר פרידמן, אופיר שחם, רומי פריצקי, דיאנה סברצוב
(צילום: עדי אורני | סגנון: שקד דרעי, סוכנות "יולי")
שני בקנוב: מדליית כסף קבוצתית בהתעמלות אמנותית
בת 18 מחיפה
רגע הזכייה: "כשגילינו שאנחנו במקום השני פשוט התפרצנו בשמחה, תחושה שאי־אפשר להסביר במילים".
התגובה הכי מרגשת: "היה מרגש לדבר עם נשיא המדינה וראש הממשלה".
התחלתי להתעמל: "בגיל שלוש וחצי. היה לי פלטפוס רציני, והרופא המליץ על פעילות גופנית כדי שזה יסתדר. אמא שלי הציעה בלט או התעמלות, היא בעצמה הייתה מתעמלת מכשירים".
צבא: "אני מתגייסת ב־27 באוקטובר ועדיין אין לי תפקיד".
מה תעשי עם המענק הכספי: "בגלל שאמא שלי חד־הורית קצת יותר קשה לנו ואני עוזרת לה. עם הכסף שקיבלתי בזכיות קודמות השלמתי לה את המשכנתה, ועכשיו אני אעזור לה לעבור לדירה גדולה יותר".
אופיר שחם: מדליית כסף קבוצתית בהתעמלות אמנותית
בת 19 מזכרון־יעקב
רגע הזכייה: "אי־אפשר להסביר את הרגע הזה. מזל שיש תמונות ושרואים את כל השמחה והגאווה שהיו שם. אני זאת שקופצת ראשונה. הצלחנו להביא פה הישג לא ייאמן".
התגובה הכי מרגשת: "מהמשפחה שלי שהייתה באולם, וראיתי בעיניים שלהם כמה הם גאים בי".
צבא: "לי ולדיאנה יש טייטל של 'ספורטאי אולימפי', שזה קצת יותר מ'ספורטאי מצטיין'. שתינו משרתות בקריה, אבל כרגע צה"ל מאפשר לנו זמן לנוח".
מה תעשי עם המענק הכספי: "הכסף שלנו לא שווה לכסף של היחידים, הוא נחשב למדליה אחת, אז בסוף זה לא כל כך הרבה".
מורן סמואל: מדליית זהב בחתירה ל־2,000 מטר במשחקים הפראלימפיים
בת 42 מהרצליה
רגע הזכייה: "כשהתקרבתי לקו הסיום והתחלתי לשמוע שאגות 'אל־אל־ישראל', קלטתי שאני מובילה ושאני הולכת לסיים עם מדליית זהב. זה רגע מטורף בעוצמתו. כשחציתי את קו הסיום פשוט פרצתי בבכי, חמש דקות של בכי בלתי נשלט, שהיה תוצאה של החדשות הקשות שהגיעו באותו בוקר לכפר האולימפי על ששת החטופים שהוצאו להורג. גם על הפודיום, בהמנון, בכיתי, כי הם היו איתי שם".
התגובה הכי מרגשת: "קיבלתי שתי תמונות - תמונה שלי עם ילד שאני לא מכירה שצולמה לפני הרבה שנים, ותמונה של חייל ג'ינג'י חמוד. הוריו שלחו לי את התמונות וכתבו שזהו בנם נטע ברעם ז"ל, שנהרג בקרב על נחל־עוז. כשהוא היה ילד הוא בא עם הוריו להרצאה שלי ומאז הוא עקב אחריי ואחרי הדרך שלי. אבא שלו כתב לי שהוא ליווה אותי מלמעלה לאורך כל המקצה".
פראלימפית: "עד גיל 24 הייתי כדורסלנית, ואז עברתי שבץ בחוט השדרה שהותיר אותי בכיסא גלגלים. זה היה שוק, כי כספורטאית הכלי הכי חשוב לך זה הגוף, ופתאום אין לך את זה".
מה הקרבתי בדרך: "לא הקרבתי ולא ויתרתי על כלום. לימור והילדים באים איתי למחנות אימונים, אנחנו עושים את המסע הזה כמשפחה".
ליהיא בן דוד: מדליית כסף קבוצתית בכדורשער במשחקים הפראלימפיים
בת 28 מגבעתיים
רגע הזכייה: "כשניצחנו 2-1 את סין בחצי הגמר, כבר ידענו שתהיה מדליית זהב או כסף".
התחלתי להתאמן: "מגיל צעיר התנסיתי במגוון ענפי ספורט, ובגיל 11 התחלתי לשחק כדורשער בבית הלוחם. איך שעליתי לנבחרת רציתי להיות הכי טובה בעולם, והיום ברמה הסטטיסטית אני באמת הכי טובה בעולם".
פראלימפית: "אבא שלי עיוור, ואני ואחי התאום ירשנו ממנו מחלת עיניים ניוונית שפוגעת ברשתית, ועם השנים היא מחמירה. כשהייתי קטנה ראיתי הרבה יותר טוב. היום אני רואה רק דמויות. אני מזהה אנשים לפי מבנה הגוף או ההליכה, כי אני לא רואה תווי פנים. בלילה אני בכלל לא רואה".
מה הקרבתי בדרך: "רציתי ללמוד פיזיותרפיה ולא יכולתי לשלב, אז בחרתי ללמוד במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, והיום אני לומדת לתואר שני במדעי האימון בספורט".
רגע של משבר: "פרשתי, יותר נכון הועזבתי, אחרי אליפות אירופה ב־2017. זכינו במדליה, ואיך שירדנו מהפודיום לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שאי־אפשר להמשיך ככה, כי אני ספורטאית די מרדנית ולא ממושמעת. מאוד נפגעתי מהעיתוי, באמצע האורות של הפודיום. לקח לי חצי שנה לחזור, אחרי הרבה חיזורים".
שחר מילפלדר: מדליית ארד בחתירה 2,000 מטר לזוגות במשחקים הפראלימפיים
בת 27 מבית־יצחק
רגע הזכייה: "ב־100 מטר האחרונים, כשהבנו שהצרפתים והאוקראינים שהתחרו נגדנו על הארד נמצאים מאחורינו, התעלינו על כל כאב וסבל וחצינו את קו הסיום. הייתה תחושת התעלות שהיא מעל כל דבר שהרגשתי עד אז".
התגובה הכי מרגשת: "מאז שחליתי בסרטן ההורים שלי מתנדבים בעמותת 'הילד שלי', ואת התגובות הכי מרגשות קיבלתי מהורים בעמותה שאמרו לי שאני מקור להשראה וגאווה, ושהם מקווים שהילדים שלהם יממשו את עצמם כמוני".
פראלימפית: "בגיל 15 חליתי בסרטן העצמות, עברתי שני ניתוחים גדולים והקרנות, ומאז אני עם צליעה, מסתובבת עם קב הליכה שמלווה אותי כבר 12 שנה".
זוגיות: "עם מעין פדן, מאמן כושר. למדנו ביחד מכיתה ו' ונהיינו זוג בשנת שירות. עכשיו אנחנו מטיילים בקנדה".
מה הקרבתי בדרך: "תכננתי להתחיל ללמוד רפואה וביטלתי. בקרוב אתחיל ללמוד פיזיותרפיה".
משטר תזונה: "לא נגעתי בעוגה שנה וחצי, אכלתי רק פחמימות מלאות".
מה תעשי עם המענק הכספי: "אממש את הזוגיות שלי ושל מעין ואת המשפחה שאנחנו רוצים להקים".
הראיונות המלאים עם כל המדליסטיות מתפרסמים בגליון החג של "לאשה", השבוע בדוכנים
ע. צילום: עדן ברק, איפור ושיער: אדם משאלי, יאיר פוליקר לסוכנות "יולי", ליאט בן שמשון, בגדים ונעליים: ריזרבד, תכשיטים: פדני טוטאלק לוק רז: אדידס, נעליים מורן: זארה
