בוקר 7 באוקטובר מצא את מיכל לובנוב (28), שוטרת במחוז דרום, בביתה שבאשקלון עם בנה בן השנתיים, בעוד שבן זוגה אלכס עבד כמנהל בר במסיבת "נובה" בחניון היער הסמוך לקיבוץ רעים. "כשהתחילו האזעקות, התקשרתי לאלכס, לשאול לשלומו", משחזרת מיכל, "הוא סיפר שיש ירי של הרבה טילים ושהם תכף מקפלים את הציוד ועוזבים. בשיחה הבאה הוא כבר נשמע מבוהל יותר, אמר שהוא שומע ירי מכמה כיוונים ושהוא ידבר איתי כשיוכל. הוא לא ידע שהחיים שלו בסכנה. בשיחה השלישית סיפר שהוא בורח עם ארבעה חברים לכיוון יער בארי, ודאג לשדר לי שהכול בסדר, שהוא בדרך הביתה.
"עד השעה תשע עוד היינו בקשר. מהרגע שבו הקשר איתו ניתק, נכנסתי לסטרס עצום. הייתי לבד עם הילד, ההורים שלי היו בחו"ל, לאף אחד לא הייתה דרך להגיע אליי, כי היו אזעקות כל דקה. אשקלון הותקפה בכמות מטורפת של טילים, עד השעה 12 בצהריים כלל לא יצאתי מהממ"ד.
"בשעות הראשונות עוד הייתי בטוחה שאלכס יצליח לברוח, שפתאום ידפוק בדלת ויגיד 'התחבאתי, ורק עכשיו הצלחתי להגיע', אבל זה לא קרה.
"בינתיים נשארתי בבית, וההורים של אלכס באו אלינו. עם הזמן, כשראיתי שהוא לא חוזר ושתודה לאל הוא לא נמצא בין הגופות, התחלתי להבין שהוא נעדר וכנראה נחטף. במשך 18 יום הוא היה בחזקת נעדר, עד שגורמים צבאיים הודיעו לי שהוא חטוף.
"נפגשתי עם נשיא המדינה, עם שר החוץ, עם הקבינט הביטחוני. אחרי שאמרו לי שכל עוד אלכס לא מוגדר כחלל, לא מגיעות לי שום זכויות, נאמתי בכנסת ונלחמתי כדי לקבל את מה שמגיע לי מבחינה כלכלית ונפשית. אני מאמינה שהזעקה האישית שלי עזרה, כי שבוע־שבועיים אחר כך העבירו חוק שמסייע למשפחות החטופים.
"אני מרגישה מאוד בודדה בלעדיו. אף אחד לא מבין אותי כמוהו. לילה־לילה, לפני שאני הולכת לישון, אני מדברת איתו. כל צלצול טלפון מהקצינה מקפיץ אותי. לפעמים אני חולמת בלילה שהקצינה מתקשרת ואומרת שהוא בדרך הביתה".
חוסר הידיעה יכול להטריף.
"זה קשה יותר ממוות. ברגע שיש ודאות, יודעים איך להמשיך הלאה, אבל כשאין ודאות, את קמה בכל בוקר ושואלת את עצמך מה את יכולה לעשות כדי לקדם את חזרתו הביתה.
"ידיי כבולות: הוא כל כך קרוב אליי פיזית, אבל אני לא יכולה להביא אותו משם בעצמי. אני מרגישה אשמה על זה שאני לא יכולה להציל אותו".
"אמא שלי היא תומכת בי הכי בעולם, והיא קורעת את עצמה בין העבודה שלה, הבית שלה והבית שלי. בגלל שאני בהיריון בחודש שביעי ולא מצליחה לעשות הכול בעצמי, היא מכינה אוכל, מקלחת את הילד, מרדימה. היא ממש שותפה לגידול הילד ולא נותנת לי לרגע להרגיש לבד".
תארי לנו את החלום שלך.
"שאלכס יחזור לקראת הלידה ושיהיה איתי בלידה. אם הוא לא יחזור בזמן, ארגיש שבורה, אבל בו בזמן אדע שאני צריכה לעשות הכול כדי ללדת בשלום וכדי שיהיה גאה בי כשיחזור. שיידע שהייתי מספיק חזקה כדי לעבור את זה לבד. אין לי ברירה, אלא להיות חזקה. אני גם מקווה שאצליח לרפא אותו ממה שעבר בעזה, כדי שיוכל לחזור לחייך מכל הלב".
"התפקיד שלי הוא לאפשר למיכל לבכות"
התקפת החמאס ב־7 באוקטובר תפסה את הוריה של מיכל בחופשה בהונגריה. "כמה ימים לפני כן, בעלי דיבר עם אלכס על מסיבת הפתעה ליום הולדתי ה־60", נזכרת אלה, אם לשניים וספרנית בבית החולים "ברזילי".
"בליל 6 באוקטובר דיברתי עם מיכל ממש עד חצות. היא הייתה לבד בבית, כי אלכס עבד. בשש וחצי היא צלצלה, בוכה ומפוחדת, ועדכנה במה שקורה. ניסינו לחזור לארץ אבל לא מצאנו טיסות. נשארנו שם עוד כמה ימים, עד שהצלחנו לחזור בטיסה דרך קפריסין. מובן שכל הזמן הזה דיברתי עם מיכל. היא התרוצצה בין בתי חולים בחיפוש אחר אלכס, תוך כדי טיפול בילד, וכל הזמן אמרה כמה היא רוצה שאחזור ועד כמה היא צריכה אותי.
"כשהגענו ארצה, היה ריח שרוף בכל אשקלון. גילינו שרקטה פגעה בבית של שכנים שלנו, עשרה מטרים מהבית שלנו. מההדף התנפצו אצלנו חלונות, תריסים, גג ודלתות.
"כשהגעתי למיכל, מצאתי אותה במצב לא טוב. היא נראתה שלא כרגיל, הילד לא נראה כמו עצמו, ואם לא הביאו להם אוכל מבושל, הם אכלו שטויות. הבנתי למה היא ביקשה כל כך שאחזור מהר, הבנתי שעדיף שאקח את מיכל ואת הילד אליי הביתה. מאז הם אצלי".
את מצליחה להתרכז בעבודה שלך בימים אלה?
"כן, עוזר לי מאוד לצאת לעבודה ולהיות עסוקה. גם בעלי, שהוא מהנדס באינטל, מרגיש ככה.
"אני מחליפה את אלכס בליווי של מיכל לכל בדיקות ההיריון ומחזיקה לה את היד. לפעמים אני עצובה מאוד ורוצה לבכות, אבל מיד נזכרת, שהתפקיד שלי הוא לאפשר למיכל לבכות, לאפשר לה להיות חלשה לרגע".
