רוזה שמואלי (38) גרושה ואם לשמונה בנות (15, 13, 10, 9, 8, 5, ותאומות בנות 3). מתגוררת באשקלון:
מה שלומכן בימים טרופים אלה?
"ברוך השם, משתדלות שיהיה טוב. אני כבר רגילה למצב הזה, כל כמה חודשים יש פה סבב חדש. כשיש אזעקה אנחנו נכנסות לחדר הכי פנימי בבית, כי אין לנו ממ"ד ואין מקלט בבניין. שמו לנו מיגונית על הכביש, אבל לרוץ לשם לוקח שתיים עד שלוש דקות, ויש לנו רק 30 שניות. אנחנו בניין עם ארבע כניסות ושמו לנו מיגונית אחת. אם הייתה מיגונית מול כל כניסה, הייתי יכולה להספיק".
אתן מרגישות בטוחות בחדר הפנימי?
"לא ממש. הדבקתי את החלונות בנייר דבק, כך שלפחות אם הזכוכיות יתנפצו הן לא יעופו עלינו. בלילות אנחנו ישנות בחדר, מצטופפות כולנו על המיטה הזוגית, חוץ מהתאומות שישנות על מזרנים".
"שמו לנו מיגונית על הכביש, אבל לרוץ לשם לוקח שתיים עד שלוש דקות, ויש לנו רק 30 שניות. אם הייתה מיגונית מול כל כניסה, הייתי יכולה להספיק"
איך הבנות מגיבות כשיש אזעקה?
"הן אומרות 'שמע ישראל' ורצות לחדר. אני קצת עובדת עליהן בקטע הזה, הן חושבות שהחדר מוגן, חשוב לי לתת להן ביטחון גם כשאין ביטחון. הן לא יודעות כמה אנחנו, המבוגרים, מפחדים. לפני כמה ימים היו במשך שעתיים אזעקות שלא נגמרו, פיצוצים חזקים אחד אחרי השני, פחדתי ולא יכולתי להראות את זה, כי אני צריכה להיות חזקה לידן. כשיש אזעקה אני פועלת על אוטומט, לא חושבת איך אני מרגישה ומה עובר עליי. ברוך השם, אלוהים נותן לי כוח".
ואיך את מרגיעה אותן?
"לפעמים הן באות ומחבקות אותי מרוב פחד, ואני מחבקת בחזרה ומרגיעה, יש לי כבר בת אחת פוסט־טראומטית מהסבב הקודם, כשנפל קסאם על הבניין שלנו. כשזה קרה היא התחילה להיחנק ולא הצליחה לעמוד על הרגליים. פינו אותנו באמבולנס כי חשבו שהיא נפגעה, אבל בסוף התברר שזו תגובה של פחד. עד היום היא מטופלת על ידי פסיכיאטר".
"יש לי כבר בת אחת פוסט־טראומטית מהסבב הקודם, כשנפל קסאם על הבניין שלנו. כשזה קרה היא התחילה להיחנק ולא הצליחה לעמוד על הרגליים. התברר שזו תגובה של פחד"
מה עושים כדי לנהל שגרה בין אזעקה לאזעקה?
"קשה לנהל שגרה. אני מנסה להכין אוכל, פתאום אזעקה, לפעמים אני רצה לחדר עם הבנות ושוכחת את הסיר על האש. הבנות פוחדות ללכת להתקלח, אני נותנת לכל אחת גג חמש דקות למקלחת והן נלחצות ולא רוצות להיכנס. אני לא רוצה להתעמת איתן כי אני יודעת שהן צודקות. הן כל היום בטלפונים, מדברות עם חברים, משחקות, רואות סרטים, אין להן משהו אחר לעשות".
2 צפייה בגלריה
רוזה שמואלי עם חלק מהבנות שלה. "חשוב לי לתת להן ביטחון גם כשאין ביטחון"
(צילום: אלבום פרטי)
כמה זמן את גרה באשקלון?
"מגיל 12. עליתי מרוסיה בגיל ארבע עם אמי ואחי. בהתחלה גרנו בתל־אביב ואז עברנו לאשקלון כי הדירות פה עדיין היו זולות. בגיל 24 נולדה בתי הגדולה, בגיל 25 התחתנתי, ובגיל 35 התגרשתי".
את מצליחה לצאת לעבודה?
"לא, אני עקרת בית. יש לי שלוש בנות עם עיכוב התפתחותי, הגדולה והתאומות שנולדו במשקל נמוך, אחת מהן לא מדברת עד היום. יש להן בעיות מוטוריות, ואני צריכה להיות איתן כל הזמן בטיפולים, אם זו רופאה התפתחותית או קלינאית תקשורת. אף אחד לא יעסיק עובדת שיוצאת כל הזמן לטיפולים. הייתי בחובות של 400 אלף שקל, ובעזרת עמותת 'פעמונים' ניגשתי לפשיטת רגל והגעתי להסדר. ירד מעליי עול גדול והתחלתי לנשום".
אם היית יכולה לפנות לראש הממשלה, מה היית אומרת לו?
"שידאג למגן את אשקלון כמו שהוא מיגן את שדרות. אנחנו לא שונים מהם ואנחנו חוטפים לא פחות.
"ראש העיר שלנו מנסה לעזור, אבל אין תקציב. ביטחון זה עניין לאומי, לא עירוני".
חשבת לעזוב את אשקלון בגלל המצב הביטחוני?
"לא, כמו שאת רואה אין שום מקום בטוח בארץ, ואין לאן לברוח".
