"זה היה בוקר רגיל, אפילו לא הספקתי להגיד לה שלום", נזכר יעקב (קובי) פינקל בבוקר האחרון של אשתו, ד"ר שמרית פרקול־פינקל. "בשבע כבר הייתי באתר הבנייה, אני מהנדס אזרחי ומתחיל לעבוד מוקדם כל יום".
בשתיים בצהריים באותו יום, 7 במרץ 2021, שלחה שמרית בקבוצת הווטסאפ של אחיותיה כתבה על הקורונה. כמה דקות לפני השעה ארבע יצאה ממשרדי חברת הסטארט־אפ שלה, Econcrete. היא רכבה על קורקינט חשמלי עם קסדה לראשה ונדרסה למוות בצומת ברחוב המסגר בתל־אביב על ידי נהג משאית.
"באותו יום הייתי בלוויה בכרמיאל", מספר פינקל. "הצעתי לשמרית לבוא איתי לצפון ולטייל שם. היא כתבה שהיא לא יכולה, שיש לה המון פגישות ומשימות. יצאתי לדרך וחזרתי לעבודה אחר הצהריים. בכל יום ראשון בשעה ארבע יש לי ישיבת קבלנים. בשעה חמש קיבלתי טלפון ממספר חסוי".
ענית?
"במקצוע שלי אם זה מספר חסוי אני לא עונה (מגחך). גם ככה יש עליי לחץ רציני. לא עניתי. אחרי ישיבת הקבלנים, בשש בערב, שוב הייתה שיחה ממספר חסוי. לא עניתי. בשלב מסוים התקשרו אליי הבנות שלי ואמרו, 'אבא יש אנשים פה בחוץ שרוצים לדבר איתך'. לקחתי את הטלפון, ואמרו לי, 'זה מהמשטרה, סע בזהירות, בוא הביתה'. ניסיתי לתפוס את שמרית לשמוע מה נשמע. היא לא ענתה".
"התקשרו מהמשטרה ואמרו לי, 'בוא הביתה'. ניסיתי לתפוס את שמרית, היא לא ענתה. הייתי רגוע, לא מיהרתי הביתה. לא העליתי על דעתי מה הם רוצים להגיד לי"
מתי התחלת לדאוג?
"לא בשלב הזה. הייתי רגוע כי לא תמיד שמרית ענתה לשיחות באותו הרגע. שלחתי לה סמס. לא מיהרתי הביתה, למרות הבקשה של המשטרה. לא העליתי על דעתי מה הם רוצים להגיד לי. לא חלמתי על זה אפילו בסיוטים הכי גדולים שלי. פתאום אני מסתכל על השעון, ואני קולט שעברה חצי שעה ושמרית לא חוזרת אליי. אמרתי לקבלן שישב איתי בחדר, 'אני חייב לזוז ולחזור הביתה'. המשכתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. כשנכנסתי לרחוב שלי, שתי נשים ושוטר ניגשו אליי. השוטר הציע שנעלה לדבר למעלה. רציתי שיגיד לי באותו רגע מה קרה. הוא אמר לי בישירות, 'אשתך נהרגה'. פתאום הבנתי שהבת הקטנה שלנו לא בבית. שאלתי את השוטר, 'רגע, היו שתי נפגעות?' השוטר אמר, 'לא, רק שמרית'. בדיעבד התברר לי שהבת הקטנה הלכה מהגן לחברה. אני לא מבין למה שמרית יצאה מהעבודה בשעה הזו אם היה לה סידור לילדה. היא כנראה יצאה בתור גיבוי, יכול להיות שהיא חשבה שאם הבנות לא יסתדרו, היא תוכל לקחת אותה משם. בשלב הזה, כשבבית שלי התחיל בלגן, יצאתי להביא את הבת שלי מהחברה שלה".
אתה איש חזק.
"לא כזה חזק. ניסיתי להיות פונקציונלי ומשימתי. יש פה אירוע משנה חיים, ועכשיו בוא ותתמודד. חשבתי על הילדות שלי. על ההלוויה. הייתי צריך להתקשר להודיע על האסון לחברות שלה. הודעתי באותו ערב גם לחברים שלי מהצוות בצנחנים. כולם הגיעו מיד אליי הביתה ולא עזבו אותי לרגע. הייתי צריך להודיע לעידו, השותף של שמרית. שתיים מהאחיות שלה, שרית וסיגלית, היו אצלנו בבית. חילקנו את ההודעה על מותה בינינו. ואז התחיל סיוט. אתה רוצה להתעורר בבוקר ולגלות שהכל היה חלום רע".
בימים אלה משתתף פינקל בתשדיר בטיחות בדרכים שהוציא משרד מבקר המדינה, במטרה להנגיש את נתוני הדו"ח שפורסם לאחרונה – מ־2018 עד 2020 נהרגו 55 רוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים, 3,089 בני אדם נפצעו - אלה רק המספרים המדווחים לרשויות, וברור כי מספר הפצועים גדול יותר. בסרטון הזה, שפונה אל הציבור הרחב ואל משרדי התחבורה והכלכלה בקריאה להגברת האכיפה, מדבר פינקל על מותה הטרגי של אשתו. "מדי יום אני רואה רוכבים מסכנים את חייהם, ונראה שהמצב הזה רק נהיה גרוע יותר".
לא היה קל לפינקל להיחשף בסרטון. "בהתחלה אמרתי להם, 'קחו איזה שחקן שיעשה את זה טוב יותר ממני, אתם לא צריכים אותי'. אבל השתכנעתי שהאימפקט שלי יהיה יותר טוב. אני לא יודע אם זה נכון. העדפתי שלא להופיע, אבל כשמנגנים לי על הנקודות הרגישות, אני מסכים".
היססת גם בנוגע לריאיון הזה.
"אני יושב פה מולך רק בגלל שמרית. רק בגלל מה שקרה לי. אם אני אציל בן אדם אחד בעקבות הכתבה הזו, עשיתי את שלי".
איך נראתה השנה האחרונה בחייך?
"השנה הראשונה מהאסון היא הישרדות. מאבק. אומרים לי שיש אנשים ששוקעים ושלא מתאוששים. אני לא הבן אדם שישקע. אם לא היו לי ילדים, יכול להיות שהייתי סוגר את הבאסטה, עולה על מטוס, הולך לגלוש במקסיקו ומטביע את יגוני בגלים. יש לי משפחה, לכן היה לי חשוב לחזור מהר לשגרה. תשעה ימים אחרי, חזרתי לעבודה. עוד לא הצלחתי לחזור לפול טיים. תמיד הייתי הראשון שמגיע לעבודה".
ועכשיו?
"עכשיו כל בוקר אני מכין קופסאות אוכל לילדים (16, 15, 6) וכל הזמן בודק מה קורה איתם כשאני בעבודה. שמרית הייתה טובה במולטי־טאסקינג. עכשיו פיתחתי מיומנויות חדשות. קודם לא הייתי מרים טלפון בצהריים לשאול מה קורה. תמיד הייתה שם שמרית. אני עדיין לא אב השנה (צוחק) במילים עדינות, אבל אני לומד ומשתדל. הכנסתי עוזרת פעמיים בשבוע, אני עושה כביסות, ואני עושה סיר אורז ופסטה ומטגן שניצלים. אמא שלי חיפאית, היא עברה לגור ברחוב לידי בתל־אביב והיא עוזרת.
"אני לא הבן אדם שישקע. אם לא היו לי ילדים, יכול להיות שהייתי סוגר את הבאסטה, עולה על מטוס, הולך לגלוש במקסיקו ומטביע את יגוני בגלים"
"שמרית לא ניהלה רק את המשפחה שלנו, אלא גם את המשפחה שלה. היא הייתה אשת העסקים. כשמכרו את הבית של אביה לאחר מותו היא ניהלה את זה. חשוב לי להיות בקשר עם האחיות שלה, להמשיך לעשות איתן ארוחות שישי".
בזמן שיתפרסם הריאיון הזה, פינקל כבר יהיה בחופשת קיץ עם הילדים, בפעם הראשונה לבדו, ללא שמרית.
מקסיקו, קניה ואיטליה
עד האסון, יעקב פינקל (52), יליד חיפה, חשב שהוא ראה הכל. אולי כמעט הכל. "אני בעצמי יתום. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור. הייתי בן שלוש. אני לא זוכר ממנו יותר מדי. בגיל 14 עברתי לפנימייה. כמה שנים אחר כך אחד החברים הכי טובים שלי מהפנימייה נהרג בתאונת טיפוס באקוודור. חבר טוב שלי נהרג בצבא. מפקד הצוות שלי נהרג. עוד חבר טוב שלי נהרג. שכול הוא משהו שאני מכיר, אבל לא ברמה הזו. המוות של שמרית היה שיא חדש".
"התייתמתי מאבי במלחמת יום כיפור, איבדתי חברים בצבא, שכול הוא משהו שאני מכיר, אבל המוות של שמרית היה שיא חדש"
את הסרטון שנמצא במצלמות האבטחה, שבו נראתה שמרית ברגעיה האחרונים רכובה על הקורקינט החשמלי, הוא לא רוצה לראות שוב. "אני לא מסוגל ואין לי כוח נפשי לראות את זה", הוא אומר.
שמרית פרקול־פינקל, בת 45 במותה, הייתה ביולוגית ימית בעלת שם עולמי. אישה חזקה ושאפתנית, בעלת רצון להפוך את העולם למקום טוב יותר מבחינה אקולוגית. היא פיתחה חומרי בנייה ידידותיים לסביבה המעודדים התיישבות בעלי חיים ימיים וחקרה שוניות ואלמוגים.
5 צפייה בגלריה
שמרית פרקול-פינקל. "כל הזמן הייתה ברגשות אשם שהיא עוזבת את המשרד למען הבית ולהפך"
(צילום: אלבום פרטי)
היא נולדה וגדלה בצפון הישן של תל־אביב. אביה, דב, היה נהג ומדריך תיירים, ואמה, רחל, גננת. שמרית הייתה הצעירה מבין ארבע בנות, שהן גם החברות הכי טובות: שרית, שלי וסיגלית (המכונה גיגה). במשפחה קראו לשמרית הקטנה פופ או פופה. את שמה, שמרית, היא לא אהבה. הוא נבחר על ידי הוריה כדי שיהיו ראשי תיבות דומים לארבע האחיות – SP.
שמרית גדלה לאהוב את הים, וכשהייתה ילדה ונערה נהגה ללכת עם אביה לחוף הילטון, גלשה וצללה שם. כשהתגרשו הוריה, בסוף שנות ה־80, נותרה לגור עם אביה. בנעוריה למדה ביולוגיה ועשתה בחוף את עבודת הביוטופ שלה. אחרי שירות צבאי בקריה למדה זואולוגיה ומדעי החיים באוניברסיטת תל־אביב.
"במקום התאונה לא היה אפשר לרכוב על מדרכות, יש שם מוסכים. עבדתי על פרויקט באזור, אף פעם לא הסתכלתי על האזור מאספקט של תנאי שטח לרכיבה על קורקינט ובטח לא חשבתי על תאונות"
את פינקל הכירה בבליינד דייט, חברה משותפת שידכה ביניהם. ב־17 במאי 2000 יצאו לדייט ראשון בפאב ברחוב פרישמן בתל־אביב. זה היה תאריך סמלי מבחינתו: ארבע שנים קודם לכן, ב־17 במאי 1996, נפצע בתאונת טיפוס במוחרקה. חייו ניצלו בנס, הוא חולץ על ידי מסוק והיה כמה חודשים בכיסא גלגלים. "כל שנה מאז אותה תאונה חגגתי יום הולדת שני לעצמי. כמובן שלא סיפרתי לה את זה בדייט הראשון. רק בהמשך דיברנו על זה".
במלאת שלוש שנים לזוגיות הציע לה נישואים במסלול טיפוס בארצות־הברית. הם התחתנו ב־2003, ואחרי חצי שנה נסעו למקסיקו לשלוש שנים מטעם עבודתו בחברת MER. במהלך השנים האלה כתבה שמרית דוקטורט על שוניות אלמוגים מלאכותיות, נסעה למחקרים בקניה ובאתיופיה והשתתפה בכנסים בעולם. בגיל 30 כבר נחשבה לחוקרת מבטיחה. את עבודת הפוסט־דוקטורט עשתה באוניברסיטת בולוניה באיטליה על מלגה מלאה, ובני הזוג גרו שם שלוש שנים.
איך השתלבו הקריירות של שניכם?
"היו ויכוחים ולא תמיד הכל התנהל על מי מנוחות. כל אחד משך לצד שלו. שמרית הייתה אימהית, אני פחות התחברתי, אבל כשנסענו לאיטליה אני הייתי יותר עם הילדים. היו מחלוקות, אבל בסוף הסתדרנו. כשחזרנו לארץ, שמרית החליטה לפתוח את החברה שלה. היא השיגה מלגות ומענקים. אין מענק שניגשה אליו ולא קיבלה. אף פעם לא הייתה לנו בעיה כלכלית".
תגלית מפתיעה
בשנת 2010, כאשר חזרו ארצה מאיטליה, חברה שמרית אל ד"ר עידו סלע, ידיד מספסל הלימודים, ביולוג ימי ואיש סביבה. יחד הקימו חברה לסקרים ביולוגיים ימיים עבור חברות גז ונפט. "עבדנו עם אנשים בתעשייה", מסביר סלע, "רצינו לבדוק איך אפשר לצמצם נזקים של מבנים לסביבה הימית". בשנת 2011 הקימו את חברת הסטארט־אפ "אקונקריט" שמפתחת בטון אקולוגי, טכנולוגיה חדשנית שגילו במקרה. "יום אחד צללנו לאורך תשתית בטון בים סוף", מספר סלע.
ד"ר עידן סלע: "ראיתי את שמרית במהלך יום עבודה יותר מאשר ראיתי את אשתי. בילינו המון זמן ביחד. היא נוכחת עד היום בחברה. עובדים חדשים שעוברים קליטה מקבלים מידע גם עליה"
"ראינו שברוב המקומות שבהם נבנו תשתיות בבטון אין חיים ויש הרס, אך בחלק מסוים הביולוגיה דווקא נעשתה יותר טובה: יותר צמחייה, התפתחות יפה של בעלי חיים. כשיצאנו מהמים שאלנו את מנהלי המקום למה זה קרה, וסיפרו לנו שיצקו את המזח במקטעים, והמקום השונה הוא מקטע שיצקו באותו יום. פתאום עלתה מחשבה, אולי משהו קטן בתוך הבטון גורם לו לתמוך בביולוגיה טוב יותר ולהישאר עומד בתקינה מבחינה הנדסית? אולי תערובת החול הגיעה ממקום מסוים? התחלנו לעשות ניסויים ופיצחנו את החומרים שעושים שינוי. חקרנו את ההמצאה שלנו בכל מיני מקומות בעולם, במים מתוקים, במים מלוחים ובאזורים טרופיים. הבנו שיש פה משהו".
5 צפייה בגלריה
ד"ר עידו סלע. "ראיתי את שמרית במהלך יום עבודה יותר מאשר ראיתי את אשתי"
(צילום: דנה קופל)
אחרי סופת ההוריקן "סנדי" שפגעה בחוף המזרחי בארצות־הברית בסוף 2012, "אקונקריט" עשתה קפיצה דרמטית, כשהוזמנו ממנה עבודות לשיקום החוף. החברה שהחלה משני חוקרים, והעסיקה 12 עובדים ביום התאונה, מעסיקה היום יותר מ־40 עובדים ומטפלת בהזמנות עבודה מרחבי העולם - אבו־דאבי, ניו־זילנד, ספרד והונג־קונג.
"איבדתי חברים בצבא", אומר סלע, "אבל לא חוויתי מימיי אובדן קשה כמו מותה של שמרית. ראיתי אותה במהלך יום עבודה יותר מאשר ראיתי את אשתי. בילינו המון זמן ביחד. ישבנו לצד אותו שולחן באוניברסיטה ולצד אותו שולחן במשרדים שלנו. היא נוכחת עד היום בחברה. עובדים חדשים שעוברים קליטה מקבלים מידע גם עליה".
ביום השנה למותה התכנסו עובדי החברה, חברים ובני משפחה בחוף הילטון. "עמדנו בנקודה מסוימת שבה האדמה מכירה אותה", אומר סלע, "על החול, חמישה מטרים מהגלים, והיה מרגש. הים הוא הזיכרון שלי ממנה".
"שמרית לחמה כדי שהתשתיות בנמלים ובמים יהיו אקולוגיות. כשצוללים היום במקומות שבהם הבטון האקולוגי נבנה, יש חיים מתחת למים"
פינקל: "שמרית לחמה כדי שהתשתיות בנמלים ובמים יהיו אקולוגיות. כשצוללים היום במקומות שבהם הבטון האקולוגי נבנה, יש חיים מתחת למים - הוא מפתח סביבו דגה, אלמוגים ואצות, מגיעים סרטנים והכל מתעורר. זה מפעל חיים של שמרית ושל עידו. לפני שנתיים נהרסו בסופה גשר ושונית בשמורת האלמוגים באילת. הגשר הזה ייבנה מחדש על שם שמרית ותהיה בו פינת זיכרון".
בחודש מאי האחרון נבחרו סלע ופרקול־פינקל ז"ל כמועמדים סופיים (מבין שלושה) בתחרות European Inventor Award לשנת 2022 של משרד הפטנטים האירופי (EPO).
קעקוע של פריחת דובדבן
מבדיקת המשטרה אחרי התאונה עלה כי נהגי משאיות שנוסעים בצומת הרחובות יצחק שדה והמסגר מתקשים לראות רוכבי קורקינט חשמלי. "עצרו את הצומת ועשו סימולציה של התאונה עם נהג משאית וקורקינט אחד לאחד לפי הצילומים", אומר פינקל, "אמרו לי שהוחלט לא להגיש תביעה, ואני לא מתעסק במה היה או לא. אני מתמודד עם התוצאה".
גם פינקל נהג לרכוב על קורקינט חשמלי לפני האסון. "הייתי נוסע לעבודה צ'יק צ'ק דרך פארק הירקון לרמת־גן, מגיע לעבודה תוך 15 דקות על השעון בלי להזיע. זה כלי תחבורה שיש לו יתרונות ושהוא אקולוגי, אבל אני כבר לא נוסע בקורקינט".
שלי, אחותה של שמרית: "לנו לא משנה מי אשם בתאונה. כולם אשמים, כולל התשתיות והבלגן שהולך שם. שילוב של כשלים וחוסר מזל"
לא חשבתם שמדובר בכלי מסוכן?
"היה ברור לנו שזה מסוכן, שמרית תמיד רכבה עם קסדה. במקום התאונה לא היה אפשר לרכוב על מדרכות, יש שם מוסכים. האזור הזה הוא חור שחור. אגב, עבדתי על פרויקט באזור, תאומי רובינשטיין. אף פעם לא הסתכלתי על האזור מאספקט של תנאי שטח לרכיבה על קורקינט ובטח לא חשבתי על תאונות".
שלי, אחותה של שמרית, מוסיפה: "לנו לא משנה מי אשם בתאונה. כולם אשמים, כולל התשתיות והבלגן שהולך שם. שילוב של כשלים וחוסר מזל. היא איננה. זה כבר לא משנה. הנחתי ששמרית נכנסה לנהג לאזור מת (מבחינת שדה הראייה). הייתי שמחה אם לא היו משדרים בתקשורת את המשפט שאמר עד ראייה, 'שמעתי את הצעקה שלה'. הנחמה היחידה היא שזה נגמר ברגע. גם הנהג מסכן. הוא צריך להמשיך לחיות עם העובדה שהוא הרג את אחותנו, הפרח".
כדי להנציח אותה בחרה שלי להתקעקע. "פופ אהבה קעקועים. המון שנים היא לא מצאה זמן להתקעקע ולא החליטה איזה קעקוע לעשות. ב־2019, לקראת זכייה גדולה שלה בפרס של האיחוד האירופי על חדשנות, היא קעקעה על הזרוע פריחת דובדבן. אחר כך הפטנט שפיתחה נבחר על ידי מגזין טיים לאחד ממאה ההמצאות הטובות בעולם והיא נכנסה לספר 100 הנשים שמשנות את העולם, ועשתה קעקוע של תמנון על הרגל. לאחר מותה הלכתי למקעקע שלה והוא עשה לי את אותו קעקוע. גיגה קעקעה את פריחת הדובדבן. היא מונצחת על הזרוע שלנו ועמוק בלב".
"חשוב להאט את המרוץ אחר הזנב בחיפוש זמן. שמרית עברה לקורקינט כדי לחסוך כמה דקות בחיים, להספיק להיות כמה שיותר בעבודה ומשם לטוס הביתה. עכשיו נגמר המרוץ"
מה המסר שלך למי שקורא את הכתבה הזו?
"חשוב להאט את המרוץ אחר הזנב בחיפוש זמן. חשבתי שהקורונה הראתה לעולם שאפשר גם אחרת, אבל מרוץ העכברים חזר לטרוף את כולנו במרץ. לנשים שיש בית וקריירה לנהל זה קשה שבעתיים. הלוואי שיהיו חוקים שימנעו מאנשים לעבוד כל כך הרבה ושיגרמו להם להשקיע בילדים ובעצמם בלי נקיפות מצפון, שיבינו שמה שחשוב זה שלווה, נחת ולנצל את החיים. יש משהו באורח החיים המודרני, שנשות קריירה צריכות לחשב את יומן לפי כל דקה. זה לפחות מה שפופ עשתה. היא עברה לקורקינט כדי לחסוך כמה דקות בחיים, להספיק להיות כמה שיותר בעבודה ומשם לטוס הביתה, להוציא ילדים ממוסדות, לקחת לחוגים. פופ כל הזמן הייתה ברגשות אשם שהיא עוזבת את המשרד למען הבית ולהפך. עכשיו נגמר המרוץ".
יעקב, מה המסר שלך?
"אני לא שליח אלוהים ולא נביא, בסך הכל אדם קם בבוקר, וטאק, הכל נגמר ושום דבר לא בסדר. אבל אי־אפשר לחיות בתחושה של 'אני יכול לעבור עכשיו את הכביש ולהידרס'. זו לא אופציה. אני אומר לבחור צעיר, תהיה אחראי. אבל צעיר בן 22 לא עבר כלום בחייו, לא יודע מה זה שכול. אם אני אספר לו את הסיפור שלי, כמה הוא יבין ויושפע? להגיד לו תהיה זהיר? הרגע שנינו ראינו שיש פה לידנו שביל אופניים, והבחור נוסע על הכביש.
"אני, אגב, עדיין עושה ספורט אקסטרים, מטפס על הרים וגולש. לא הפסקתי לחיות. חטפנו מכה, חלק בתוכנו הפסיק לחיות, ואנחנו אוספים את עצמנו וקמים על הרגליים".
