העובדה שילדים משקרים מדי פעם אינה אומרת שהם משקרים כל הזמן, ובוודאי לא ש"הם שקרנים ולא ייצא מהם כלום". זה אומר שהם אנושיים ויודעים לחיות בחברה.
כשהם תינוקות שמתחבאים מתחת לשמיכה ואומרים "אני לא פה", אנחנו מתמוגגים מהמתיקות. זמן לא רב אחר כך הם מבינים שהם יכולים לספר לנו דברים שאינם אמת. משום שאנחנו לא תמיד לידם, אנחנו עשויים להאמין להם - וזה ישחק לטובתם.
אבל היי, גם אנחנו משקרים. הם שומעים אותנו אומרים לשכנה "איזו תספורת יפה" ואחר כך מרכלים עם חברה שהתספורת נוראית; או אומרים למארחת "איזו עוגה מעולה" ולבן הזוג לוחשים שהיא לא אפויה מספיק; ולפעמים אפילו אנחנו מבקשים מהילדים לשקר בשבילנו ("שוב ההתרמות האלה? תגידי שאני לא בבית"). והם לומדים. הנה כמה דוגמאות לשקרים נפוצים של ילדים, ואיך כדאי להגיב אליהם.
"כן צחצחתי שיניים"
מה קרה? אנחנו יודעים שהוא לא צחצח שיניים/ רחץ ידיים/ הלך לשירותים או כל משימה אחרת שביקשנו ממנו לעשות בפעם המאה. הוא גם לא עשה וגם לא אמר אמת.
מה לא? לא נגיד אף מילה מהשורש שק"ר ("שוב שיקרת לי?", "אתה כזה שקרן"). כשנדביק לילד תווית "שקרן", אפילו פעם אחת, זה ייקלט אצלו, ואוטומטית הוא יתנהג בדיוק לפי התווית הזו: הוא ימשיך לשקר. גם לא נוכיח אותו על השקר ("תראה, המברשת יבשה! למה אמרת שצחצחת?!"), כי אז הוא יבין שאנחנו לא סומכים עליו, ושוב יוכיח לנו בדיוק את זה: שאי־אפשר לסמוך עליו.
מה כן? נאמין ונסמוך. אם זה חשוב לנו, נעודד לעשות (כביכול שוב) את המשימה: "אני מאמינה לך שצחצחת, אבל אני רוצה להיות בטוחה שכל החיידקים ברחו מהשיניים, אז בוא נצחצח שוב. פעם אחת אחרונה, ביחד".
"לא אני שברתי"
מה קרה? הוא הבין שהוא עשה מעשה לא לעניין, בין אם בכוונה ובין אם בטעות, ויעשה הכול כדי לחמוק מעונש, גם אם זה לשקר. אולי לא נצליח להוכיח שזה הוא, והוא ייצא נקי?
מה לא? לא נצרח עליו: "גם שברת וגם משקר?! מה יהיה איתך? אני לא אקנה לך עוד אחד... מהיום אין לך..." - להפחיד אותו בצעקות ובאיומים רק ירחיק אותו ועלול לגרום לו להסלים את ההתנהגות.
מה כן? נבין שהוא פוחד כל כך מעונש עד שהוא מעדיף לשקר, ושעלינו לנקוט בדרך קצת יותר אמפתית שתבהיר לו כי בבית שלנו עדיף לקבל אחריות על מעשיו ולהודות באמת: "אני מבינה שזה נשבר, אולי לא התכוונת. אולי אפילו נבהלת. בוא נראה מה אפשר לעשות. קח יעה ותאסוף את השברים, תביא דבק וננסה לתקן".
"עוד מעט יהיה לנו תינוק"
מה קרה? הילדה רצתה משהו בכל מאודה. לנסוע ללונה פארק או שתהיה לה אחות קטנה כמו של חברתה, והיא אפילו סיפרה לגננת ולכל הילדים "לאמא שלי יש תינוקת בבטן", כשאת ממש לא בכיוון. איזה פאדיחות.
מה לא? לא לצעוק עליה או להביך אותה מול כולם: "איזה בושות את עושה לי. מה את ממציאה דברים?".
מה כן? להבין שילדים צעירים עדיין אינם מצליחים להבחין תמיד בין משאלת לב ודמיון למציאות, וחושבים שאם יבטאו את רצונם וחלומם במילים הוא אכן יקרה. אם הם רוצים צעצוע יקר ונחשק, הם יכולים להמציא סיפור כמו "אבא שלי יחזור מחו"ל ויביא לי", כדי להיות לרגע באור הזרקורים והקנאה של הילדים. כשאנחנו מבינים את המקום שלהם, אנחנו יכולים להיות אמפתיים: "אני מבינה שאמרת את זה כי את רוצה מאוד אחות קטנה. אני מצטערת, אבל זה לא יקרה בקרוב".
"נחזיר אותך לבית החולים"
מה קרה? בלהט הריב, ילדים יכולים להעליב את האחים שלהם, לאיים עליהם ואפילו להמציא המצאות בנוסח "נחזיר אותך לבית החולים" או "אתה מאומץ, נחזיר אותך להורים האמיתיים שלך".
מה לא? מצד אחד לא נתעלם, כי נאמרים דברים קשים וגם אלימות מילולית היא אלימות שאנחנו לא מוכנים שתהיה בבית שלנו; מצד שני לא נתרכז בשקר, אלא ביחסים.
מה כן? ניתן לילדים כלים להתמודדות עם חילוקי דעות ומריבות שלא באמצעות העלבות ואיומים. נהיה שם עבורם לאפשר לכל אחד להשמיע את קולו, להקשיב בסביבה בטוחה ולהעלות פתרונות.
"אבל אמא מרשה לי"
מה קרה? אנחנו לא מרשים ממתק לפני ארוחת הערב, לישון בסלון או לדלג על מקלחת - אבל היום הוא נשאר עם הבייביסיטר או עם סבתא, ובודק את הגבולות של המבוגרת האחראית התורנית.
מה לא? לא תמיד אפשר לתת לבייביסיטר להילחם את המלחמות שלנו כשאנחנו לא בסביבה. לא לכעוס עליה אם היא לא מצליחה לעמוד בקסמיו של האוצר שלנו.
מה כן? סביר שלא יקרה שום דבר אם הכללים קצת יתגמשו לערב אחד. קשה עד בלתי אפשרי לשלוט בסיטואציה כשאנחנו לא שם. לכן במקום שייאלץ לשקר, נעשה עם הילד הסכם מה מותר ומה אסור לעשות בהיעדרנו ונעדכן את המבוגר האחראי (אפשר גם להכין רשימה על המקרר). ובכלל, ננסה שיהיה יותר "מותר" מ"אסור".
"הכלב אכל לי את השיעורים"
מה קרה? הוא לא הכין את המטלה שלו ולפעמים הוא מסתבך בשקרים של עצמו כל כך, עד שזה נשמע לא הגיוני. הוא יגיד הכול כדי לא לחשוף את האמת ולהודות באחריותו למצב.
מה לא? לא לדחוף לפרפקציוניזם. ילד שמרגיש שמצפים ממנו להצטיין בכל דבר, לעתים מתקשה לעמוד בציפיות ובוחר בהימנעות, ומעדיף לא לעשות כלל מאשר להיכשל.
מה כן? לגרום לכך שלילד ישתלם יותר לומר את האמת מאשר לשקר. להבהיר שאמירת אמת בבית שלנו היא ערך עליון, והיא תזכה לתגמול ולא לעונש. להבהיר לו שנקבל אותו כמו שהוא, גם אם הוא עשה טעות, נכשל או שכח. נעודד אותו לספר: "גם אם אתה חושב שלא אוהב לשמוע את זה, ספר לי ואנסה לעזור לך להתמודד" (ונעמוד בהבטחה שלא לכעוס!).
"כואבת לי הבטן"
מה קרה? היא קמה בבוקר ומתלוננת על כאב בטן. אתם חושדים שהכול בסדר ושזו לא הבטן שכואבת.
מה לא? לא לגעור בה ולא להאשים ("קומי, עצלנית. קחי אקמול ולכי לבית הספר!"), לא להשוות לעצמנו ("גם לי כואב הגרון ואני לוקחת כדור והולכת לעבודה, אי־אפשר על כל קשקוש להישאר בבית").
מה כן? לבדוק מה בתקשורת בינינו לא עובד טוב, כדי שהיא תצטרך להשתמש בתירוץ של כאב בטן כדי לא לספר לנו מה באמת מפריע לה (ריב עם חברה, מבחן קשה, מורה שצועקת עליה). ולפעמים הבטן באמת כואבת בגלל סטרס.
"אסור לי לספר"
מה קרה? אנחנו לא יודעים, שואלים מה פשר העננה שעל פניה והיא ממלאת פיה מים.
מה לא? לא לצעוק/ לאיים/ להעניש/ לכעוס/ להטיל סנקציות עד שתספר. זה רק ירחיק אותה מאיתנו ואנחנו רוצים לקרב.
מה כן? להסביר שיש שני סוגים של סודות ושקרים - יש שקר טוב, למשל כשאנחנו מתכננים מסיבת הפתעה למישהו זה בסדר לא לגלות, או כשאנחנו לא רוצים להעליב ואומרים "שקר לבן"; ויש שקר לא טוב, שעלול לפגוע בנו או באחר אם לא נספר. אם לה או לחברה קרה משהו רע והשביעו אותה לא להגיד, זה חמור. ייתכן שאותה חברה סובלת והיא חייבת עזרת מבוגר, ואנחנו יכולים לעזור לה, או לך.
לסיכום, כמו בכל נושא בהורות, גם בעניין השקרים: כשהילדים משקרים לנו, נבדוק מה בתקשורת בינינו לא עובד. אם אנחנו מרבים בצעקות, באיומים, בעונשים, בדרישות ובאיסורים, הילדים עלולים למצוא את עצמם משקרים כדי להשיג את מבוקשם, זה שאנחנו לא מאפשרים. ככל שהתקשורת בינינו טובה, ככל שנקבל את הילד שלנו כמו שהוא על הבחירות שלו גם אם הן שונות משלנו, ככל שלא נשפוט אותו על השקר אלא נשאל את עצמנו בכנות מדוע השתמש בו, השקרים יפחתו.
- הכותבת היא מדריכת הורים, מרצה ומאמנת אישית למבוגרים ולמתבגרים
