מאיפה האומץ לחלוב תחת אש?
"עד לפני כחודשיים ניהלתי את הרפת של כפר־גלעדי וגרתי בקיבוץ לאחר שפוניתי מקריית שמונה, אבל המצב שם נהיה קשה מדי. עבדנו בלי אור ותחת ירי כבד, ובאיזשהו שלב לא עמדתי בזה. אהבתי מאוד את הקיבוץ והתקשיתי לקבל את ההחלטה לעזוב, אבל זה היה טו מאץ' בשבילי. לא ידעתי לאן מועדות פניי, אבל השמועה הגיעה לקיבוץ איילת־השחר והציעו לי עבודה בתור סגנית מנהל הרפת שמונה כ־300 חולבות וכ־200 עגלות".
ועדיין לא התרחקת. איילת־השחר קרובה מאוד לכפר־גלעדי.
"רבע שעה נסיעה דרומה זה הבדל של שמיים וארץ, כי אין איום של נ"ט וזה מאוד משנה את הסיטואציה. אם יש אזעקות באיילת־השחר זה בדרך כלל כטב"ם, ולא שאני מזלזלת, אבל זה הרבה פחות מפחיד מנ"ט. אחרי שעברתי חצי שנה של מלחמה בכפר־גלעדי, אני מרגישה שהגעתי לגן עדן".
איך הגעת לעבוד ברפת?
"הוריי התגרשו כשהייתי בת 13, עברתי לקיבוץ אלרום ברמת הגולן ועבדתי ברפת של הקיבוץ. אחרי הצבא עזבתי את התחום, הייתה תקופה שהייתי חשמלאית רכב, ובתקופת הקורונה חזרתי לרפת. עבדתי ברפת של קיבוץ עין־גב ובהמשך עברתי לכפר־גלעדי".
פרט לחליבה, מה כולל תפקיד הרפתנית?
"פיזור אוכל, ניקוי השוקתים והתאים, טיפול במצב הבריאותי של הפרות. זו עבודה 24/7, כי אם יש המלטה באמצע הלילה, צריך להגיע, ואם הלידה מסתבכת וצריך ניתוח, מזעיקים וטרינר. מאז המלחמה יש תופעה חדשה: בגלל שאי־אפשר להפעיל ציידים, התנים מתרבים ואנחנו מוצאים מדי פעם עגלים שנטרפו במהלך הלילה".
איפה תפסה אותך המלחמה?
"בבוקר של 7.10 היינו באמצע חליבה, פתאום הפועלים התאילנדים עזבו ונשארתי לבד. ב־28 הימים הראשונים היינו רק ארבעה אנשי צוות, ירדנו משלוש חליבות ביום לשתיים, כי לא היה לנו כוח אדם".
קולות הפיצוצים שמסביב משפיעים על תנובת החלב?
"יש ירידה בתנובה, אבל אני לא יכולה להעריך כמה. בתחילת המלחמה הפרות ממש השתגעו פה. פעם הבאנו אותן לחליבה, פתאום התחיל ירי, וכל הפרות דפקו ריצה, רק במזל לא נדרסתי. היום הן פחות לחוצות, בהתחלה זו הייתה סכנת חיים להיות לידן".
לקראת שבועות יש יותר ביקוש לחלב?
"בקיץ יש יותר ביקוש לחלב, אולי בגלל צריכה גבוהה של גלידות. אנחנו מתכננים מראש שרוב ההמלטות יהיו בקיץ כדי שיהיה לנו יותר חלב. אם אני חורגת מהמכסה בחורף, אני מפסידה כסף, אבל בקיץ אני מקבלת על זה בונוס".
את עצמך שותה חלב?
"כן, אבל יש תקופות שאני נוטה ללכת לכיוון הטבעונות. אני מפלרטטת ומתנדנדת בין שני העולמות. זה מגיע גם מהפן הבריאותי".
איך את יכולה לעבוד ברפת כשאת מפלרטטת עם טבעונות?
"הגעתי לעבודה הזו מהמקום של רצון לשמור על בעלי החיים. יש מקומות שבהם אפילו מרביצים לפרות, וכשאני שם אני דואגת שזה לא יקרה".
איזה מאכל של שבועות את הכי אוהבת?
"את עוגת הגבינה האפויה של אמא שלי וגם כל מה שיש בו שוקולד, כמו מילקי או גלידות".
איך את רואה את העתיד שלך בתחום?
"בדצמבר מנהל הרפת יוצא לפנסיה, אקבל את ניהול הרפת ואזרום עם החיים לאן שהם יובילו. כבר בא לי לחזור הביתה לקריית־שמונה, נמאס לי להיות מפונה. אני רוצה את החיים שהיו לי לפני, אבל חלק מהרחוב שלי הרוס ועוד מעט לא יהיה לאן לחזור. המלחמה שיבשה הכול, אני רק מחכה שכל זה ייגמר".
העצה הכי טובה שקיבלתי: "להעריך את הדברים הקטנים".
העצה הכי גרועה שקיבלתי: "תברחי מהרפת, אין שם פרנסה. אני לא אהיה מיליונרית, אבל לפחות אני מאושרת".
