יפית אברהם, בת 55 ממושב בית־הלל. מתגוררת בימים אלה במלון בקיבוץ איילת־השחר שבגליל, אלמנה, אם לשלושה (28, 26, 22), עובדת חינוך
"גדלתי בקריית־שמונה, חוויתי מקרוב את חדירת המחבלים לפני 50 שנה. 18 בני אדם נרצחו בבלוק לידי. מאז אני מפחדת.
"אחרי הצבא התחלתי לעבוד בפאב בבית־הלל כדי לחסוך כסף ולנסוע לחו"ל, אבל התאהבתי באריה, בעל הפאב, שהיה גרוש עם ילד, ונשארתי.
"ב־13 באוקטובר פינו אותנו למלון בקיבוץ לביא. השתתפתי בהקמת גן ילדים במלון 'סטאי' שבכנרת ועבדתי שם. כשהסרטן של אריה חזר, הפסקתי לעבוד. הייתי צמודה אליו בבית החולים 'הדסה' בירושלים וישנתי במלון הסמוך. בגלל הירי הבלתי פוסק על בית־הלל לא יכולתי להביא את אריה לסוף שבוע בבית, אז עברתי למלון באיילת השחר והבאתי אותו לשם לכמה שעות, כדי שירגיש משהו מהטבע מוהאווירה של צפון. ב־1 באוגוסט הוא נפטר, בגיל 65.
"מדי בוקר אני נוסעת לבית שלי, כדי לטפל במטעים, להשקות את הגינה ולהאכיל את הכלבים. אין ברירה, אין מי שיטפל במשק. כשאני שם, לפעמים יוצא לי להיכנס לממ"ד חמש־שש פעמים בשעה, ובנהיגה לשם ובחזרה אני מאוד מפחדת. כשיש אזעקה, אני עוצרת בצד ונכנסת למיגונית או שוכבת בצד הדרך. אני גם דואגת לבת שלי, שהיא חיילת בהגנה האווירית".
מה עם העבודה?
"25 שנה אני מגדלת ילדים בגן של משרד החינוך במושב. אני מתחילה לעבוד בגן ביישוב כרכום, זה הטיפול הכי טוב לנפש.
"כשאחזור לבית־הלל, אצטרך לטפל בהרבה דברים שאריה השאיר. היה לו עסק לגינון ולפיתוח, והוא היה בין מקימי אנדרטת אסון המסוקים. האנדרטה הייתה הבייבי שלו, והוא היה בקשר עם המשפחות. בלוויה שלו מישהו מהמשפחות אמר לבתי, '73 חיילים מחכים לו בשמיים, כדי להגיד לו תודה'".
נדדת הרבה בשנה האחרונה.
"לא מתרגלים לזה, בחיים לא אקרא למלון בית. אנחנו כל הזמן אורחים, עקורים ותלושים. כשאני מגיעה לבית שלי, אני מתפרקת ובוכה, כי שם אני מרגישה הכי טוב. עם זאת, אני אומרת תודה מכל הלב למדינה ולמועצה האזורית מבואות חרמון על העזרה. כשתיגמר המלחמה, נהיה בין הראשונים לחזור. נצטרך לשקם הרבה דברים - ובעיקר את הנפש".
מירב: "נסעתי הביתה, והתחיל ירי רקטות מטורף"
מירב אביטל־הרמן, בת 49 ממושב בית־הלל. מתגוררת בימים אלה ביישוב כלנית שבגליל, גרושה, בזוגיות, אם לשלושה , (27, 23, 20), מנהלת בכירה במלון כפר־גלעדי
"בשנת 1997, קצת אחרי שילדתי את בתי הבכורה, החלטתי לתלות כביסה על המתקן בחוץ ופתאום התחרטתי, לא יודעת למה. לא הספקתי להחזיר את הסל, ופתאום נפלה קטיושה בגינה, מול הבית. מההדף עפתי, והכול היה אפוף עשן ומלא ברסיסים. אם הייתי תולה את הכביסה, לא הייתי כאן. במלחמת לבנון השנייה התפנינו מכאן ל־35 יום.
"אחרי 7 באוקטובר, ועוד לפני הפינוי הרשמי, עזבנו ונסענו למושב שרונה, שם גר בן הזוג שלי. בהמשך עברנו למלון בטבריה. בחדר בגודל 9 מ"ר היינו שלוש נפשות וחמישה כלבים. כאוס. אחרי שבוע עברנו למלון לביא, עדיין בחדר אחד. לבן שלי היה קשה והוא חזר לבית־הלל, עם כל הטילים והכטב"מים, ומצא שם עבודה.
"יום אחד בתחילת המלחמה נסעתי הביתה עם הילדים, וניקיתי את הבית. התחיל ירי רקטות מטורף, נצמדתי בפחד לפינה של הממ"ד והבנתי שמשהו בגוף שלי לא מצליח להכיל את זה. מאז נסעתי לשם פחות, והאבק מצטבר.
"כעת אנחנו בווילה ביישוב כלנית, בשכירות של 30,000 שקל בחודש, והבן שלי חזר לגור איתנו. המשפחתיות חשובה לי יותר מכול. קשה לי לראות את הילדים ללא שגרה, אבל זה המצב ועם זה אני צריכה להתמודד כרגע. בסופו של דבר, זה ייגמר ונחזור לחיים האמיתיים".
איך את מעסיקה את עצמך?
"המלון שאני עובדת בו החליט לשמר את המנהלים הבכירים ומשלם לנו משכורת, אז אני לא מחפשת עבודה אחרת. יש לי שגרה מסודרת: אני מנקה, מבשלת, נהנית מהמטבח. זו תרפיה עבורי. אני מנסה להתמקד בדברים הטובים. גם לפגוש חברה לקפה, זה כיף. יפית ואני נפגשות לפחות פעמיים בשבוע.
"אני חולמת לחזור הביתה, לשקם את הבית ולחזור לחיות חיים רגילים".
פורסם לראשונה: 07:51, 01.10.24
